פוליטיקה | פרשנות

בוריס, דונלד, ביבי: על פוליטיקה, שקר ופיתוי

חבל על בוריס ג'ונסון. הוא היה המלח והפלפל של הפוליטיקה. בשביל מה שיקר? כי הוא שקרן. זו ברירת המחדל שלו. לא רק שלו. כך הם מפתים, הפוליטיקאים

ג'ונסון ובנימין נתניהו. גם מי שלא סבלו אותם פוליטית התקשו שלא להתפתות לחינניותם / צילום: Associated Press, Alastair Grant
ג'ונסון ובנימין נתניהו. גם מי שלא סבלו אותם פוליטית התקשו שלא להתפתות לחינניותם / צילום: Associated Press, Alastair Grant

והרי החדשות המרעישות: פוליטיקאים משקרים. (לא ייתכן. מתי בדיוק נודעה לי האמת הזו?). אם מותר לי לסייג, העניין אינו עצם נטייתם הטבעית של פוליטיקאים להגיד דברים שאינם מתיישבים עם עובדות. העניין הוא מתי ואיך ועל מה.

האם פוליטיקאים, המתכחשים להבטחות הבחירות שלהם, הם "שקרנים"? כן, בדרכם. אבל האם דומה השקר הכרוך באי-מילוי הבטחה פוליטית לשקר הכרוך בסילוף מכוון של עובדות?

אני חושב על בוריס ג'ונסון, אולי מפני שנפילתו הדרמטית דווחה דקה אחר דקה במשך ימים ארוכים. כמו הנזיר הרוסי רספוטין, שרעל ויריות ונהר קפוא באמצע החורף לא הספיקו להרוג אותו, גם בוריס סירב למות. כמעט כל מפלגתו זנחה אותו, אבל הוא "נאחז בסורגי החלונות ברחוב דאונינג מס' 10", כפי שלגלגו הצופים בדרמה "הפנטסטית" הזו ("פנטסטי" הוא התואר החביב עליו ביותר).

בוריס נפל לא על פוליטיקה, אלא על אופי. הוא הנחיל למפלגתו את הרוב הפרלמנטרי הגדול ביותר שלה זה 30 שנה (80 מושבים בפרלמנט של 650). בדרך כלל, רוב כזה מספיק למפלגה בריטית לנצח לפחות פעם אחת נוספת. אילו כילכל את מעשיו בתבונה הוא היה נשאר בשלטון אולי עשר שנים. והוא כל כך רצה להישאר שם. בנאום הפרישה שלו הוא אמר על כהונת ראש הממשלה שהיא "הג'וב הטוב ביותר בעולם".

ה"תבונה" שב"אילו כילכל בתבונה" נשמעת קצת פומפוזית ביחס למה שהיה מוטל על כפות המאזניים. ה"תבונה" לא חייבה אותו להתחכם ולהערים. הוא בסך הכול היה צריך להגיד "מצטער, טעיתי". כמובן, עצם הטעות היתה מיותרת. בחודש פברואר הוא מינה חשוד בהטרדה מינית למצליף של סיעת מפלגתו בבית הנבחרים, תפקיד בכיר למדי במדרג הפרלמנטרי. עברו של האיש נחשף, הוא התפטר ב-30 ביוני, פרצה שערורייה עצומה, ובוריס קרס שבוע אחד אחר כך.

חיוך, גיחוך, ספיקת כפיים

הוא גדש את הסאה. חייו מלאים עקבות מפורשים או מרומזים או משוערים של שקריו. רשימות חלקיות של השקרים האלה ידועות לציבור, או לפחות ליודעי ח"ן, זה שנים. לפעמים הן מעוררות חיוך. לפעמים הן מניבות גיחוך. ולפעמים הן מצריכות ספיקת כפיים ואי-אמון.

בוריס הוא שקרן מדופלם. הוא משקר באופן טבעי ובקלות. זו ברירת המחדל שלו. מותר להניח שאין לו כוונות רעות. אני מניח שהוא מניח, כי המציאות מסוגלת לעכל את שקריו מבלי להיפגע.

