האם אסור לנאום בערבית בכנסת ללא תרגום של הדברים?

מה מאפשר לנאום בערבית בכנסת, ומי צריך לתרגם את הדברים? בדקנו • המשרוקית של גלובס

ח"כ טלי גוטליב, הליכוד (מליאת הכנסת, 23.1.23) / צילום: כדיה לוי
ח"כ טלי גוטליב, הליכוד (מליאת הכנסת, 23.1.23) / צילום: כדיה לוי

להגדרות הציונים לחצו כאן

נכון- ההצהרה נכונה ומדויקת
נכון ברובו- ההצהרה נכונה ברובה אך יש בה מרכיב שאינו נכון או אינו מדויק
חצי נכון- חלק מההצהרה נכון וחלקה שגוי, או שהיא אינה כוללת פרטים מהותיים שעשויים לשנות את משמעותה
לא נכון ברובו- חלק קטן מההצהרה נכון ורובה שגוי, או שהיא מחסירה פרטים יסודיים באופן היוצר הטעייה מהותית לגבי משמעותה
לא נכון- ההצהרה כלל אינה נכונה
מטעה - ההצהרה יוצרת מצג שווא או רושם שגוי, אף שהיא מתבססת על עובדות נכונות
כן, אבל - עובדה נכונה בפני עצמה, אך עובדות שלא צוינו עשויות להעמידה באור אחר. מומלץ לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר
לא מבוסס- לא קיימים נתונים עליהם ניתן לבצע קביעה פוזיטיבית לגבי נכונות הטענה, ואלו גם לא נאספים
ללא ציון- המצב העובדתי מורכב מכדי לתת לאמירה ציון מובהק. הסיבות האפשריות לכך יכולות להיות: התבטאות שאינה מובהקת מספיק וניתן לפרש אותה במספר צורות, מחלוקת בין מומחים, מתודולוגיות שונות שלא ניתן להכריע ביניהן ועוד

בשבועות האחרונים מנהלת ח"כ טלי גוטליב מעין קמפיין נגד נאומים בשפה הערבית בכנסת. במקרים רבים שבהם ח"כים ערבים מדברים בשפתם היא מתפרצת וטוענת כי הדבר נעשה בניגוד לתקנון או ללא סמכות. כך, למשל, כשח"כ יוסף עטאונה מחד"ש־תע"ל עשה זאת לאחרונה, גוטליב צעקה ש"אסור לו לדבר בערבית… אני בדקתי בתקנון… אסור להם לדבר פה בערבית אלא אם כן הם מתרגמים". אז מה קובע החוק לגבי נאומים בערבית בכנסת? בדקנו.

תקנון הכנסת: התקנון אכן אינו כולל הוראות מפורשות לגבי נאומים בשפה הערבית. סעיף 38(ב) בו קובע כי "נאום שנישא במליאת הכנסת שלא בעברית… יירשם בפרוטוקול בתרגומו לעברית". כלומר, התקנון מכיר בכך שבכנסת יכולים להישמע נאומים גם בשפה שאינה עברית. גם חוק יסוד: הכנסת וחוק הכנסת לא מתייחסים לשאלת שפת הנאום. איפה כן מצאנו אזכור לנאומים בערבית? באתר הכנסת, שם בתיאור עבודת המליאה נכתב כי "...לחברי הכנסת זכות לדבר גם בערבית, ונאומיהם יתורגמו לעברית".

תרגום: ככל הידוע לנו, הח"כים הערבים מעולם לא תרגמו בעצמם את דבריהם. מה שנכון הוא שבעבר הדברים היו מתורגמים באמצעות מתורגמן. עדות לכך אפשר למצוא כבר מהכנסת הראשונה, אז דיווח עיתון "דבר" כי "תופיק טובי נוהג לנאום בכנסת בערבית בלבד, והדבר גוזל זמן רב כי אחר כל נאום שלו עולה (מתורגמן)". הדבר נמשך גם בעשורים הבאים. כך, למשל, ב־1997, דרש ח"כ רחבעם זאבי כי זמן התרגום יקוזז מזמן הדיבור של הח"כים הערבים. בשנים האחרונות, כך נראה, הנאומים אינם מתורגמים עוד. בדוברות הכנסת סרבו להתייחס לעניין.

