עסקת נפט חדשה בין עיראק לירדן עלולה לסכן את מפרץ אילת יותר מהסכם קצא"א

המאבק של ארגוני הסביבה והשרה להגנת הסביבה תמר זנדברג נגד הסכם קצא"א עם רד־מד להרחבת העברת הנפט מאיחוד האמירויות מקבל בימים אלה תפנית. ירדן ועיראק על סף חתימת הסכם פריסת צינור נפט מבצרה, בירת הנפט של עיראק, אל נמל עקבה. שם, לפי התוכניות, הוא יועמס על מיכליות שיובילו אותו לאירופה. משמעות בניית הצינור וההולכה דרך נמל עקבה/אילת היא נוכחות מאות מיכליות בשנה במפרץ, בכמויות שהופכות את הסכם קצא"א לטיפת נפט בים.

על ההסכם הכריז שר האנרגיה הירדני, סלאח סעידון, שהודיע כי בעקבות האישור שקיבל מהקבינט העיראקי - יישומו יחל בקרוב. הצינור אמור להתפרש על פני 1,665 ק"מ וצפוי להעביר נפט בהיקף של מיליון חביות ביום. עלות ההקמה היא 9-7 מיליארד דולר. הנמל בעקבה לא יספיק לסדרי הגודל הללו, ולכן הוא יורחב ויועמק כדי להתאימו למכליות ומספר רציפי התדלוק יוגדל. ירדן תרכוש עד 15% מהנפט העיראקי. עיראק מפיקה כ־4 מיליון חביות ביום, ענף היצוא מספר אחד שלה, והיא המדינה השישית בעולם בתחום. המשמעות לבגדד היא איגוף המפרץ הפרסי המתחמם ככלל והאיום האיראני בפרט. תועלת נוספת היא קיצור נתיב ההולכה במכליות לאירופה. בדיונים בין הצדדים עלתה גם האפשרות של הארכתו למצרים, הן לצרכי הנפט של מצרים והן כאפשרות להעברת הנפט לנמל מצרי.

כבר היום יש במפרץ אילת/עקבה הרבה יותר אוניות משא ומכליות בצד הירדני לעומת הישראלי. ההסכם יגדיל את הפער, והאזהרות של ארגוני הסביבה מפני השלכות הסכם קצא"א־רד־מד, מקבלות ממד צנוע יותר. כלומר, בשל ההסכם בין ירדן לבין עיראק - הגידול העצום במספר המכליות בצד ההוא מאיים פי כמה על המפרץ מאשר ההסכם הישראלי־אמירותי.

ויכולה להיות לכך עוד השלכה חשובה יותר: גורם בכיר המעורה בפרטים אומר לגלובס כי "אם כבר לקצר את הדרכים לאירופה - למה לא להשלים את המהלך באמצעות הצינור הקיים - קצא"א?" לדבריו, הרווח הכלכלי מהסכם כזה חשוב אבל הוא בטל בשישים לעומת הרווח האסטרטגי-מדיני. ראשית, משמעותו הכנסת עיראק למעגל המדינות הנמצאות בקשר - ולו עקיף - עם ישראל. הנפט יכול לעבור בצינור מירדן לישראל ולהתחבר לקצא"א. הנפט לא יעבור במפרץ אל המכליות - ובכך תיקטן סכנת זיהום מפרץ אילת/עקבה. קיצור הדרך יוזיל מאוד את מחיר הולכתו, ויקטין את התלות בתעלת סואץ.

אלא שלתסריט הזה כמובן בעיות לא מעטות. ראשית, עיראק תתקשה להסביר הסכם עם ישראל. כמו כן, איראן והארגונים הסרים למרותה ינסו לטרפד הסכם שכזה. ירדן שחתמה לאחרונה על הסכם המים/סולאר עם ישראל אמנם תרוויח מכך, אבל גם בתוכה יש מחאות והתנגדות עזה לכל הסכם נוסף. גם ההיבט הסביבתי לא בדיוק מרוויח. סכנת הזיהום במפרץ אילת/עקבה, כאמור, תקטן - אבל היא בעצם תועבר לרציף קצא"א באשקלון.

וגם אם שום דבר לא יקרה, רק הדיו על כך והעלאת האפשרות מראים על השינוי שגרמו הסכמי אברהם לאווירה במזרח התיכון, לאפשרויות האזרחיות הגלומות בהם עבור כל תושבי האיזור, וגם להשלכות הנוספות שלהם בכל התחומים לרבות הסביבה.

עסקת הצוללות התייקרה ב־1.2 מיליארד דולר

ישראל וגרמניה חתמו על הסכם רכש שלוש הצוללות ממספנות חברת תיסנקרופ תמורת 3 מיליארד אירו. סכום גבוה בהרבה מה־1.8 מיליארד שסוכמו ב־2017. ממשלת גרמניה הודיעה כי תעמוד בהתחייבות הקנצרלית לשעבר מרקל לממן 600 מיליון אירו מתוך העסקה. אם כך, הנטל הנוסף על תקציב הביטחון עומד על 1.2 מיליארד אירו לאורך שבע שנים.

