הכותב הוא איש עסקים, שותף־מנהל בקרן ההון סיכון אלף

"לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" 

הכוח הדוחף את הכלכלה

לפי פרשנותם האיסור "לא תחמוד" איננו עומד בפני עצמו, אלא רק מהווה סייג למניעת "מדרון חלקלק" לדיברות שקדמו לו: לא תרצח, לא תנאף ולא תגנוב. בנוסף, בניגוד למסקנה המתבקשת לכאורה שצריך להגביל את החמדנות, טבע האדם לשפר את מצבו הוא הכוח הדוחף את הכלכלה לעושר ושגשוג.

בזכות יישום השיטה הקפיטליסטית שנתנה דרור לדרייב האנושי, התרחבה הכלכלה העולמית, האנושות התקדמה טכנולוגית, אנשים חיים יותר שנים, וחלה ירידה בעוני האובייקטיבי.

כפי שכתב הפילוסוף והכלכלן הסקוטי בן המאה ה־18 אדם סמית': "המאמץ הטבעי של כל אדם לשפר את מצבו, כאשר הוא משתדל לממש אותו בחופש ובביטחון, הוא עיקרון כה חזק, שהוא לבדו, וללא כל סיוע, לא רק מסוגל לשאת את החברה לעושר ושגשוג, אלא גם להתגבר על המכשולים הרבים, שבהם האיוולת של חוקי האנושות לעתים קרובות מדי מגבילה את פעולותיו…".

המלה "רעך" מופיעה שלוש פעמים בפסוק "לא תחמוד", וברצוני לפרש אחרת את מגמת התורה. המילה "רעך" מסבירה כי הדיבר "לא תחמוד" לא נועד לדכא את השאיפות אלא להרחיב את האופק שלהן.

השאיפה להתפתחות אישית היא חיובית וראויה כשהיא מקדמת את האדם. אין להתקדם תוך דריסת הזולת ודריסת משפחתו או נטילת יכולתו לייצר לעצמו פרנסה, באמצעות השתלטות על שורו וחמורו. לקנות את הצלחתו של האחר רק דרך החלפת ידיים, ללא תועלת ברמה המצרפית. סמית' משלם מחיר סמוי כשהוא קובע: "באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא (האדם) לעתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה".

אם הערך של רכוש פרטי בא על חשבון הזולת הוא עלול להגביל את ההתקדמות של ה"אחר", לגרום להאטה בקצב הצמיחה הכללית ולפגיעה ברווחה הכלכלית במשק.

לפתח תחושת אחריות

בשונה מהשקפתו האינדיבידואליסטית של סמית', התורה מלמדת שיש מספיק מקום בשדה הכלכלה לכולם. אם סמית' רתם את יצרו או הנאתו של האדם לספק את עצמו, התורה שמה לה למטרה לפתח תחושת אחריות ביחס לזולת, כי זה יועיל, ערכית וכלכלית, גם לרֵעַ וגם לאדם עצמו.

במקום ללחוץ על העמית, ולקחת ממנו את הנכס הנחשק, או את אמצעי הייצור שלו, עדיף להשקיע בו ולכונן עמו שותפות. המהלך יניב רווח כפול ומכופל כשבטווח הארוך ההון, הידע והיכולות של המשקיע או השותף יצעידו קדימה את העסק לטובת כל השותפים.

כלכלות חזקות בנויות על אמון. "לא תחמוד", שרותם את הדרייב האנושי לטובת הצלחה משותפת, נועד לבנות אמון בין שחקנים בעלי יכולות שונות ומגוונות.
פרשת השבוע במבט כלכלי | יִתְרוֹ בפרשת השבוע החמישית בספר שמות, פרשת יִתְרוֹ, עם ישראל מגיע להר סיני. משה עולה להר וחוזר עם לוחות אבן שעליהם חקוקים עשרת הדיברות. הדיבר האחרון הוא: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (שמות כ', י"ג).

לאורך הדורות, חכמים פענחו את איסור "לא תחמוד" סביב שני מוקדים: הלב והמעשה. הרמב"ם פסק: "התאווה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל: שאם לא רצו הבעלים למכור, אף על פי שהרבה להם בדמים והפציר בריעים, יבוא לידי גזל... ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול, יבוא לידי שפיכות דמים…" (הלכות גזילה ואבידה פרק א').

פילון האלכסנדרוני, בחיבורו "על עשרת הדיברות", הרחיב את הבעייתיות של "לא תחמוד" לנזקים במישור החברתי והלאומי: "מלחמות היוונים והברברים, בינם לבין עצמם ואלו נגד אלו, שתוארו בטרגדיות, נבעו כולן ממקור אחד: חימוד הממון, או התהילה, או התענוג. הרי זה מטיל הרס על המין האנושי".