מנהל עם בעיות משמעת: זאב דגני לא חושש להתעמת עם משרד החינוך

ד"ר זאב דגני, מנהל הגימנסיה הרצליה, מודאג מאוד ממצבם של הילדים ("הריחוק החברתי עשה להם נזק נפשי בלתי הפיך"), ממצבם של המורים ("יש עכשיו בריחה גדולה של מחנכים") ומהבגרויות שמתנהלות כסדרן ("זה אחד האסונות הקשים של הפדגוגיה") • ראיון עם מנהל שלא מפחד להגיד בקול רם את מה שאנשי חינוך רבים חשים בשיא הגל החמישי של הקורונה

זאב דגני, מנהל גימנסיה הרצליה / צילום: איל יצהר
זאב דגני, מנהל גימנסיה הרצליה / צילום: איל יצהר

הכתבה הוקלטה באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

בסוף שבוע שעבר הוציא ד"ר זאב דגני, מנהל בית הספר התיכון הגימנסיה העברית הרצליה, מייל להורים לקראת סיום המחצית הראשונה של השנה. הוא תיאר בו את המצוקה והחרדה שבהן נתונים התלמידים בתקופה האחרונה, הוסיף שהבגרויות בפתח "ללא שום הבנה, התחשבות ורגישות של משרד החינוך", וחתם בהודעה שהוא משחרר את כל המורים לשני ימי הפוגה בתחילת פברואר, שאותם ישלימו בהמשך השנה.

בתוך זמן קצר נחת אצלו מכתב זועם ממשרד החינוך, שאוסר עליו בתוקף להוציא לפועל את החופשה המדוברת. "מה שקרה כאן פשוט נורא", אומר דגני, "משרד החינוך מדבר על מתן אוטונומיה למנהלי בתי ספר, אבל כשמנהל מחליט שבית הספר שלו שבור ומותש ורוצה להוציא אותו לחופש של יומיים, האוטונומיה נעצרת. אני בטוח שאם הייתי בוחן אותם במשהו נוסף, גם לזה היו מתנגדים. האוטונומיה היא סיסמה נבובה. יש פה מצד אחד הפחדה, ומצד שני חוסר אמון מוחלט בנו, המנהלים והמורים".

יום לאחר שאמר לי את הדברים הללו הוציא דגני מכתב להורים ובו מסר שהוא חוזר בו, והוסיף: "זה לא הזמן לומר את שעל לבי על האיסור והאוסרים". "החלטתי לא להילחם עד הסוף", הוא מספר, "אבל אני חושב שהחברים בצוות יבינו שהייתה לי כוונה אמיתית ללכת לקראתם".

באופן לא אופייני הוא נכנע הפעם. אבל דגני ידוע כמנהל שהולך עם הדעות שלו כל הדרך, גם אם זה אומר להפר את הכללים. בתקופות הסגרים הוא ארגן לימודים במקומות אלטרנטיביים; כשמערכת החינוך הייתה סגורה, הוא פתח את שערי בית הספר ללימודים בפינות שהכין בחצר; את חובת הבידוד לתלמידים שנחשפו למאומתים הוא ביטל בין כותלי הממלכה שלו. במילים אחרות, דגני צפצף על ההנחיות ולקח את החוק לידיים. "לא הפסקנו ללמוד כמעט אף יום אחד בשנתיים האלה. בסגרים עשינו לימודים בשכונות, והמורים היו מגיעים לשם. פיצלנו כיתות. לימדנו ילדים נאורות ונצרות. זו הייתה פואמה פדגוגית בלתי רגילה".
ועל הדרך הפרתם סגר.
"בכל פעם שאפשר להפר חוקים שאין בהם היגיון - אפר אותם באהבה גדולה".