חוק הלאום: במכתב בעניין ששלחה ח"כ גוטליב ליו"ר הכנסת היא כתבה שעל בסיס חוק הלאום מ־2018 "יש לקבוע בחוק את האופן בו ידברו ערבית בכנסת, אם בכלל". אלא שחוק הלאום עשוי לפעול דווקא נגד הדרישה של גוטליב. מלבד העובדה שנכתב בו כי "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה", סעיף 4(ג) בו קובע כי למרות שבחוק נכתב שעברית היא שפת המדינה, "אין באמור כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק־יסוד זה".

הנוהג: זה מחזיר אותנו למעמד שהיה לשפה הערבית בכנסת מאז קום המדינה. הזכרנו כבר את הנאום של ח"כ טובי ב־1949, ולאורך השנים אפשר למצוא אין ספור דוגמאות לנאומים בערבית בכנסת מכל קצוות הקשת הפוליטית (יריב לוין ואבי דיכטר למשל נאמו בערבית). גם בדיונים שהתקיימו בנושא נדמה ששררה הסכמה כללית לגבי הזכות העקרונית לנאום בערבית (בדיון שהזכרנו מ־1997 קבע יועמ"ש הכנסת דאז, צבי ענבר, שלגבי "הנושא העקרוני (נאומים בערבית) אין מחלוקת"). לדברי עו"ד עודד רון, חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה שאליו פנינו, נראה שהזכות לנאום בערבית מוסיפה להתקיים גם לאחר העברת חוק הלאום.

בשורה התחתונה: דבריה של גוטליב מטעים. תקנון הכנסת אכן לא מתיר באופן מפורש לנאום בערבית, אך הוא גם לא אוסר זאת. נאומים בערבית נהוגים במליאה מאז הכנסת הראשונה, ובחוק הלאום נקבע שאין בו כדי לפגוע במעמד שכבר ניתן לשפה הערבית. בעבר הנאומים אכן תורגמו לעברית, ובשנים האחרונות נראה שזה אינו המצב.

תחקיר: אוריה בר־מאיר

לבדיקה המלאה לחצו כאן

שם: טלי גוטליב
מפלגה: הליכוד
מקום: מליאת הכנסת
תאריך: 23.1.23
ציטוט: "אסור (לח"כים הערבים) לדבר פה בערבית, אלא אם כן הם מתרגמים"
ציון: מטעה

בזמן נאום של ח"כ אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל) במליאה שנעשה בערבית, ח"כ טלי גוטליב (הליכוד) דרשה שידבר בעברית בטענה ש"אין סמכות לדבר כאן בערבית בלי תרגום". מספר ימים לאחר מכן, בעוד דיון בכנסת, ח"כ יוסף עטאונה (חד"ש-תע"ל) נאם בערבית במליאה, וגוטליב צעקה ש"אסור לו לדבר בערבית. אסור לו לדבר בערבית. אסור לך לדבר בערבית. אסור לו לדבר בערבית, אדוני היו"ר. תתרגם, שיתרגם לנו".

מי שניהל את הישיבה, ח"כ ישראל אייכלר (יהדות התורה), השיב לה: "אני כבר פה הרבה שנים, ותמיד אמרו לי שהתקנון אומר שיש שתי שפות - עברית וערבית". גוטליב הגיבה: "לא נכון. אז זה שקר. זה שקר. זה לא כתוב בתקנון. אני בדקתי בתקנון. פניתי ליו"ר הכנסת, אדוני… אסור להם לדבר פה בערבית אלא אם כן הם מתרגמים". גם אחמד טיבי תיקן את אייכלר: "אין שום תקנה, אין תקנה".

ביסוס לטענה

יש צורך לבדוק האם אכן יש בעיה משפטית לנאום בכנסת בערבית ללא תרגום מטעם הנואמים בגלל שאין היתר בתקנון הכנסת. גוטליב לא ענתה לפנייתנו, אבל סיפקה הסבר לדבריה בציוץ בטוויטר: "לא עוד נאומים בערבית בכנסת ללא תירגום!! למה? כי עברית היא שפת המדינה. מי שינאם בערבית ידאג לתרגם סימולטנית לחברי הכנסת. מצרפת פנייתי ליו"ר הכנסת לפעול לשמירת זכותי כנבחרת ציבור להבין מה מדברים במליאת הכנסת". לציוץ צירפה עותק ממכתבה ליו"ר הכנסת אמיר אוחנה בו נכתב שעל בסיס חוק הלאום "יש לקבוע בחוק את האופן בו ידברו ערבית בכנסת, אם בכלל", ושלכן היא "פונה ליו"ר הכנסת למען יוציא הבהרה לחברי הכנסת ולפיה אין הוראה בתקנון המאפשרת נאומים במליאה בשפה הערבית. לפיכך בהיעדר שינוי תקנון ועד להודעה חדשה נאומים בכנסת יהיו בעברית" ושיש לקבוע בתקנון את האופן בו מי שינאם בערבית יצטרך לספק את התרגום בעצמו. כלומר, לשיטתה, בגלל חוק הלאום וחוסר ההיתר המפורש לדבר ערבית בתקנון, הרי שהנאום בערבית במליאה אסור.

