הדרך הבטוחה לחופש אמיתי: פשוט לרצות פחות

השמיים הם הגבול. אם נכוון לירח ונפספס, לפחות נהיה בין הכוכבים. אל תוותרו על החלומות שלכם, כי שום דבר אינו בלתי אפשרי. הפרס מגיע למי שרוצה אותו הכי הרבה. בסוף תתחרטו רק על דברים שלא עשיתם. החיים קצרים, קנו את הנעליים. תמיד תקנו את הנעליים.

השאיפה ליותר היא חלק בלתי נפרד מהתרבות שאנחנו חיים בה. מעטים הם המשפטים המוטיבציוניים שנועדו לגרום לנו לבקש פחות, לשאוף נמוך, להסתפק במה שיש. פעם היו רבים יותר מהם. מיהו העשיר? השמח בחלקו. בקש מה שאתה צריך לו, ועזוב מה שאינך צריך לו, כי בעזיבת מה שאינך צריך לו - השגת מה שאתה צריך. אלוהים - תן לי את הכוח לשנות את מה שאפשר, אבל גם להשלים עם מה שלא. היום משפטי החוכמה האלה כמעט נעלמו, לפחות מן המגזר הלא דתי. ובמקומם - כמיהה בלתי פוסקת.
אבל אם אנחנו אמורים להיות במצב תמידי של רציית עוד ועוד, האם נוכל להיות אי פעם מסופקים? ואם לא נוכל להיות אי פעם מסופקים, בשביל מה כל זה?

בני העולם המודרני מבינים היטב את הפרדוקס שבו הם נמצאים. תנועות כמו המינימליזם וההאטה כבר מדברות על הרצון שלנו לנהל חלק מן הביטויים של התשוקה הבלתי פוסקת. התנועה להקטנת חלומות עוד לא הפכה פופולרית, אבל יש מי שחוקר באקדמיה גם את זה.

"לחיים שלנו יש מונה ומכנה", אומרת פרופ' טליה מירון שץ, פרופסור מן המניין בקריה האקדמית אונו וחוקרת אורחת באוניברסיטת קיימברידג'. "המכנה הוא מה שאנחנו רוצים. המונה הוא מה שיש לנו, ואנחנו מרגישים טוב כשהם מתקרבים לאיזון. אבל אם המכנה מתנפח באופן אינסופי, אז המונה אף פעם, לעולם, לא יוכל להשתוות אליו, וכל הזמן נרגיש שיש לנו רק חתיכה קטנה מהשלם".

 טליה מירון שץ / צילום: איל יצהר

להבין את מנגנון ההשתוקקות

אחת התורות שמתייחסות לאפשרות להסתפק בפחות היא הבודהיזם, שדוגלת באי השתוקקות, ואי היקשרות, לחפצים, אבל גם לאנשים או לסטטוס שלנו עצמנו. הרצון מוליד את הסבל. לא רוצים כלום? לא תתאכזבו.

פרופ' אביתר שולמן, ראש החוג למדעי הדתות באוניברסיטה העברית: "האדם הוא יצור שכל הזמן שואף לדבר הבא, באופן מהותי לא יודע שובע. אנחנו חותרים להשיג הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים כדי לשרוד, בכל מובן. יותר אוכל, יותר חפצים, יותר קשרים חברתיים, יותר אהדה. ברגע שבו אנחנו משיגים מטרה, נעים לנו. דקה אחרי כן, זה נעלם".

גם חוקרי מוח אומרים את זה, ומתארים את מנגנון הדופמין, שפועל כשאנחנו צורכים את מה שדרוש לנו להישרדות (כמו אוכל אן מין), או הנאות שנוצרה לנו עם השנים התניה חיובית סביבן (למשל מחמאות), והוא פועל גם בכל פעם שאנחנו משיגים מטרות שסימנו.
ד"ר הדי קובר מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת ייל, החוקרת את מנגנון ההשתוקקות במוח, הסבירה בעבר ל"גלובס" כי דופמין מגביר את הציפייה, את המוטיבציה ואת הרצון. "בעיקרון השתוקקות, רצייה - אלה רגשות חיוביים", היא מדגישה. "היעדרם פירושו דיכאון או אפתיה". אולם, דופמין הוא גם החומר שמצוי בסמים מסוימים הפועלים ישירות על המוח ויוצרים התמכרות.

