לישראל קצת קשה להיות שווייץ: הזמן לנייטרליות מתחיל להסתיים

שווייץ פחות או יותר המציאה את הנייטרליות. היא עשתה כן מסיבות אנוכיות בהחלט. היא הייתה עלולה להתפרק לגורמיה אם כל אחד מלאומיה היה מושך אל ארץ האם: הגרמנים, הצרפתים, האיטלקים. היא גם קיוותה להשתמט אחת ולתמיד מן המלחמות האין-סופיות של מרכז אירופה. היא הפכה את הנייטרליות כמעט לדת-מדינה. עד 1990 היא אפילו נמנעה מלהצטרף לאו"ם, לבל תצטרך להרים את ידה לטובת מישהו, או נגד משהו.

ברבות הימים היא גילתה שנייטרליות משתלמת, פשוטו כמשמעו. בזכותה, היא הפכה למרכז פיננסי משגשג. אויבים בלב ובנפש הגיעו אל אותן הכספות באותם הבנקים. זה הפך אותה למשתלמת לא רק מבית כי אם גם מחוץ. המעצמות היריבות של אירופה היו מעוניינות בהמשך קיומה. אפילו היטלר התגבר על סלידתו הידועה מפני פלוטוקרטיה (שלטון העשירים), והניח לה להתקיים.

● המשבר באוקראינה והיחסים עם סין: לאן צועדת הדיפלומטיה הישראלית? 

שווייץ הפכה בהדרגה למשאת נפשן של ארצות קטנות, או קטנות יחסית, שהגיאוגרפיה הסמיכה לשדות קרב גדולים. בלגיה והולנד ניסו עד ייאוש להשתמט מן הגורל שמפת אירופה כפתה עליהן בשתי מלחמות עולם. לשווא. אפילו לוקסמבורג לא הצליחה. יוון נכשלה כישלון חרוץ. שוודיה התפשרה עם הנאצים לטובת המשך קיומה. טורקיה אמנם הצליחה, אבל לא נשארה נייטרלית.

כמעט 80 שנה לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר מלחמה חדשה משתוללת באירופה, ומכריחה ארצות לבחור צדדים, נייטרליות מאבדת מתוקפה. אפילו שוודיה מוותרת רשמית על נייטרליות של 200 שנה, ומצטרפת אל ברית נאט"ו.

נייטרליות אינה הכחשה

גם שווייץ נייטרלית פחות ממה שהייתה אי-פעם. החודש היא הציעה לרוסיה ולאוקראינה לייצג אותן זו בבירתה של זו. זה משהו שהשווייצרים נוהגים לעשות לטובת צדדים לוחמים זה עשרות שנים. רוסיה סירבה, מפני ששווייץ הצטרפה בחודש פברואר לסנקציות האירופיות נגדה.

האם המהלך הזה החליש את מעמדה הנייטרלי? פרשן פוליטי שווייצרי, מרקוס הייפליגר (Häfliger), כתב מיד לאחר הטלת הסנקציות, כי דווקא הימנעות מלהטיל סנקציות הייתה שקולה כנגד הפרת הנייטרליות. הוא הסביר: "בהרבה מלחמות לא ברור מי הצד האשם ומי הקורבן. במלחמת אוקראינה אין כל ספק [...] אלה הנמנעים מלנקוט עמדה במצב עניינים כזה הופכים לסייעניו של התוקפן".

זו השקפה מעניינת, המצריכה דיון מעמיק. מה חבל שלא כאן ולא היום. על גדות אגם ז'נבה, המעבר מנייטרליות סבילה (בלי דעה על שום דבר) לנייטרליות פעילה יכול להזיק למאזן התשלומים, אבל אינו מעמיד איש במבחן קיומי. מה שלא כן על קו החזית, בטווח האש של צבא פוטין. מה הייתם חושבים על נייטרליות פעילה אילו הייתם מולדובה? או גיאורגיה? או קזחסטן? או ישראל?

בנט לטובת "הצד שלנו"

נפתלי בנט התפנה באחרונה להסביר את העמדה שנקט כלפי מלחמת אוקראינה בזמן שעמד בראש הממשלה. הוא כתב (ב-ynet), תחת הכותרת "הצד הנכון, הצד שלנו", כי "קל ומתבקש [לנקוט] עמדה מוסרית ברורה [...] אבל מבחינתנו, הצד הצודק הוא תמיד זה ששומר על בטחונם של מדינת ישראל ויהודי העולם".

מה טוב שהוא ניסה להסביר. מדיניות החוץ של ישראל, מחוץ לסכסוך הישראלי-ערבי, אינה מוסברת אלא לעתים רחוקות, בין השאר מפני שרוב הישראלים אינם מתעניינים בדעת ממשלתם על, נניח, זכויות אדם בסין, או אפילו באריתריאה.

חוכמת בנט אינה מקורית. ארצות תמיד קרובות אצל עצמן. הן שוקלות את יחסיהן עם מעצמות גדולות במאזניים של כדאיות. קשה לחלוק על בנט, שרוסיה היא "למעשה שכנה שלנו מצפון-מזרח". לשון אחר, הפריבילגיה השמורה לאינטלקטואל שווייצרי על גדות אגם ז'נבה אינה שמורה לפוליטיקאי ישראלי במשקפת הצופייה על קונייטרה.

אבל אין זאת אומרת שהברירה שלא לבחור תוכל להאריך ימים. אנחנו חוזים בשינויים טקטוניים במערכת הבינלאומית. הסכנה של התפשטות המלחמה באירופה גוברת מיום ליום, בהתאמה לחוסר יכולתה של רוסיה לחסל את אוקראינה באבחת חרב אחת. הסכנה של מלחמה בין סין לארה"ב במערב האוקיאנוס השקט היא עכשיו כה גדולה, עד שמשקיפים כבדי-ראש חושבים שהיא בלתי-נמנעת בתוך שלוש עד חמש שנים.

האם מישהו מעלה בדעתו שבמצב עניינים כזה ישראל תוכל להוסיף ולהיות נייטרלית? רמזים לעתיד לבוא אנחנו כבר רואים בהתקרבות הגוברת בין רוסיה לאיראן. ההתקרבות הסינית-איראנית אינה לובשת אותה צורה, אבל גם היא קורמת עור וגידים.

מה לעשות כאשר מלחמה גלובלית תתקרב אל שערי ישראל? זו שאלה הרבה יותר מדי דחופה מכדי שבירורה יידחה עד-אחרי-הבחירות-הבאות-או-אלה-שיבואו-אחריהן. זה עניין המצריך הסכמה לאומית רחבה. שום חברה אינה יכולה להגיע אל הסכמה כזאת מבלי לנהל ויכוח פומבי מקיף. נדהמתי להיווכח שטורו של מר בנט ב-ynet עורר שתי תגובות, שאורכן הכולל היה חמש מילים.

הנה הצעה: עכשיו, כאשר הקריירה הפוליטית שלו מתקרבת אל קצה, או לפחות נכנסת להקפאה עמוקה, בנט יכול להציע את שירותיו כמנחה בדיון ציבורי; לא כדי לצבור נקודות, אלא כדי להשכיל דעת קהל קפצנית ולא-מלומדת, להעמיד אותה על הסכנות האסטרטגיות המאיימות על ישראל, ולשקול אופציות. זו תהיה תרומה פנומנלית לנצח ישראל.