תלמידים בגימנסיה במהלך הסגר. ''לא הפסקנו ללמוד כמעט אף יום במהלך השנתיים האלה'' / צילום: באדיבות גמנסיה הרצליה
 תלמידים בגימנסיה במהלך הסגר. ''לא הפסקנו ללמוד כמעט אף יום במהלך השנתיים האלה'' / צילום: באדיבות גמנסיה הרצליה

מה היה חוסר ההיגיון בעיניך?
"בדרך כלל אנשים שמפחידים הם גם אנשים שפוחדים, ואני חושב שמי שהחליטו על הסגר הם בסגר נפשי גדול מאוד, הם בבעיה עם עצמם. כשהתהליך הזה התחיל גם אנחנו נכנסנו לסגר. בהתחלה הייתה באמת אי-ודאות גדולה. אבל מהר מאוד הבנו שבתוך כל זה יש אוויר ויש ויטמין די ואפשר לצאת החוצה. אז בנינו פה פינות עבודה - ולימדנו".

מה שמוליך אותו בכל הדבר הזה הוא התפיסה שהנזק לילדים שיושבים בבית לאורך זמן הוא הגרוע מכול. "אני חושב שהנזק הנפשי בהרחקה מהמסגרת הוא לאין ערוך הרבה יותר מסוכן ובעייתי לילדים ולחברה מאשר החשש מתחלואה. אנשים שחשבו שהישמרות ממחלה לגילאים האלה היא הצדקה לפגיעה נפשית עשו מעשה נורא. הפגיעה הנפשית דורשת טיפול ארוך טווח - אם בכלל ייתכן לה תיקון, יש פה נזקים בלתי הפיכים. אנחנו כבר רואים סימנים של דיכאון וחרדות. יש תלמידים שזה מתבטא אצלם בפורקן מאוד לא אופייני להם, אחרים חווים בדידות גדולה מאוד. יש תלמידים שפשוט הרימו ידיים, שלא יכולים לחזור לשגרה. ילדים שאהבו לבוא לבית הספר פתאום הפסיקו לבוא. פעילים חברתיים - פתאום לא אכפת להם משום דבר. ראינו ילדים עם נטיות לאובדנות, יותר ויותר ילדים אפתים. ואצלנו עוד המצב היה מרוכך יחסית לבתי ספר ששמרו על הכללים.
"ההחלטה לבודד תלמידים בלי לקחת אחריות לעניין הזה היא בכייה לדורות. אז כשמגיעה לפה פנדמיה שהביטויים שלה הם פיזיים ואני רוצה למנוע מתלמידים פנדמיה רגשית-חברתית, אני דואג למה שתפקידי לדאוג לו".

יפה בן דוד / צילום: ראובן קפוצ'נסקי
 יפה בן דוד / צילום: ראובן קפוצ'נסקי

כדי לאפשר את ההגעה של התלמידים לבית הספר - וגם להיות שקט יותר - יזם דגני בנובמבר 2020 שיתוף פעולה עם בית החולים שיבא. "הצעתי להם להיות אתר ניסוי ולעשות כאן בדיקות פעמיים בשבוע, וכך לקיים למידה. לא כל בית הספר למד בכל יום, אבל לפחות בשיא הסגר כל תלמיד היה מגיע שלוש פעמים בשבוע. גם בגל הנוכחי עוד לא היינו בבידודים. אני לא מאמין בזה. אני מפר כללים ידוע, מפעיל שיקול דעת.
"כשאמרו שצריך לעטות מסכות בכיתה עשינו זאת. כשאמרו לעבוד בחללים פתוחים פתחנו את כל החלונות. תלמידים מאומתים שלחתי הביתה. הוצאתי הודעה למורים ולהורים שמי שמרגיש לא טוב יישאר בבית, עוד לפני שהייתה אפשרות להיבדק באופן פשוט. עכשיו יש לנו כאן עמדת בדיקה רק למורים. כל השאר - לא שמתי עליו. "מה שכן, היה לי חשוב לשמור על המורים ושהם יתחסנו. הרופאים אומרים שחיסון מונע תחלואה קשה, אז אני דואג שכל המורים שלי יהיו מחוסנים בלי יוצא מן הכלל. אני לא אקח אחריות על אדם שיש פסיק של דאגה לבריאותו. אני ביקשתי ואחר כך דרשתי ואחר כך עמדתי בתוקף על כך שכולם יתחסנו - וכולם התחסנו".

