ברחוב עזאי 57 בתל אביב עומד בניין בן 4 קומות, ובו 12 "דירות". כל "דירה" בבניין היא בגודל של חדר (כ-10 מ"ר), ובה שירותים אישיים ומיטות עבור אדם אחד או שניים שמתגוררים בה. בבניין מטבח מרכזי, מועדון וחצר אחורית. הכל חדש, מלא חיים וצבע ומעוצב בצורה נעימה ומזמינה. בבניין הזה, השייך לעמותת "אכפת", המפעילה מיזמי שיכון למחוסרי דיור, גרים 25 דרי רחוב, והוא מהווה את התחנה הראשונה שלהם בדרך להשתלבות בבתים שונים ברחבי הארץ.
לפני זמן לא רב המקום נראה אחרת לגמרי: אוסף של תרומות ישנות, מטבח מאולתר ומבולגן ללא אמצעים נוחים, רהיטים סדוקים, חדרים ריקים מתוכן, מיטות וארונות מפלסטיק, הזנחה וחוסר צבע. אז איך הוא עבר מייקר אובר? כאן המעצבת יעל גיטלמן נכנסת לתמונה. "החזון שלי היה לעצב בית מחסה לדרי רחוב. מצאתי את עמותת 'אכפת', שהכניסו אותי אל בניין העמותה - התחנה הראשונה אליה מגיעים דרי רחוב שמבקשים מחסה ולחזור למסלול החיים. רציתי שהמקום הזה ירגיש בית חם עבורם, כזה שנותן תקווה וכוח", מספרת יעל. "במסגרת הפרויקט גיליתי מחדש את טוב ליבם של האנשים שנרתמו, גיליתי שהמקום הזה יכול להיות יותר שמח מעצוב, וזה בעיקר מרחיב את הלב לראות כמה דרי הבניין שמחים לקחת חלק בפרויקט ומתרגשים מהעיצוב של הבניין. אלה אנשים שרגילים להיות שקופים בחברה ועכשיו הם בפרונט".
החלום לעצב בית חם לדרי רחוב הוא חלום לא שגרתי. במקרה של יעל, הוא נולד על רקע הסיפור האישי שלה, כעולה חדשה מדרום אמריקה, שאביה לא הסתגל לחיים בישראל ומצא את עצמו ללא קורת גג. "עליתי לארץ לבד, בגיל 18. שנה לאחר מכן המשפחה שלי עלתה. היו לא מעט קשיי התאקלמות, במיוחד עבור ההורים שלי שלא דיברו שוטף את השפה ולא לקח הרבה זמן והם התגרשו. אבא קיבל סתירה חזקה לאגו. מבעל עסק שבא מאורוגוואי, להתחיל לעבוד בשכר מינימום כמאבטח, גם לילות שלמים", מספרת יעל. "שנתיים אחרי שהוא עלה לארץ הוא נכנס לחובות, איבד את הסטטוס שלו, את אשתו וזה הלך והדרדר עד למצב שהוא מצא את עצמו ללא קורת גג, הומלס ברחוב".
בוקר אחד, כשהיא בת 19 בלבד, עולה חדשה שמנסה לבנות את עצמה בארץ, קיבלה יעל שיחת טלפון ממכרים של אביה שמצאו אותו על ספסל בגינה ברעננה. "הייתי בהלם. חיפשתי אינסוף פתרונות. לא ידעתי בכלל מאיפה להתחיל, ולמי לפנות. לאחר בירורים הבנתי שיש בית מחסה ביפו, והפניתי אותו לשם. כשאבא שלי נכנס לבית המחסה, המשפט הראשון בטלפון איתי היה: 'מה זה המקום הזה? למה הבאת אותי לפה?' היה לו קשה. הוא העדיף לחזור לרחוב, לספסל".
אז נרקם אצל יעל, חיילת משוחרר שחוסכת שקל על שקל כדי לממן לימודי תואר בעיצוב פנים, החלום לעצב מקום מזמין עבור דרי רחוב. לאחר שהשלימה תואר ראשון בעיצוב פנים ועבדה במספר משרדים מוכרים בתחום, פתחה יעל בשנת 2016 משרד עצמאי. " כמו כל התחלה של עסק עצמאי, לא ידעתי בכלל איך לנהל אותו, איך להתמודד עם הנושא הביורוקרטי שנראה גדול ומפחיד בהתחלה", היא נזכרת. מאז, הספיקה להוביל פרויקטים רבים של עיצוב דירות ובתים, משרדים וקליניקות, להתחתן להביא ילדים לעולם ולבסס את עצמה כלכלית, למרות הקשיים שעמם מתמודד כל עצמאי. " חוסר היציבות יכולה להוות קושי לכל העצמאי. כשבן אדם שכיר הוא יודע מהי ההכנסה שלו כל חודש וזה רק תלוי בחופשים, במחלות וכו'. כעצמאי, אתה אחראי על ההכנסה שלך בסוף החודש, על פעילות העסקית, על הניהול, על השירות הלקוחות וכמובן על השיווק. לאט לאט מגיע השלב שאתה נעזר באנשים חיצוניים ואז אפשר להתמקד בעשייה ובעבודה שלך".
יעל הגשימה חלום להקים עסק ולפתח אותו, אבל במשך השנים היא הרגישה שהיא חייבת להגשים גם את החלום לסייע לדרי רחוב. לפני כשלוש שנים, כשאביה נפטר, היא עשתה זאת. "אחרי שנים של עבודה קשה, שהצלחתי לבסס משפחה, עסק עצמאי ולהגשים את החלום שלי ולהיות מעצבת פנים, אני מלווה זוגות ומשפחות בעיצוב הבית שלהם, ואין פעם שזה לא מחזיר אותי לתמונה הזו של אבא בלי קורת גג. החלטתי לעצור רגע ולנצל את ההזדמנות שיש לי במקצוע שלי ולנסות לגייס אנשים שרוצים לעזור ולהפוך בית מחסה לבית. מקום שאתה מגיע אליו בנקודה הכי שפלה בחיים שלך, שממנו אתה יכול אולי קצת להתחזק ולחזור להיות בן אדם נורמטיבי, מתפקד".
בעיצומן של העבודות על הבניין של עמותת אכפת, ועל פרויקטים פרטיים שלה כמעצבת, הגיעה הקורונה. "ענף הבניה היה ענף חיוני אבל ללא ספק הוא פגש לא מעט סגרים ואין סוף בידודים במהלך שיפוצים מורכבים ושלמים. הקורונה והסגרים שיבשו את היבוא מחו"ל, מה שהצריך להיערך בהתאם לפרויקט, עם לוחות זמנים שונים ממה שהיינו רגילים והתייחסות אחרת ושונה בכל שלב".
מצד שני הקורונה עשתה גם טוב לעסקים בתחומה של יעל. "באופן אישי, בתקופת הקורונה פנו אליי יותר אנשים במטרה לשפץ את ביתם. הם בילו בו כל תקופת הסגרים והרגישו צורך לבצע בו שינויים והתאמות כדי שהמקום יהיה להם נעים, נוח, שימושי ובעיקר שיהיה נעים לשהות בו כל כך הרבה זמן רצוף".
מה היה השינוי הבולט ביותר בתקופת הקורונה?
"המגמה הבולטת ביותר שצפה היא הקצאה של אזורי עבודה לבית. תקופת הקורונה הביאה איתה שינויים גם במסגרת העבודה, והרבה אנשים מצאו את עצמם מאלתרים אזורי עבודה בבית. היום, זאת כבר ממש נורמה ודרישה שמגיעה בכל פרויקט".
עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