מילון רפואי אחד עלי-רשת מספק את האבחנה הבאה: "שקרנים פתולוגים משקרים ללא מניע ברור. סוג השקר הזה שונה משקרים לא-פתולוגים, שבהם לעתים קרובות השקר מועיל".

כמובן, מנין לנו ש"השקר מועיל"? כמה זמן דרוש כדי להעמיד את התועלת במבחן? במקרה של בוריס, השקר התנפץ בפרצופו בתוך שעות. מאחר שהוא בא שבועות אחדים לאחר שקרים קודמים, היה צריך להיות ברור שלשקר הזה יש פוטנציאל קטלני. ומה עשה בוריס? הוא שיקר שלוש פעמים, לפני שהודה באמת; ואפילו לאחר שהודה, הוא לא היה מסוגל להתנצל, לא בפה מלא, לא בענווה, לא בקבלת אחריות.

אני מודה שאני מצטער על בוריס. הוא הוסיף מלח ופלפל לפוליטיקה. תמיכתו באוקראינה היתה הירואית. הוא היה המנהיג הזר הראשון שהופיע בקייב לאחר הפלישה, כאשר ביקור כזה היה כרוך בסכנה מיידית וממשית. אבל הפתולוגיה של שקריו לא התיישבה עם צרכים פוליטיים, וכמובן לא התיישבה עם כללים של מוסר ושל אתיקה.

30,573 שקרים

מה על השקרנים הגדולים האחרים של הפוליטיקה בזמננו? דונלד טראמפ חוזר ומשקר במצח נחושה. הוא בדה מלבו את העלילה על זיוף הבחירות, שכל בתי המשפט וכל בכירי ממשלו דחו מעיקרה. יריביו הפוליטיים העניקו לעלילה הזו את השם "השקר הגדול". במרוצת נשיאותו, ה'וושינגטון פוסט' נהג לפרסם מפעם לפעם את רשימת שקריו. בסוף נשיאותו העיתון מנה 30,573 שקרים.

אבל בעוד ששקרי בוריס רוקנו בהדרגה את מכלי החמצן של ממשלתו, שקרי דונלד עושים רושם מוגבל על תומכיו. סקרי דעת הקהל מראים פעם אחר פעם, שרוב ניכר של הרפובליקאים בארה"ב אינם חושבים שהוא משקר.

בוריס, בניגוד לדונלד, הילך קסמים על הבוחרים, או לפחות על חלקם. הוא פלירטט איתם. זה מעמיד אותו בקרבת מקום לבנימין נתניהו. מבלי להתערב יותר מדי בענייניה הפנימיים של ישראל, אפשר להגיד על מר נתניהו כי גם מי שלא סבלו אותו פוליטית התקרבו מדי פעם להתפתות לחינניותו. נתקלתי בהם, ואני חושש שגם הייתי אחד מהם (לפני הרבה שנים, כשהוא עשה את צעדיו הראשונים בפוליטיקה). אני קורא שבין המתפתות הטריות ביותר נמצאות גם תמר זנדברג ומיכל רוזין. הן הסבו לשיחה עם נתניהו כדי לדבר אתו "על טיולים ומסלולים". אחר כך אמרה רוזין לזנדברג, "הוא דווקא נחמד, לא?"

מה שהזכיר לי את הסניגוריה שלימדה אשתו של דומיניק סטראוס קאהן על נאפופיו. הוא היה מנכ"ל קרן המטבע הבין-לאומית, מועמד מוביל לנשיאות צרפת. הוא הושלך לכלא בניו יורק בחשד שאנס את החדרנית בבית מלונו. אשתו, עיתונאית צרפתייה מפורסמת, אמרה, "הוא פוליטיקאי, הוא צריך לפתות".אכן, יש קרבה מעניינת, ומסוכנת, בין השקר לבין הפיתוי לבין הפוליטיקאי. אני מבחין כאן בין שקרנים פוליטיים בדמוקרטיות, לשקרנים פוליטיים בדיקטטורות. אלה האחרונים מוסמכים מטעם עצמם לקבוע את גבולות האמת והשקר. אשר לשקרנים הדמוקרטיים, עוד נראה.