שרון אלרעי פרייס ד''ר / צילום: פאול אורלייב
 שרון אלרעי פרייס ד''ר / צילום: פאול אורלייב

בלי יוצא מן הכלל?
"הייתה מורה שהתחסנה רק פעמיים ולא שלוש. נתתי לה סט של בדיקות ובכל פעם שהגיעה לפה נבדקה והמשיכה ללמד. אני מכבד אנשים שיש להם תפיסות שונות משלי. החיים זה לא מקשה אחת. יש פה הרבה תלמידים לא מחוסנים ואני מכבד את זה. מראש אמרתי שלא אשפוט תלמידים שההורים שלהם לא רוצים שיתחסנו מתוך תפיסה כזו או אחרת. גם התנגדתי שיחסנו בתוך בתי הספר. מה, אלך נגד הורים שחושבים שחיסון לילדים זה לא בטוח - ושאולי הם גם צודקים?".

אתה מבקש מהמורים תו ירוק?
"מה פתאום? חס וחלילה. גם מהורים שבאים לכאן לא מבקשים תו ירוק. זו גם הביקורת הגדולה שלי על משרד החינוך. אני עובד באמון, ומגיבים לי באמון".

אתה לא טיפה אידיאליסט ונאיבי?
"לא טיפה. אני אידיאליסט ונאיבי. אבל אני לא יכול ולא רוצה לוותר על זה, ואני מרחם על מי שאיבד את הנאיביות. כי זה הבסיס של הביקורתיות, וזו השתחררות מתחושה שהכול בידי הגורל ושיש מישהו מעלינו שקובע לנו הכל".

"אני מין זאב בודד"

דגני (70) נולד באוקראינה ועלה לארץ עם משפחתו בגיל 11. בישראל הם גרו בלוד, שם חזר בתשובה בגיל 13 ולמד בישיבה, "אבל אחרי שנה זרקו אותי משם כי התחלתי לשאול שאלות והסתתי את הילדים לא להאמין באלוהים". בתיכון הוא כמעט לא למד, לדבריו, אבל באקדמיה דווקא היה לו מסלול ארוך: תואר ראשון בפילוסופיה ואנגלית באוניברסיטת תל אביב ואז תארים שני ושלישי על וולטר בנימין ועל אסכולת פרנקפורט.
העיסוק הראשון שלו בחינוך היה בכלל במקסיקו, שם היה שותף לפרויקט מנהיגות לאינדיאנים. ממנו חזר היישר לתפקיד מנהל בית הספר התיכון עירוני ד' בתל אביב - כשהוא רק בן 29. הוא גם היה שותף להקמת מכללת תל חי ומכון מנדל למנהיגות בתחום החינוך.

לגימנסיה הוא הגיע לפני יותר מ־14 שנה, כשהוועד המפקח של בית הספר חיפש מנהל חדש לאחר תקופה שבה כל התחלפו המנהלים בכל שנתיים־שלוש. בראיון עם ועדת הקבלה הצהיר: "אתם עומדים לקבל אדם שאומר את הדעות שלו, תבחרו אם אתם רוצים בכך".

הם רצו בכך, ומאז דגני לא מפסיק לזעוק את דעותיו קבל עם ועדה - נגד הכיבוש, בחינות הבגרות ("אחד האסונות הקשים ביותר בפדגוגיה"), שרי החינוך לדורותיהם, גירוש ילדי פליטים ומהגרי עבודה (הוא אף היה פעיל בהברחתם לקיבוצים) וכמובן הגבלות הקורונה. לא פלא שבחדרו בבית הספר יש פסל מעץ זית בהשראת "הצעקה" של מונק שהוא עצמו יצר.

