כמעט שנתיים ישבו אזרחי ישראל בבתים תחת איום מגפה, יצאו לבלות פחות, נסעו לעבודה פחות. כשהכל נגמר והמשק חזר לפעילות שגרתית גילינו שוב שהמדינה כמעט קטנה עלינו. פקקים, תורים כבדים בכל מקום, נתב"ג שוב צר מלהכיל, המתנה של חודשים לתור אל משרד הפנים, המתנה לחבילה שהזמנו מזמן וקבורה במתקן המיון של הדואר, עשרות אוניות מטען המחכות לפריקה מחוץ לנמלי הים שלנו.
מבחינה אובייקטיבית כמעט בלתי אפשרי שלא להרגיש את השינוי - אוכלוסיית ישראל גדלה כמעט פי 12 מאז הקמתה לפני 74 שנים. קצב הגידול באוכלוסייה הוא חסר תקדים ומניח אותנו במקום הראשון בעולם, ובעיקר מעלה שאלה אחת מטרידה: אם זהו המצב כעת, כשהתשתיות - מכבישים ועד שימוש במשאבים - מקשות מאוד על החיים כאן, מה יהיה בעוד שלושה עשורים במידה ונמשיך להתרבות בקצב אקספוננציאלי; ולאור המצב הפוליטי המורכב תמידית, איך בכלל ניתן לתכנן קדימה וגם לבצע על מנת לשמר כאן רמת חיים טובה.
דמוגרפיה שוברת שיאים / החיים המתאגרים של התושב ה-10 מיליון
לכבוד יום העצמאות ה-74, פרסמה הלמ"ס כי מאז יום העצמאות שעבר גדלה אוכלוסיית ישראל ב-176 אלף איש, שמשקפים גידול של 1.9%. וכיום מונה האוכלוסייה 9.5 מיליון נפשות לעומת 806 אלף איש בקום המדינה. לפי תחזיות הלמ"ס, ביום העצמאות ה-100 של ישראל תמנה אוכלוסיית המדינה 15.2 מיליון נפש. לשם המחשה, כדי לקיים את הגידול באוכלוסייה, תצטרך המדינה לבנות עוד תריסר ערים בנות מספר תושבים כמו של תל אביב.
איך ייראו החיים כאן? בעוד שלוש שנים יוולד הישראלי שיכניס אותנו לרשימת המדינות עם אוכלוסייה של 10 מיליון איש ומעלה. הילד הזה יגדל לתוך המדינה המצטופפת ביותר בעולם. הוריו הצעירים, שבחייהם הקצרים כבר הספיקו לחזות במספר התושבים בישראל הקטנה כמעט ומכפיל את עצמו, יצטרכו להקדים לרשום את בנם למסגרות, בגלל המחסור החמור בפעוטונים וגנים. כשיסיעו אותו בבוקר ייאלצו לעמוד בפקקים, ואם יצטרכו לקחת את הילד לרופא מומחה ייתבקשו להמתין בתור חודשים ארוכים.
כשהילד ה-10 מיליון יעלה לבית הספר היסודי, בתחילת העשור הבא, אמורה מדינת ישראל לפי תחזיות בינלאומיות לעקוף את הולנד ודרום קוריאה ולהגיע למקום הראשון בדירוג המדינות המפותחות הצפופות ביותר, עם יותר מ-500 אנשים לכל קילומטר רבוע. בשנת 2050, קצת אחרי שישראל תחגוג את יום העצמאות ה-100, הישראלי ה-10 מיליון שירצה לצאת מבית הוריו ולעבור לדירה שכורה, עלול למצוא את עצמו בבעיה קשה. עד אז, על פי התחזית, הצפיפות בישראל כבר תשאיר הרחק מאחור את מדינות המערב: על פי הערכות דמוגרפיות, האוכלוסייה בישראל תהיה דחוסה עוד יותר מאשר בהודו וטאיוואן, עם 724 איש בקמ"ר ממוצע - זינוק של כ-65% לעומת המצב כיום.
מחיר הצפיפות / עומס על תשתיות ועלויות פיצוי גבוהות
אחת הבעיות הדחופות היא הקמה של מתקני תשתיות אסטרטגיים. כך, למשל, הסיפור הבלתי נגמר של שדה התעופה הבינלאומי השני שמעוניינת המדינה להקים, כאשר כל אחד מהמיקומים שהוצעו מעורר התנגדות רבתי. גם הקמת רכבות עירוניות, הקמת מתקני התפלה ותחנות כוח - כמעט כל פרויקט כרוך במאבקים מול התושבים, כי כבר אין שטחים שבהם ניתן לבנות מבלי להפריע לאף אחד.