חוקרי כלכלה התנהגותית קוראים לזה ה-Hedonic Treadmill, ההליכון של ההנאות. ככל שנלך לקראתן, כך נישאר תמיד במקום. אם השגנו משהו חיובי, אנחנו כמעט תמיד מתרגלים אליו ורוצים עוד. דווקא הרצון בעוד עצמו הוא מנגנון ללא ויסות, שיכול לצאת משליטה ולהקצין. לצורך בעוד איננו מתרגלים. הוא מציק לנו כל הזמן. "העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש", אמר הברזילאי וינסאוס דה מוראס בתרגומו של אהוד מנור.

 פרופ' אביתר שולמן, ראש החוג למדעי הדתות באוניברסיטה העברית. ''אין לזה סוף ואף פעם לא יהיה'' / צילום: הדס פרוש, פלאש 90

"אין לזה סוף ואף פעם לא יהיה לזה", אומר שולמן. "אדם לא יכול לאחוז בסיפוק. הוא לא יכול לשים אותו בבקבוק במקרר ולשמור עליו. האוטו החדש שלי מחר כבר לא יהיה חדש. לקחתי ביס מהשוקולד והייתי בגן עדן, והנה עוד רגע הטעם חלף ומגיעה נפילת סוכר. מוניתי לפרופסור והייתי מאושר זמן מה, אבל עכשיו אני לא חושב על זה כמעט, אלא על הדבר הבא. ולעומת זאת, אם פתאום תקחי את זה ממני, אהיה שבר כלי. לכן הבודהה אומר שהתשוקה יוצרת סבל". לבודהיזם יש גם כמה רעיונות איך להתמודד עם הבעיה, ולכך נגיע בהמשך.

לפנות מקום במוח

אחד המופעים של התשוקה לעוד הוא הצרכנות שאינה יודעת שובע. זה מזיק לסביבה, מעמיס את הבית, ובעולם מועסקים מיליוני בני אדם בתת תנאים כדי לייצר לנו עוד ועוד ובזול. רובנו מחזיקים בבית הרבה יותר מכפי שאנחנו זקוקים לו. מדוע אנחנו ממשיכים לקנות חפצים לא דרושים? יש מי שיגיד שדווקא שופינג הוא המדיטציה שלו.

עבור אחרים, החפצים הם מפתח לפנטזיה. למשל בסדרת הטלוויזיה "מתחילים מאפס", שבה המשתתפים צריכים להתחיל חיים חדשים (לשבועיים) בלי אף חפץ שבבעלותם, הסביר הסטנדאפיסט רועי צברי כי הוא חייב להחזיק בביתו זוגות רבים של כפכפים שקיבל בבתי מלון, כדי שאם יגיע אורח יהיה לו נעים. האם אי פעם הגיע אורח ללון בביתו של צברי וקיבל זוג כפכפים? כמה מסובך יהיה לרכוש כפכפים עבור אותו אורח ברגע האמת? זה לא נאמר. אבל אין ספק כי החפץ מחובר לתדמית של צברי לגבי עצמו כמארח על. הוא נהנה לדמיין כיצד יפנק את אורחיו, והכפכפים הם החפץ שנושא את הפנטזיה. אחרים אוגרים המוני בגדים ומפנטזים על רגע הלבישה, מחזיקים המון ציוד יצירה או תחביב בציפיה ליום שבו יהיה להם פנאי, וכדומה.

 רועי צברי וזוגתו אלמוג בריאליטי ''מתחילים מאפס''. חיים חדשים ללא חפצים / צילום: באדיבות כאן 11

ומול הפנטזיות - חרדות. החשש שדווקא ברגע האמת לא יימצא לנו החפץ הנכון למשימה. נאגור מאות שקיות כדי לא להישאר ללא שקית ברגע קריטי. אנשים שרעבו ממשיכים לאגור מזון שנים אחרי כן. ניירת מתויקת לנצח מפחד ממס הכנסה. לא רק חפצים מיותרים נקנים או נאגרים מתוך חרדה. אנחנו רוצים הרבה הצלחה וכוח, הרבה חברים, הרבה עוקבים באינסטגרם, כמה שיותר יופי והמון המון כסף, כדי שגם אם חלק ייעלם לנו, עדיין נישאר עם משהו. הפחד שכל ויתור יוביל לכך שבעת מצוקה לא יהיה.