החוק הכתוב

בהתאם לדבריה של גוטליב במכתב, תקנון הכנסת אכן אינו כולל הוראות מפורשות לגבי נאומים בשפה הערבית. סעיף 38(ב) קובע: "נאום שנישא במליאת הכנסת שלא בעברית, לפי הוראות סעיף 22, יירשם בפרוטוקול בתרגומו לעברית, ולפי החלטת מזכיר הכנסת - ייכלל בנספחות לדברי הכנסת גם בשפה שבה נישא". אותו סעיף 22 לא דן בשפה בה ניתן לנאום בכנסת, אלא רק קובע: "אלה רשאים לשאת דברים במליאת הכנסת: חברי הכנסת, שרים וסגני שרים שאינם חברי הכנסת, וכן נשיא המדינה בהתאם להוראות כל דין או בהזמנה של יושב ראש הכנסת ובאישור ועדת הכנסת; יושב ראש הכנסת, באישור ועדת הכנסת, רשאי להזמין לנאום גם ראש מדינה, ראש ממשלה או ראש פרלמנט זר, וכן ראש ארגון בין-לאומי שישראל חברה בו, והם יהיו רשאים לנאום בשפתם". עם זאת, הדבר לא מגדיר בהכרח שחובה לדבר בעברית. בדקנו אם יש התייחסות לכך במקומות אחרים, אבל גם חוק יסוד: הכנסת וחוק הכנסת, התשנ"ד-1994 לא מתייחסים לשאלת שפת הנאום.

כן ניתן למצוא אזכורים לזכות לנאום בערבית במקורות שאינם בעלי תוקף משפטי. באתר הכנסת, בתיאור עבודת המליאה, נכתב: "הישיבות מתנהלות בשפה העברית. לחברי הכנסת זכות לדבר גם בערבית, ונאומיהם יתורגמו לעברית. נאומים בשפה אחרת אפשריים רק אם אורח מחוץ-לארץ נושא דברים בפני הכנסת". דברים דומים מצוינים גם בדוח מ-2016 של הוועדה הציבורית על שידורי ערוץ הכנסת, לה ייעצה המשנה ליועץ המשפטי של הכנסת אתי בנדלר, שבו נכתב: "לחברי הכנסת זכות לדבר גם בערבית ונאומים בשפה זו מתורגמים לעברית. נאומים בשפה אחרת נישאים במליאה רק כאשר אורח מחוץ-לארץ נואם בה".

חוקי היסוד

גוטליב כאמור הפניתה לסעיף 4 בחוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי (מוכר גם כחוק הלאום). הסעיף, שמצוטט כולו במכתבה של גוטליב, קובע כך:

"(א) עברית היא שפת המדינה.

"(ב) לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק.

"(ג) אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק־יסוד זה".

על פניו אכן סעיף קטן (ב) מצדיק את גוטליב שיש צורך להסדיר את השימוש בערבית במליאה. עם זאת, כפי שניתן לראות, סעיף קטן (ג) מגן על מעמדה בפועל של השפה הערבית טרם העברת החוק. בנוסף, סעיף 19 לחוק יסוד: הכנסת קובע: "הכנסת תקבע סדרי עבודתה; במידה שסדרי העבודה לא נקבעו בחוק תקבעם הכנסת בתקנון; כל עוד לא נקבעו סדרי העבודה כאמור, תנהג הכנסת לפי הנוהג והנוהל המקובלים בה ".