יש לצפיפות הזו עלות עודפת בפרויקטים: המדינה צריכה לבנות תשתית רכבת קלה או מטרו בגוש דן אחרי שהוא כבר כולו בשטח בנוי, ולשלם פיצויים על הפקעות והחלטות להזיז תשתיות קיימות. ככל שהצפיפות יותר גדולה צריך לשלם יותר ויותר, גם בזמן וגם במיליארדי שקלים מקופת המדינה.
שוק הדיור מושפע ישירות מהצפיפות. לפי חישוב שערכו בפורום "צפוף", ארגון ששם לו מטרה להעלות את השלכות גידול האוכלוסייה המואץ לסדר היום הציבורי, בעשור שיסתיים בשנת 2030 תצטרך המדינה לבנות 526 אלף יחידות דיור רק כדי לקיים את תוספת האוכלוסייה, מבלי לפתור את משבר הדיור. בעשור הקודם נבנו בארץ 437 אלף יחידות דיור, וכידוע, זה לא מספיק.
הצפיפות מצריכה תשתיות שיקיימו אותה. איך, למשל, יספקו את הצריכה המוגברת של חשמל לאוכלוסייה הצומחת, לצד המעבר לתחבורה חשמלית שצורכת אנרגיה רבה? על פי מודל רשות החשמל, אנו צפויים לגידול שנתי בצריכת החשמל של 2.8% עד 2030. בפועל, ממוצע הגידול בחמש השנים האחרונות עמד על 3.4%.
ומה לגבי היקפי התפלת המים? גם שם תידרש המדינה להגדלת התפוקה ביותר מ-50% מ-596 מיליון קוב מים ב-2019 ל-941 מיליון קוב ב-2030.
ריבוי טבעי / קצב פריון הגבוה ביותר בעולם המערבי
לפי נתוני ה-OECD לשנת 2019 (ראו גרף), הפריון לאישה בישראל עומד על מעט יותר משלושה ילדים - פער ענק על המדינה הבאה אחרינו בהשוואה, מקסיקו, שבה הפריון עומד על 2.1 ילדים לאישה. בעוד שמקסיקו בסטגנציה מבחינת גודל האוכלוסייה, רוב מדינות המערב נמצאות בתהליך של הצטמקות. אנחנו בקצב גידול האוכלוסייה הטבעי הגבוה מבין המדינות המפותחות ללא שום תחרות, וזה בתוך מדינה שהיא בגודל של נעץ על המפה.
אחת הבעיות האופייניות לחברה הישראלית היא מגוון גדול של אוכלוסיות שמשתלבות רק חלקית בתעסוקה ובתמ"ג. אחד האתגרים שחשוב לפתור כיום הם שילוב תעסוקת גברים חרדים ונשים מוסלמיות, שנמצאים כיום באחוזים נמוכים. אחרת, הגיבנת על כלכלת ישראל רק תגדל ככל שיחלפו השנים.
בעיה נוספת שמאפיינת את מחוזותינו היא חוסר יציבות פוליטית וממשלות מתחלפות שלא מצליחות לייצר אסטרטגיה עקבית ולהדביק את קצב הביקוש לשירותים ותשתיות. כולם זוכרים איך לפני הקורונה נתב"ג הגיע לעומסי שיא. כולם דיברו אז על תוכניות להרחבתו. יותר משנתיים חלפו, השמיים נסגרו לסירוגין והטרמינל היה ריק יחסית. אלא שאיש לא ניצל את הזמן להתייעלות וכעת התורים הארוכים שהכרנו חזרו אל השדה הצר מלהכיל.
הדמוגרף ד"ר אליהו בן משה, לשעבר סמנכ"ל הלמ"ס וחבר ועדת ההיגוי של פורום "צפוף", מביע פסימיות לגבי העתיד: "ללא שינוי במגמת גידול האוכלוסייה, בשנת 2048 אוכלוסיית ישראל צפויה להגיע ל-17 מיליון נפש. קשה לקלוט את המספרים האלה. זו תוספת אוכלוסייה השווה להקמה של עוד 45 ערים בסדר גודל של רמת גן. איפה הם יגורו? מה ישתו? איפה יטיילו? גם עם תכנון למופת, עם אילוצי הביטחון והפוליטיקה המגזרית שלנו - איכות החיים שלנו בהכרח תיפגע", הוא אומר.