בספר "מחסור" מספרים הפרופסורים אלדר שפיר וסנדהיל מונייתן על דינמיקת הפיתוי והחרדה הזו. אם אנחנו חשים מחסור בכסף, או למשל בזמן, זה לפעמים נובע מכך שאנחנו נכנעים לפיתוי רגעי לקחת על עצמנו עוד מטלות, או להיות הבעלים של חפץ נוסף. משהתפתינו, יש לנו כעת יותר מדי חפצים ומטלות, ומעט מדי זמן או כסף. כתוצאה מכך אנחנו הופכים מאוד ממוקדים בכסף או בזמן והמיקוד הזה הופך אותם לנוכחים מאוד בחיים שלנו. ילדים עניים רואים מטבעות כגדולים יותר. אנשים רעבים חושבים על אוכל הרבה יותר מאנשים שבעים. המיקוד המנטלי הזה שוחק אותנו עוד יותר, שוחק את היכולת שלנו לעמוד בפיתויים ולקבל החלטות שקולות. כך, דווקא עבור מי שההפרזה (כל אחד בתחומו) בעייתית לו יותר, קשה יותר לשלוט בה.

צרכנות יתר וחומרנות כערך זוהו במחקר כקשורות להערכה עצמית נמוכה, לפגיעה בקשרים בין אישיים, לתחושת סיפוק מופחתת ולחובות. לעומת זאת, אנשים שעברו למינימליזם דיווחו על תחושת שליטה ומסוגלות, יותר "מקום במוח", ויותר מודעות חיובית לחיים ולרגע הנוכחי, ככל הנראה מתוך עצם השהיית פעולת הקניה והפעלת שיקול דעת לגבי כל חפץ.

אולם ממצא מעניין של מחקרים בתחום המינימליזם הוא שאנשים יותר עניים נהנים ממינימליזם ומרוויחים ממנו יותר מאנשים עשירים. קל להבין מדוע - הנזק של חומרנות וצרכנות מוגזמת לאדם עני גבוה יותר, בחובות וגם בתסכול. אם אי אפשר להגדיל את המונה, הקטנת המכנה הופכת להיות הדרך היחידה להגיע לאיזון. אין אפשרות אחרת.

להיגמל מה-FOMO

בתקופת הקורונה נפלה עלינו מכת ביטול כל התוכניות. לכל הפחות, למדנו מכך שהדבר אפשרי. אנחנו לא מתים בלי לצאת לבלות או להראות את פנינו במשרד, בעיקר אם גם כל שאר האנשים סגורים בבית כמונו.

אבל בעיקר למדנו שמחסור מגיע בכל מיני צורות. (FOMO (Fear of Missing Out הוא, במובנים מסוימים גרסת החוויה לחומרנות. במקום את כל המוצרים אנחנו רוצים את כל החוויות, להיות בכל המסיבות, לראות את כל הסדרות, לדעת מה קורה בכל החדשות. וכמו בחומרנות, כך גם ב-FOMO, הצד השני של השאיפה הוא החרדה. אם לא אחווה את החוויה של פעם בחיים אפספס, אחמיץ, החיים לא יהיו שלמים. אם לא אהיה באירוע ישכחו אותי, אהיה לא רלוונטי. "חרדה חברתית מכך שאנשים אחרים נהנים בלעדיך", מגדירים זאת חוקרים מאוניברסיטת וושינגטון.

אמנם חוויות ותקשורת בין אישית מנצחים חפצים כאמצעי בדרך אל האושר. ובכל זאת, אנשים שסובלים מ-FOMO ברמה גבוהה מאופיינים גם בערך עצמי נמוך, חמלה עצמית מועטה ותחושת בדידות. כבר הזכרנו את המחסור בזמן, שיכול לפגום באיכות חיינו לא פחות מן המחסור בכסף. בנוסף, עצם ההשתוקקות לעוד ועוד חוויות, מעבר להישג ידינו, ולעתים חוויות ספציפיות שבאמת אין לנו שום יכולת להגיע אליהן (דווקא המועדון שסגור בפנינו או המלון הסודי של הסלבז), יכולה להוביל לחוסר סיפוק, ממש כמו השתוקקות בלתי נגמרת לחפצים, בתים יפים או מכוניות.

הפומו מוביל גם לעומס דיגיטלי. זה לא רק הפחד שלנו לפספס, גם החברה כבר לא מאפשרת לנו לוותר על אף אחת מדרכי התקשורת. הזמינות התמידית פוגעות ביכולת שלנו להתמקד ולהפיק הנאה מרגע אחד מסוים.

פרופ' כריס בארי מאוניברסיטת וושינגטון טוען כי התרופה לפומו היא לשים את הדגש על מערכות יחסים קרובות וזמינות, במקום להתמקד במה שאולי מתרחש בלעדיכם. קל יותר לומר מאשר לבצע, אבל זו התחלה. כקונטרה למונח FOMO, התפתח גם ה-JOMO, ה-Joy of Missing Out, ההנאה הסודית שחלקנו חשים כשאנחנו מורידים הילוך בבית בעוד אחרים מחפשים ריגושים בחוץ (בעיקר אם זה קורה בליל הסילבסטר או בצהרי חול המועד פסח). ה-JOMO מעורר רגשות אשם כי אמרו לנו שאנחנו חייבים לרדוף אחר חוויות, שלא נתחרט לעולם על מה שחווינו אלא על מה שלא חווינו. אבל גם רגע של שקט הוא חוויה.