השלמת העסקה וחתימת ההסכם היו תנאי של רה"מ נפתלי בנט להבאת ההחלטה על הקמת ועדת החקירה הממלכתית בנושא עסקת הצוללות לאישור הממשלה. עם זאת, עדיין לא ברור אם בנט ושאר שרי ימינה יתמכו בה. המקור התקציבי להשלמת העסקה טרם סוכם, והאישור הסופי אמור להינתן בדיון סגור של ועדת הכספים וועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

בכיר ביטחוני לשעבר, שהיה מעורב בעסקת הצוללות עם חברת תיסנקרופ וגרמניה, אומר לגלובס כי העיכוב שנוצר בחתימה על ההסכם לאחר מזכר ההבנות מ־2017, הוא הסיבה העיקרית להעלאת המחיר מ־1.8 מיליארד ל־3 מיליארד אירו לשלוש צוללות. על העלאת המחיר והאישור שנתנה לכך ועדת השרים להצטיידות דיווח אבי בר־אלי ב"דה מרקר".

לגלובס נודע כי בדיון שקיימו צמרת צה"ל ומשרד הביטחון, שינה צה"ל את עמדתו הראשונית שלא חייבה צוללת שישית. לאור התחזקות האיום האיראני קבע כי היא נחוצה להגנת המדינה.

העמדה הזו, שהוצגה בישיבת ועדת השרים, היא שהכריעה את הכף. שלוש הצוללות יחליפו את שלוש הוותיקות שנכנסו לשירות לפני יותר מעשרים שנה. השינוי הזה מסייע במידת מה לעמדתו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו שהואשם על ידי יריביו כי דחף לרכישת הצוללת השישית, אף שלכאורה לא היה בה צורך.

גרמניה עומדת בהבטחת הקנצלרית לשעבר מרקל

מזכר ההבנות נחתם לאחר שהושגה הבטחת הקנצלרית אנגלה מרקל למימון שליש מהעסקה, 600 מיליון אירו - ובכך עלות כל צוללת לישראל הייתה אמורה להיות 400 מיליון אירו בלבד - מחיר זול במיוחד לסוג זה של צוללות בעלות יכולות מתקדמות בתחום ההתקפי. אלא שהעסקה הושהתה בשל הביקורת הפנימית בישראל, ופתיחת חקירת המשטרה בנושא. כזכור, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט הודיע כי נתניהו עצמו אינו חשוד בפרשה. בה בעת, גרמניה פתחה בחקירה משלה בשל החקירה בישראל, אך בשנה שעברה הודיעה על סיומה ללא הליכים ליליים נגד המעורבים. השילוב בין החקירות לבין רשימת הדרישות של חיל הים מתיסטנקופ לשינויים טכנולוגיים בצוללות הוביל לעיכוב של שלוש שנים בחתימה ולהעלאת המחיר הדרמטית.

עוד לפני החתימה על הסכם הצוללות, ביום רביעי קיבלתי שיחת טלפון. הגורם בצד השני של הקו היה נרגש. "הפרסומים בגלובס ובמקומות האחרים על הנימוקים הלא ענייניים של משרד הביטחון הם שהיטו את הכף. גנץ נכנע כי הבין שאין יותר תירוצים שקופים לאי אישור בועז לוי, ושבאווירה הציבורית שיצרו הפרסומים, אין לו ברירה". הדובר בישר לי על החלטת גנץ לאשר את מינוי לוי למנכ"ל התעשייה האווירית, יותר משנה לאחר שנכנס לתפקיד באישור דירקטוריון החברה, תוך שהוא ממשיך את התקופה המוצלחת שלה ואת שיעורי המכירות המראים עלייה נאה.

הפרסומים שהשפיעו על לשכת היועמ"ש

לפרסומים הייתה, כנראה, השפעה גם על לשכת היועמ"ש שגרר רגליים, עד שנזכר שתפקידו גם בממשלה הנוכחית לפקח על מינויים מסוג זה. הוא שלח לפני שבוע ויותר מכתב חריף לגנץ המתרה בו כי אי אישור המינוי לוקה בחוסר סבירות קיצונית, וכי העיכוב לאחר שהדירקטוריון בחר בו בתום תהליך מוסדר - יכול להיעשות רק במקרים חריגים. והיה עוד משהו שדחף לאישור, ליתר דיוק מישהו, שר האוצר אביגדור ליברמן - הממונה על רשות החברות. ליברמן הבין את שגנץ ומנכ"לו אמיר אשל לא הבינו זמן רב. שיש קרבות שצריך לוותר בהם, ושיסתפקו במינוי, השערורייתי לכשעצמו, של עמיר פרץ לתפקיד יו"ר התעשיה האווירית.

לגנץ נכונו עוד קרבות בקרוב, כמו אישור מתווה הפנסיות של אנשי הקבע. וכאן, הוא החליט באיחור רב להיכנע. בתעשייה האווירית נשמעו צהלות במסדרונות, שכן האישור מאפשר ללוי להתמקד במשימה של קידום תהליך ההפרטה התקוע. לפני שבועיים דיווחנו על הקיפאון במהלכים, ועל גרירת הרגליים במשרד הביטחון. אולי כעת יצליח לוי להניע את התהליכים, אם כי ברור שללא סיוע של היו"ר פרץ זה לא יקרה.