בין גבעת עמל לשיח' ג'ראח: סימפטיה לערק לא בהכרח מצביעה על הזדהות עם המאבק המזרחי

אדי הערק שנמזג בנדיבות לקטטה הציבורית, שבין נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות וחבר הכנסת דוד אמסלם באשר ליחס בית המשפט העליון כלפי המזרחים טרם התפוגגו לחלוטין, והנה ניצב בית המשפט העליון מול מבחן אמיתי בסוגיה זו. בקרוב צפוי בית המשפט לדון בבקשה שהגישו המדינה ועיריית ת"א, לבטל את הקביעות בפסק דינה המכונן של השופטת מיכל אגמון גונן, בנוגע לעוול היסטורי שנעשה לתושבי גבעת עמל, מהרגע הראשון שהם נשלחו לגור בשכונה הדלה שבין ת"א לרמת גן, ועד לימינו אנו.

 מאבקים בש'יח ג'ראח בחודש שעבר / צילום: Associated Press, Mahmoud Illean

פרשה זו כבר סוקרה, גם על ידי הכותב, פעמים רבות. התושבים, כולם בני עדות המזרח, גם אם לא ברורה מידת חיבתם לערק, הופנו לכאן ע"י בן גוריון, שהתחייב בפניהם עוד ב-1949, שאם יפונו הם יקבלו דיור חלופי. למרות זאת, ב-1961 מכרה המדינה את הקרקע לידיים פרטיות והסתפקה בהתחייבות יזם פרטי לספק לתושבים דיור חלופי. זאת למרות מחאות התושבים כבר בזמן אמת.

צדק חברתי הוא דבר חשוב, אבל כסף הרבה יותר

מאז, עברה הקרקע מיד טייקון אחד ליד טייקון אחר, וכל אחד בתורו ניסה לפנותם, לא פעם על ידי עורכי דין, שתדלנים ושאר שכירי חרב. עיריית ת"א, שכה אוהבת להתהדר בנוצות של הומניזם ודאגה למוחלשים, מה שגורם לה לא פעם להדליק לכבודם את בניין העיריה באורות מלבבים - סייעה דווקא לאדוני השיטה. טוב, צדק חברתי הוא דבר חשוב ונשאף, אבל כסף - הרבה יותר. בהמשך לפעולת העירייה, הגדירו גם בתי המשפט את התושבים כפולשים.

ב 2016 הגישו התושבים, באמצעות עו"ד משה קריף, ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית ומי שמלווה את התושבים שנים רבות, תביעה ייצוגית חלוצית נגד המדינה. השופטת אגמון-גונן שקיבלה את התביעה קבעה ש"מדובר בעוול היסטורי, התושבים פעלו כל הזמן, ללא לאות, בניסיון להביא את המדינה לקיים את הבטחתה כלפיהם. הבטחה שניתנה בשנת 1949".

השופטת גם הוסיפה שהיא מקווה ש"ההכרה בכך שצדקו הם, הוריהם, והורי-הוריהם לאורך כל הדרך, כשחזרו ואמרו שהגיעו למקום לבקשת הרשויות של המדינה שבדרך, וכי הבטחות שקיבלו, ולא מולאו, ניתנו בדין ולא בחסד, תרפא במשהו את הפצעים, וכי זה יהיה הפיצוי שבהגשת תובענה זו". הלוואי שהיא צודקת וזה אכן יקרה.

"מסמסנו אותם 71 שנה, נמשיך עוד כמה שנים"

על פסיקה זו ערערו המדינה והעירייה. כמובן שהערעור לבוש במחלצות דיוניות, שלפיהן הבעיה היא לא בקביעה עצמה אלא בפרוצדורה של התביעה, קרי בעצם השימוש בתובענה ייצוגית. זו לעולם דרכם של בעלי הכוח ואדוני השיטה: הם מנסחים פרוצדורה לכאורה "אובייקטיביות", ואז משתמשים בה כדי להתיש את התובעים המוחלשים, בידיעה שמטבע קושי חייהם, אורך נשימתם קצר. במילים אחרות, מסמסנו אותם במשך שבעים ואחת שנים, הבה נמשיך לעשות זאת עוד כמה שנים עד שהם יתעייפו ויפרשו. אין פה באמת חידוש משפטני.