קאל ניופורט, סופר מדע פופולרי אמריקאי ופרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון בארה"ב, כתב את הספר Digital Minimalism, מעין מארי קונדו לאדם המוצף במסרים ואפליקציות. ניופורט מציע תוכנית 'גמילה' בת 30 יום, בתחילתה יש להיפטר מכל אפליקציה שאינה חיונית לחיי היום יום. בשבוע הראשון יש לבלות בכל יום שעה בנפרד מן המכשיר, לבדכם. אפשר להשתמש בשעה הזו לפעילות גופנית, יצירה או בריינסטורמינג לגבי בעיה שמטרידה אתכם. בשבוע השני אין להשתמש באפליקציות ב"זמן מת", אלא רק לצורך עבודה או תקשורת מאוד מכוונת עם אחרים.

 כהנת המינימליזם מארי קונדו. להיפטר מכל מה שאינו חיוני / צילום: Associated Press, Seth Wenig

בשבוע השלישי יש לשבת ולכתוב רשימה של ערכים שחשובים לכם בחיים, ולאחר מכן לבחור אפליקציה אחת בלבד שמייצגת כל ערך. אחת לתקשורת, אחת לתוכן, אחת ליצירה וכדומה. בשלב הבא - וכאן ניופורט מתחיל להדהד את מארי קונדו - יש להשתמש בכל אפליקציה כזו רק באופן מכוון, שחשבתם עליו מראש. כל שימוש באפליקציה חייב To Spark Joy (ניופורט אומר - להיות בעל משמעות). יש לאצור את החוויה הדיגיטלית שלכם, ולא לטבוע בה. בכל האפליקציות יש לכבות התראות, ולא להגיב בהכרח מיד. אם מישהו מתלונן, אמרו: "אם זה דחוף, תתקשר".

הגישה של ניופורט ושל קונדו רלוונטית כנראה לכל תחומי החיים שבהם אנחנו רוצים להפחית כדי להגיע לסיפוק. במקום לשאול כמה יש לנו, לשאול איזה ולשם מה, וליהנות גם מתהליך הרפלקציה עצמו.

להשוות כלפי מטה

מינימליזם גשמי ודיגיטלי הם צו השעה היום, אך לא כך לגבי שאיפות. אף אחד לא מלמד אותנו לחלום בקטן. ובאמת, החלומות שלנו נותנים טעם לחיינו. אבל באיזה מחיר? מתי זה מספיק? ומה קורה אם לא מצליחים?

העיקרון הפיטרי מגדיר כי תמיד נקודם עד לתפקיד שבו אנחנו כבר לא יעילים. עקרונות פיטריים מופיעים במקומות שונים בחיים, כמו למשל הנטייה של משפחות להמשיך להביא ילדים עד שהעומס הלוגיסטי הופך בלתי נסבל. עיקרון משלים לפיטרי הוא שכשנגיע באופן בלתי נמנע לנקודה בה ממש קשה לנו, נביט מסביב ונראה אנשים ממש באותו מצב, שגורמים לזה להיראות קל. מחקרים מראים כי באופן כללי, ככל שאנחנו משווים את עצמנו לאחרים, אנחנו מרגישים רע יותר. אבל מי שמצליח להשוות כלפי מטה, לאנשים המוצלחים פחות ממנו, יותר מרוצה ממי שמשווה כלפי מעלה. מבחינת שמחה וסיפוק, כנראה עדיף להיות ראש לשועלים.

חוקרי התנהגות צרכנים כנראה לא פטורים מהבעיה, גם אם הם חוקרים אותה. "בספטמבר האחרון פרסמתי ספר שהייתי בטוחה שיזניק אותי לקריירה בינלאומית מפוארת", מספרת מירון שץ, "וזה קרה במידת מה, אבל קבוצת החוקרים שאני מזדהה איתה כוללת את פרופ' דניאל כהנמן (זוכה פרס נובל והמנחה של מירון שץ לדוקטורט - ג"ו) ופרופ' דן אריאלי (חוקר כלכלה התנהגותית וסופר שכתב רבי מכר בינלאומיים - ג"ו) וזה מאוד מבלבל". כדי להתמודד, ערכה מירון שץ רשימה של כל הישגיה. "כאילו שכחתי שאני הראשונה במשפחה שלי שמשיגה תואר, שלא לדבר על פרופסורה". היא מוסיפה כי: "אנחנו רואים הישגים של אחרים, אבל לא את המחירים שהם משלמים".