שלא במפתיע, דגני לא מרבה להתערבב עם מנהלים אחרים. "אני מין זאב בודד. אני עובד כמובן כאן עם הצוות שלי, אבל לא עם מנהלים אחרים, בעיקר כי אני לא רוצה שיסיתו אותי. אלה מפגשים שבהם אני צריך להיות קולגיאלי, לעשות כמו כולם. אני לא שם. אני מפעיל שיקול דעת ולרוב אחרי כמה שבועות האחרים עושים מה שאני עשיתי".
אבל גם כי אתה בגימנסיה הרצליה, מקום חזק ופריבילגי. לא כולם יכולים להעז ככה, הרוב מפחדים.

שיעור בחצר הגימנסיה. ''לימדנו תלמידים על נאורות. זו הייתה פואמה פדגוגית בלתי רגילה'' / צילום: באדיבות גמנסיה הרצליה
 שיעור בחצר הגימנסיה. ''לימדנו תלמידים על נאורות. זו הייתה פואמה פדגוגית בלתי רגילה'' / צילום: באדיבות גמנסיה הרצליה

"קודם כל, אנחנו בית הספר הכי אינטגרטיבי בתל אביב. יש פה 33% תלמידים מהשכונות בדרום תל אביב, כולל ערבים וילדים של פליטים ומהגרי עבודה.

"אבל לשאלתך - יש פה סוג של הפחדה שיטתית, שמערכות משתמשות בה כמנגנון להשפיט אותנו. הקורונה אולי הקצינה וחידדה את זה, אבל יש פה שיטה שמפילה כמעט את כולנו לקבלה של מרות, של סוג של רודנות, ונוסף על זה, רובנו מקבלים משכורת ממשרד החינוך. אז אני יכול להבין מנהלים ששותקים. קשה לי עם זה אבל אני יכול להבין, אבל גם להשמיע קול. כששר חינוך מטיל צנזורה על ספר וכולם משתתקים, אני קונה מאה עותקים ממנו".

הספר שדגני מדבר עליו הוא "גדר חיה" של דורית רביניאן, המתאר רומן בין פלסטיני ליהודייה. ב-2015 שר החינוך דאז נפתלי בנט הוציא אותו מתוכנית הלימודים, וגם פעל, באמצעות הזמנת קוד אתי, למניעת הבעת דעות פוליטיות באקדמיה. דגני תקף אותו בזמנו וטען שהוא שר חינוך מסוכן. "שר שמטיל צנזורה הוא שר מסוכן, שפוגע בחופש הבעת הדעה", הוא אומר עכשיו, "הוא שר שמחליט מה הקוד שלפיו צריכים לחנך ילדים בחברה דמוקרטית פלורליסטית. אחרי שהוא הצהיר את ההצהרה הזאת, העברתי החלטה בוועד המפקח של הגימנסיה, לשנות את שמה לגימנסיה הרצליה לדמוקרטיה, הומניזם וזכויות אדם - כאמירת נגד לזו של בנט, שלמורה אסור להביע את דעתו".

ראש הממשלה נפתלי בנט / צילום: עמוס בן גרשום - לע''מ
 ראש הממשלה נפתלי בנט / צילום: עמוס בן גרשום - לע''מ

אז אתה לא מאמין שמורה צריך להיות אובייקטיבי וניטרלי?
"מה פתאום? מורה חייב להביע את דעתו. אסור לו לעשות שטיפת מוח, ואם אני הולך להפגנה אני לא אגיד לתלמידים לבוא איתי - למרות שהם באים בלי שאני אומר להם. זאת לעומת מה שקורה במגזר החרדי ובמגזר המתנחלי־כיבושי. שם לא רק שולחים להפגנות, אלא הרבה יותר מכך.