במשך השנים הייתי מעורב בשורה ארוכה של מקרים בהם ניצלו בעלי הכוח את שליטתם בהליכים המשפטיים כדי להאריך אותם, מתוך הערכה שקשיי היומיום והמצוקה הרבה לא יאפשרו לתובעים העניים לקחת נשימה כה ארוכה, והם יאלצו להתפשר על זכויותיהם או לוותר עליהם כליל. העובדה שמייצגי המדינה והעירייה, שאמורים לייצג אתוס מקצועי אחר מזה של עורכי דין בשוק הפרטי, הם שנוקטים בגישה זו רק מוסיפה לאכזבה שמעלה הפרשה.

הרי גם הם יודעים, שהתובענה הייצוגית היא כלי חשוב לקידום מטרות חברתיות וציבוריות. כל תלמיד משפטים משנן כבר בשנתו הראשונה את פסק הדין שניתן ב-17 במאי 1954, בתובענה הייצוגית שהגישו לינדה בראון ואחרים נגד מועצת החינוך של טופיקה. תובענה שהייתה לאבן דרך חשובה במאבק לסיום ההפרדה הגזעית הבזויה במערכת החינוך בארה"ב.

אין לי גם ספק שהם מכירים היטב את מחקריו של ד"ר ברק אתירם בנושא, כמו גם את דברי הנשיאה חיות שאמרה ש"מדובר במכשיר משפטי חשוב שבאמצעותו ניתן לקדם מטרות חברתיות ואינטרסים ציבוריים". כמו גם קביעת השופט אליקים רובינשטיין לפיה: "החוק מיצב את התובענה הייצוגית בראש ובראשונה כמכשיר חברתי רב עוצמה".

הם צודקים בדבר אחד: למוחלשים אין הרבה סיכויי הצלחה

אז כיצד הם מעלים חשש שפסיקת אגמון גונן עלולה, לדבריהם: "לעודד עורכי דין עידוד יתר, להגיש בקשת אישור המעלות טענות ציבוריות כלליות...אין לאפשר שימוש בהליך הייצוגי להליכים שאין להם סיכויי הצלחה. רק כדי לזכות בתשומת לב לנושא חשוב ככל שיהיה".

הם צודקים במובן אחד: ברור שלאנשים המוחלשים אין הרבה סיכויי הצלחה. אבל לפעמים - ממש כמו בפרשת בראון - קורה נס שיפוטי והצדק מצליח. והרי רק לאחרונה היה מין נס שכזה, כשבית המשפט העליון אסר על פינוי ארבע משפחות ערביות מבתיהן בשייח' ג'ראח, למרות שלא הייתה מחלוקת שהבעלות בבתים היא יהודית.

בית המשפט החליט להתרכז במחלוקת לגבי פינוים והגיע למסקנה, בדעת רוב, שאין לפנותן מכוח "רישיונות בלתי הדירים" או "דיירות מוגנת", וזאת כשהם מסרבים "להתעלם מן ההיסטוריה המשפטית של המקום".

השופטת ברק ארז כתבה גם בהקשר אחר ש"פינוי אנשים שישבו על הקרקע במשך עשרות שנים - חלקם אף מבלי לדעת כי המקרקעין שייכים לאחרים - מעורר קושי אנושי. זכות הקניין היא חשובה, אך יש חשיבות גם להגנה על קורת ביתם של אנשים ולהיבטים של הסתמכות על מצב דברים". מילים כדורבנות, אבל מה שנכון העליון לעשות לטובת דיירים במזרח ירושלים הוא חייב לעשות גם לטובת אלה שגרים בסמוך למגדלי אקירוב, מגדלי יו ופארק צמרת.

זה, ולא מבחן האהדה לערק, הוא המבחן האמיתי שיגלה את היחס למזרחים ולעוול שנעשה להם. לתשומת לב שופטי העליון.

הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים של הקריה האקדמית אונו