בן משה סבור כי משבר הדיור הוא במהותו משבר דמוגרפי: "המשבר נובע מכניסת מחזורים גדולים של צעירים לגיל הקמת משפחה ורכישת דירה", הוא מסביר את הביקוש הרב לדירות, "המשבר שהולך ונבנה מתחת רגלינו ואשר יתפרץ במלוא עוזו תוך 10-15 שנים יהיה קשה הרבה יותר. אין בעולם המפותח מדינות שבהן צריך לבנות רק כדי להדביק את קצב גידול האוכלוסייה, בטח לא בקצב של 2% בשנה".
נקודות אור והזדמנויות / מצב חירום שיאיץ בנייה לגובה
מנגד, ישנם מומחים שמוצאים במגמה הקיימת דווקא הזדמנות לשיפור איכות החיים. ד"ר אביחי שניר מהמכללה האקדמית נתניה טוען שגם אם האוכלוסייה תכפיל את עצמה בתוך כארבעה עשורים ניתן יהיה לשכן את כולם אם תיעשה התחדשות עירונית ובנייה לגובה בהיקפים גדולים.
"המצב דורש ציפוף של מרכז הארץ, מה שנקרא בין חדרה לגדרה", אומר שניר, "היעד של המדינה לשנים הבאות הוא ש-40% מהבנייה תהיה בהתחדשות עירונית, אבל כרגע זה לא נראה שמתקרבים לשם, והנתון הקיים הוא פחות מ-10%. ציפוף האזורים העירוניים יכול להכיל את גידול האוכלוסייה. בין השאר, נדרשת בנייה על כל שטח פתוח שנשאר במרכז, שזה באמת מאוד עצוב. ולצד כל זה, נדרשת תחבורה ציבורית טובה, כי כשאתה מצופף את הבנייה אתה מקטין את שטח הכבישים ומגדיל את מספר הנוסעים עליהם".
שניר מבהיר כי הצפיפות הישראלית אמורה דווקא להקל על פתרונות התחבורה: "ישראל היא מדינה קטנה ויותר קל לבנות תחבורה ציבורית בשטח מצומצם. זה שבארץ האוכלוסייה מרוכזת בגוש דן, אומר שניתן עם כמה קווים בודדים של מטרו ורכבת קלה לפתור כמעט את כל הבעיה, לצד רכבות בין-עירוניות מהירות".
פיזור האוכלוסייה / איך מביאים תושבים לנגב ולרמה"ג
כששואלים האם מדינת ישראל תוכל להכיל 20 מיליון תושבים, התשובה המיידית שקופצת לראש היא חזונו של בן גוריון באשר להפרחת הנגב. הרי, הנגב משתרע על פני כ-60% משטח המדינה. לכאורה, ההצטופפות במרכז הארץ אינה כורח המציאות. בפועל, יותר ממחצית מהנגב נמצא כיום או מיועד להיות, בשימוש, ולא דווקא להתיישבות. ברמת הגולן כולה, שטח עצום, חיים כ-50 אלף תושבים בלבד.
ישראל מאוד חריגה בשיעור השטחים שלה שמוגדרים שטחי אש ובתשתיות צבאיות שדורשות הרבה מאוד שטח. בנוסף, שוק האנרגיה הולך להישען בעשורים הקרובים על תשתיות סולאריות, שאף הן דורשות המון קרקע ומיועדות לקום בעיקר בנגב. זאת בנוסף לתשתיות של מתקני פסולת, כריית מחצבים ושימושים נוספים שקשה להעביר. כמובן, ישנם עדיין שטחים בנגב שאפשר ורצוי ליישב. ואולם, אפילו אם רוב הגידול באוכלוסיית ישראל יעבור דרומה, עדיין שיעורי הצפיפות בישראל יהיו הרבה יותר גבוהים מאשר ברוב המדינות המפותחות.
הדגש בהשוואה למדינות מפותחות הוא חשוב, כי הציפייה של תושבי מדינת ישראל היא שהממשלה תספק להם רמת חיים של מדינה מפותחת. האתגרים לעתיד הם של איכות חיים ולא של קיום. הצפיפות מכה בנו בעומסי התנועה בדרכים, בזיהום אוויר, בדוחק באתרי פנאי ונופש. כבר היום בקושי אפשר למצוא פיסת חוף ים פנויה להניח עליה מחצלת. היחס של שטח חוף רחצה לתושב כיום בישראל הוא פחות מ-1.5 ס"מ רבוע. ב-2040 זה כבר יירד לסנטימטר בודד. אז למילימטרים האחרונים שעוד נותרו לנו, צריך לדאוג כבר היום.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.