"תפקידו של מחנך הוא לחנך לפתיחות וריבוי עמדות, ואתה לא יכול לעשות את זה בלי להביע את דעתך וכך להוות דוגמה לעניין. לצד זאת, הוא צריך לקבל את כל התלמידים על דעותיהם השונות. הייתה לי תלמידה שקוראים לה איילת שקד, היא הייתה חברה טובה והתנדבה בשבט הצופים ויש לי אליה סימפטיה, למרות שאנחנו רחוקים בעמדות. זו היכולת שלי, בלי לטשטש את עצמי, לדעת להכיל אנשים שחושבים אחרת ושונים ממני".

על בנט כשר חינוך אמרת שהוא מסוכן. איך הוא כראש ממשלה בעיניך?
"נראה לי שהוא עושה תהליך. הזמינו אותי פעם לוועדת הקורונה כדי לתאר את הניסוי שעשינו פה עם שיבא, וראיתי אותו מקשיב, לא מתלהם, לא סיסמתי. יצאתי בהרגשה קצת אופטימית אפילו".

שרת הפנים איילת שקד / צילום: שלומי יוסף
 שרת הפנים איילת שקד / צילום: שלומי יוסף

הוא השתנה?
"אולי. אני לא יודע אם אנשים משתנים בגילים האלה, אבל אולי המנהיגות משנה. דברים שרואים מפה לא רואים משם. ואני בהחלט חושב שיש שם משהו. הוא חי בשלום עם אנשים ממרצ, עם ערבים. ההחלטה שלו כרגע לוותר על הבידודים אמיצה מאוד. נכון לחשוב על המשק, על החינוך, על הילדים ועל ההורים שלהם, על התעשייה ועל התרבות. אני בהחלט נותן לו קרדיט. אולי זה אני שהשתניתי".

תלמידים שנותנים ציונים לעצמם

בית הספר גימנסיה הרצליה הוא בהחלט חריג בנוף. לפני כמה שנים הוקם על הגג שלו מצע לפיתוח טכנולוגיית גידול מהיר ופשוט של ספירולינה, שהיא מזון עתיר מינרלים, ויטמינים וחלבון - מעין סטארט־אפ שמטרתו להנחיל את הידע למקומות שבהם יש תת־תזונה. כמו כן, בקרוב תיפתח בבית הספר קליניקה שבה קואופרטיב של מטפלים יוכל לעבוד ולצד זה לתת מענה לתלמידים במצוקה וגם למורים. ויש שם גם תוכנית חדשה - עדיין בגדר ניסוי - שבמסגרתה תלמידי י"ב יוצאים יום בשבוע, במקום להגיע לבית הספר, לעבוד במקום לפי בחירתם, בוחנים את העולם שבחוץ, כותבים יומן. "לא כולם", הוא מודה, "חלק משתמשים ביום הזה כדי ללכת לים. אבל זה בסדר מבחינתי, כי זה עדיין ניסוי".

דגני הוא חסיד גדול של מרחב והקשבה לתלמידים, של דיאלוג כדרך חינוך. כשרק נכנס לנהל את הגימנסיה, בישר למורים: "מעכשיו אין תקנון לבית הספר. לא כי אני מאמין באנרכיה, אלא כי אני רוצה שהדברים ייקבעו בדרך של דיאלוג. קמה מורה ואמרה, מה, לא נוכל יותר להעניש תלמידים? אמרתי, בדיוק בגלל זה אני רוצה לבטל את התקנון".

שרת החינוך יפעת שאשא ביטון / צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת
 שרת החינוך יפעת שאשא ביטון / צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת

אלא שלאחרונה המציאות סטרה לו בפנים - ואף הביאה אותו להטיל על קבוצה של מורים ותלמידים לנסח קוד אתי, שיגדיר מהם הדברים שעליהם לא עוברים לסדר היום. הסיבה היא שלפני כחודשיים נודע כי אחד מתלמידי כיתה י' בגימנסיה חשוד באונס ותקיפת תלמידות. הזעזוע בקרב הילדים וההורים היה עצום, ונוסף על כך, לטענתם הם התבשרו על כך מאוחר, לאחר שבית הספר התמהמה עם ההודעה על הפרשה. "הם התלוננו בצדק", אומר דגני. "לקח לנו זמן להגיב. הדבר היחיד שעשיתי מיד היה להרחיק את הילד מבית הספר כי הוא הלך פה כמו טווס. זה לא מעשה של יומיום. אני שומע על בתי ספר שמשתיקים פרשות כאלה. אני אף פעם לא משתיק, אבל אני צריך זמן להבין מה אני עושה עם זה. עירבנו את המרכז למניעת הטרדה מינית ואת השירות הפסיכולוגי, עבדנו עם המורים, שלא ידעו איך להיכנס לכיתה ומה להגיד. ואז עשינו ערב להורים".