בג"ץ אף הכיר בכך שחוק הלאום לא אמור לשנות את מעמדה של הערבית בישראל בפסיקתו על חוק הלאום. הנשיאה אסתר חיות כתבה: "לגישת המכונן סעיף 4 לחוק יסוד: הלאום נועד לשקף את המצב הקיים ביחס למעמדן של השפות העברית והערבית וכי לא הייתה כוונה לגרוע ממעמדה של השפה הערבית, לא כל שכן ליצור שינוי מעשי ביחס לנוכחותה של השפה הערבית במרחב הציבורי". עוד כתבה: "סעיף 4(ג) לחוק היסוד קובע כי חוק היסוד אינו פוגע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית, וברי כי מעמד זה מורכב מכלל הנדבכים שהתייחסו לשפה הערבית ערב חקיקת חוק היסוד, לרבות הגדרתה כשפה רשמית בהתאם לסימן 82 לדבר המלך; הפירוש שניתן לדיבור זה בפסיקה; וכן דברי החקיקה השונים העוסקים במקומה של השפה הערבית במרחב הציבורי וקובעים את ההגנות עליה". השופט נועם סולברג כתב: "כבודה של השפה הערבית נותר על מכונו, לא נגרע, והדבר אף הודגש בסעיף 4(ג)".

אם כן, מחוקים אלו מתפרש שאם נאומים בערבית בכנסת הם אכן בגדר נוהג, הרי שגם סעיף 4(ג) לחוק הלאום וגם סעיף 19 לחוק יסוד: הכנסת אמורים להגן על מעמדה של הערבית בכנסת, לפחות עד שייקבע בחוק משהו אחר.

הערבית בכנסת בעבר

יש צורך לבדוק אם יש מספיק חומרים להתבסס עליהם כדי לטעון שנאומים בערבית נהוגים בכנסת, ובאיזה אופן נעשה התרגום. נמנענו מקביעה משפטית שמדובר בנוהג. מאחר שאין התייחסות במקור אקדמי לדבר כנוהג, אספנו מספר דוגמאות לאורך השנים.

עוד בטרם הושבעה הכנסת הראשונה גורמי הממשל עבדו על סידור תרגום עבור חברי הכנסת הערבים. בהתאם, נשמעו בכנסת נאומים בערבית עוד מההתחלה. למשל, בנובמבר 1949 דיווח עיתון "דבר" כי "החבר הערבי של סיעת מק"י בכנסת, תופיק טובי, נוהג לנאום בכנסת בערבית בלבד, והדבר גוזל זמן רב כי אחר כל נאום שלו עולה המתרגם אל הדוכן ומשמיע את הנאום בעברית". ב"קול העם" סופר שחברי הכנסת הערבים שמחו כשטובי עלה לנאום, כיוון שאז לא נאלצו להישען על אוזניות התרגום מעברית לערבית. כפי שניתן לראות בעמוד 223 בספרו של יחיאל פ' פלסקר, "מראות הכנסת: פרקים בתולדות הכנסת", בישיבת האבל על מותו של יו"ר הכנסת הראשון משה שפרינצק היו גם מי שספדו לו בערבית ולאחריהם עלה מתורגמן. ב-1966 נשיאות הכנסת הפסיקה את הנוהג לפיו חברי כנסת שרצו לנאום בערבית מסרו למתורגמנים מראש את הטקסט של הנאום, הסתפקו באמירה מספר משפטים בערבית ונתנו למתורגמנים לקרוא את הנאום המלא בעברית. נשיאות הכנסת קבעה שעל המתורגמנים לתרגם אך ורק את מה שנאמר בעל פה.

ב-1977 הייתה דילמה אם בביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת לאפשר לראש הממשלה דאז מנחם בגין לנאום באנגלית, שכן "חברי הכנסת, לפי התקנון, רשאים לנאום רק בעברית או בערבית". לבסוף הוחלט גם כך שסאדאת ינאם בערבית ובגין בעברית, "שתי שפות הנהוגות ממילא בכנסת". ב-1993 תואר שח"כ טלב א-סאנע (מד"ע) התבקש לתרגם את דבריו לעברית "למרות שהערבית היא שפה רשמית של הכנסת". ב-1997 ח"כ רחבעם זאבי (מולדת) ביקש מוועדת הכנסת שהזמן בו המתורגמנים מתרגמים את הנאום לעברית יהיה על חשבון הזמן המוקצב לנאום, אך לא ערער על זכותם לנאום בערבית. בשנים האחרונות גם יריב לוין, אבי דיכטר, ינון מגל וחברי כנסת אחרים מהימין נאמו גם בערבית, אם כי אין סימנים לכך שדבריהם תורגמו. ב-2022 ח"כ מיכל וולדיגר (הציונות הדתית) פנתה ליו"ר ועדת הכנסת בדרישה שח"כ שמעוניין לנאום שלא בעברית יעדכן בכך מראש כדי שיהיה ניתן להביא מתורגמן למליאה.