פרופ' ארתור סי. ברוקס מאוניברסיטת הרווארד כתב בטור שלו במגזין האטלנטיק, העוסק באושר ואיכות חיים, כי אנשים עם שאיפות משמעותיות נוטים לפעמים לעשות החפצה לעצמם. למה הכוונה? הם רואים את עצמם לא כבני אדם שלמים, אלא ככלי להשיג תוצאות: כך וכך כסף, עסקאות, קילומטרים. מחקרים רבים הראו שהחפצה חיצונית - כשאנשים אחרים רואים בך מכשיר להשגת הישגיהם בלבד - היא בעלת השלכות פסיכולוגיות קשות. "אין סיבה להניח", אומר ברוקס, "שהחפצה עצמית משיגה תוצאות טובות יותר".

לסמן מטרות סבירות

ולפעמים החלום הוא פשוט בלתי אפשרי. סרטי דיסני אמרו לנו שאין דבר בלתי אפשרי אם רק נאמין בעצמנו. ובכן, סרטי דיסני שיקרו.

פרופ' קרסטן וורוש מאוניברסיטת קונקורדיה בקנדה, חוקר את "היכולת להתאים מטרות", קרי לוותר על חלק מהחלומות שלנו. "היכולת להתנתק ממטרה לא ישימה ולהתחבר למטרה חדשה תורמת לבריאות הנפשית והפיזית", הוא אומר. בלי לוותר על מטרות לא אפשריות, לא נוכל לכוון את מאמצינו למטרות נגישות, ולא נחווה עוד את הסיפוק שבהשגת מטרה. בנוסף, חתירה לאורך זמן רב מדי למטרות שלא הושגו יוצרת רומינציות (מחשבות חוזרות) ודכדוך. לא כך זה הוצג בסרטים.

הוויתור על מטרה לטובת היקשרות למטרה חדשה הוא תהליך של אבל, וזה טבעי, אומר וורוש. עצב עד כדי דיכאון קל הן תגובות נורמטיביות שמדרבנות אותנו לוותר על המטרה הבלתי ישימה, לטובת הישימה. איך נדע מתי המטרה היא באמת בלתי אפשרית ומתי דרוש רק עוד קצת מאמץ? ובכן, אלוהים, תן לי את הכוח להבדיל ביניהם. למרבה הצער, אין לכך תשובה.

הבטחנו תובנות גם מהבודהיזם. שולמן: "ברמה העמוקה אפשר להגיד שמלכתחילה הדברים האלה - המוצרים, הזכרונות, הסטטוס - לא באמת שייכים לי והם לא אני. הרי הכל חולף ואני בעצמי חולף. אנחנו עושים מול החולפיות הזו שריר נורא גדול וריק שאין בו תועלת. הכל הבל, הכל ריק, וזו לא דווקא אמירה שלילית.

"כן, בודהיסטים עדיין מחזיקים בקרן פנסיה, והם לא תמיד אנשים רגועים", צוחק שולמן,"אפילו אם הם הלכו על מלא בדרכו של הבודהה, הם עלולים להיקשר לבודהה או לזהות שלהם כנזירים. בביקור הבא שלכם במקס סטוק תוכלו לקנות בודהה מזרקה, או בודהה עציץ.

"הפתרון שהבודהיזם מציע לאדם הרגיל הוא פשוט לקחת נשימה לפני שרצים להתגולל בתוך עולם האובייקטים", אומר שולמן. "כשמתחילים לעשות את זה, מרגישים נפלא. אני לא יודע לומר בדיוק למה. זה מרגיע את המערכות של ההשתוקקות ושל החרדה מפני האובדן של מה שנקשרנו אליו. זה כמו חיוך מאולץ שמשמח אותך, כך נשימה עמוקה משכנעת אותך שהכל בסדר. זו לא תשובה בודהיסטית. בבודהיזם הנשימה היא פשוט ערך. ויש עוד ערך - איך שאתה מתנהג, העולם מתנהג איתך. נדיבות ולתת לאחר".

לתת זו רמה גבוהה מאוד של לא להשתוקק. הרי מפחיד שאולי לא יהיה לך.
"לתת ולסמוך על הקארמה שגם תקבל בעת הצורך, לסמוך על האנושות. זה פוטר אותך מהחרדה שלא יהיה לך, המחשבה שדווקא אם תתני אז יהיה לך, ושממילא כל מה שקיבלנו הוא נס, וממילא הוא חולף".