הורים גם סיפרו שהייתם חלשים בטיפול במה שקרה אחרי, כשאוהדי החשוד השתוללו וקרעו ניירות עם הכיתוב 'מאמינה לך'.
"כל מיני הורים אומרים כל מיני דברים. אני יכול להראות לך התכתבויות שלי, עם רובם המוחלט אני בקשר יוצא מהכלל בנושא הזה".

אחת הטענות של דגני בעניין הייתה שאותו התלמיד עבר אליו מבית ספר אחר, לאחר שהיה מעורב באירוע בעל אופי דומה בלי לתת לו מידע על התנהגות קודמת. "הייתי חייב להיות מיודע שמגיע ילד עם רקע. הוא הגיע בשיא הקורונה, בשיא הבעיות. אני מטיל אשמה קשה מאוד גם על המתווכים בעירייה (שארגנו את המעבר - ש"ל). זה לא היה פשוט ועדיין לא פשוט. אבל אנחנו צומחים מזה".

זו הפעם הראשונה שאתה נדרש לטפל במקרה מהסוג הזה?
"כן. התמזל מזלי ועד כה מעולם לא נתקלתי בעניין הזה. לא יודע אם הייתי נשאר במערכת החינוך אם זה היה קורה לי קודם. זה שבר אותי. היו לי לילות טרופים. אני מודה שהיו ימים שלא ידעתי מה לעשות" .

דגני אולי חזק מספיק כדי להישאר במערכת הזאת, אבל לטענתו מנהלים ומורים אחרים מתקשים לשרוד בה במצב של היום. "יש עכשיו בריחה גדולה של מחנכים. חסרים מאות מנהלים במערכת. ומי אשם בזה? משרד החינוך. קודם כל כי הוא לא יודע לתגמל מורים, התגמול משפיל. שנית, הוא לא מחדש את רוח ההכשרה. אני מקבל מורה שלמד בסמינר בדיוק ברוח שבה למדו לפני 40 שנה. זה כבר לא מתאים. אין במערכת כוח אדם רגיש, מקצועי וטוב שיכול להבין את הימים האלה. ועכשיו, עם הקורונה, יש פה יותר מדור אחד אבוד".

ומה אפשר לעשות כדי להציל אותו?
"צריך להוריד לחץ ולעצור את המירוץ האקדמי לטובת המירוץ הרגשי והחברתי ולתת לבית הספר להחליט. ידוע שאחד המרכיבים של חוסן הוא שיתוף פעולה בין בני אדם, ולשם כך צריך לתת יותר אמון בתלמידים האלה, שהם במשבר, שאחד הביטויים שלו הוא ההרגשה 'מי מחשיב אותנו, מי מאמין לנו'. אנחנו מתחילים פה תהליך שבו התלמידים מעריכים את עצמם ואת חבריהם, ולא המורים. יש בזה המון כוח וזה משקם את ההערכה העצמית. האמנתי בזה מזמן, אבל היום זה נחוץ יותר מאי פעם".

ד"ר זאב דגני (70)

אישי: נשוי + 2, גר בתל אביב ("אוהב את העיר הזאת עם כל הכיעור שלה")
מקצועי: דוקטור לפילוסופיה; בעבר מנהל עירוני ד' וממקימי החוג לחינוך במכללת תל חי
עוד משהו: פעם בשבוע מפסל בסטודיו

צרו איתנו קשר *5988