אם כן, ברור שהחל מהכנסת הראשונה ננאמו בה נאומים בערבית ושלאורך עשורים היו אחראים על התרגום מתורגמנים מטעם הכנסת. כיום, כך נראה וכפי שמעידה הבקשה של וולדיגר, לא נעשה שימוש במתורגמנים. דוברות הכנסת סירבה להגיב מדוע הופסק השימוש במתורגמנים.

חשוב לציין שהמקרים האלו היו לפני 2018, אז נחקק חוק הלאום. לפני כן השפות הרשמיות נקבעו מסעיף 82 לפקודת המלך: "כל הפקודות, המודעות הרשמיות והטפסים הרשמיים של הממשלה וכל המודעות הרשמיות של רשויות מקומיות ועיריות בתחומים שייקבעו עפ"י צו מאת הממשלה יפורסמו בעברית ובערבית. בכפוף לכל תקנות שתתקין הממשלה מותר להשתמש בשלוש השפות במשרדי הממשלה ובבתי המשפט" (במקור הסעיף כלל גם השפה האנגלית, אך פקודת סדרי השלטון והמשפט מ-1948 ביטלה את את החובה כלפי שפה זו). עם זאת, בפסיקה על חוק הלאום שופטי בג"ץ כתבו שהחוק לא ביטל את סעיף 82. השופט חנן מלצר כתב: "סימן 82 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947 ,המגדיר את השפה הערבית כשפה רשמית - נותר כאמור על כנו".

משמעות משפטית

כאמור, אין באפשרותנו לפסוק מבחינה משפטית אם אכן מדובר בנוהג. עם זאת, נוכל להפנות לשני מקורות משפטיים שמתייחסים כך לדבר. ראשית, באותו דיון של רחבעם זאבי בוועדת הכנסת ב-1997, כאשר היועץ המשפטי של הכנסת דאז צבי ענבר נשאל על הדברים, הוא אמר ש"לנושא העקרוני אין מחלוקת", כלומר שלא הייתה מחלוקת על עצם הזכות לנאום בערבית, אלא על עצם משך הזמן, והציע תרגום סימולטני. עוד אמר: "חבר הכנסת שמדבר בשפתו, בשפה הערבית, רוצה שישמעו אותו". כלומר, הוא התייחס לנאומים בערבית במליאה כאל דבר שמותר משפטית.

עו"ד עודד רון, חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, הסביר למשרוקית: "מבחינה משפטית, נראה שהפרשנות המתבקשת של חוק יסוד: הכנסת והמקיימת של חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, היא שהמעמד שניתן לשפה הערבית במליאת הכנסת מאז האסיפה הראשונה ועד עצם היום הזה, לא יפגע. למרבה הצער ההתנגשות הקונקרטית הזו מעידה על בעיה רחבה בהרבה: במקום שהשפה הערבית תהפוך להיות גשר בין יהודים וערבים, יש מי שמעדיף לפעור באמצעותה תהום - ולעשות זאת דווקא מתוך משכן הכנסת. טוב יעשו חברי הכנסת אם ימנעו מלהפוך את המליאה לזירת התגוששות על מעמדה של השפה הערבית, ואגב כך לפגוע בחברה הערבית בכללותה, ישתמשו בכלים העומדים לרשותם, לרבות חקיקה, כדי להבטיח שהדורות הבאים ילמדו ערבית במסגרת בית הספר. יהיה זה צעד אחד קטן בדרך לפתרון עתידי של המחלוקת על פרשנות תקנון הכנסת והנוהג שהשתרש בה (מאחר שיוביל לכך שחברי הכנסת היהודים לא יזדקקו לתרגום), וצעד גדול לצמצום העוינות והניכור בין יהודים וערבים בישראל".

פנינו לח"כ גוטליב לתגובה אך היא לא השיבה.

לסיכום, אכן לא מופיע בתקנון הכנסת סעיף שמתיר באופן מפורש לנאום בערבית. עם זאת חוק הלאום קובע שמעמדה של השפה הערבית בפועל לא ייפגע וחוק יסוד: הכנסת קובע שבמקרה שלא נקבעה הוראה בחוק או בתקנון הכנסת תישען על הנוהג המקובל. המקורות מראים שחברי הכנסת נוהגים לנאום בערבית מאז שהכנסת התחילה לפעול ב-1949. בעבר נעשה שימוש במתורגמנים מטעם הכנסת, ולאחרונה אכן כבר לא נעשה תרגום מסודר. לכן דבריה של גוטליב מטעים.