כך התורה הסלילה את עם ישראל לפתח את תעשיית החקלאות. מלקחי פרשת שמיני

מייקל אייזנברג איש עסקים, שותף־מנהל בקרן הון סיכון "אלף"

בפרשת שְׁמִינִי, פרשת השבוע השלישית בספר ויקרא, התורה קבעה מי הם בעלי החיים הכשרים לאכילה: "...זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ… לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא י"א, ב', ג'; ויקרא י"א, מ"ז).

העסקאות שנסגרות מסביב לשולחן

לחוקי הכשרות יש השפעה תרבותית וכלכלית. אוכל הוא פקטור משמעותי בקביעת המסגרת החברתית. כשאוכלים ושותים ביחד נוצרים קשרים וחיבורים, והקפדה על מאכלים מסוימים מגדירה מי חלק מהקבוצה ומי לא. הלכות הכשרות בונות "כלכלת אחווה", שכן עסקאות רבות נסגרות מסביב לשולחן האוכל.

לכאורה, ההקפדה על אכילת מינים מסוימים מצמצמת את נפח השוק, מורידה את יכולות הצריכה ומהווה חסם בפני ניצול משאבי טבע. אלא שהחיות שאינן כשרות לאכילה הן לרוב חיות הבר. לעומת זאת, הבהמות הכשרות הן הבהמות הביתיות. באמצעות הכשרת הבהמות הביתיות התורה מסלילה לפיתוח חקלאות ולהשקעה אקטיבית בגידול כמויות המזון, מה שבטווח הארוך מגדיל את הכלכלה.

הכחדת חיות הבר בידי האדם

בתורה יש מעט חיות בר כשרות: "אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר" (דברים י"ד, ה'). בדומה לביתיות, חיות אלו הן אוכלות עשב ואינן טורפות. אבל ביחס אליהן נאמר: "וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר" (ויקרא י"ז, י"ג).

שפיכת דמן של חיות הבר והדרישה לכסות את הדם, יוצרת הקבלה כלשהי בין הציד לרצח אדם: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר ל"ה, ל"ג). בנוגע לבהמות הביתיות, התורה התנסחה הפוך: "בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר… רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם… עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (דברים י"ב, כ'-כ"ד). נראה שאכילת חיות בר היא סוג של רצח - אובדן וכילוי משאבים. ואכן, ההיסטוריה האנושית מלמדת שחיות הבר הוכחדו כמעט לחלוטין בכל מקום אליו הגיע האדם.

● עלינו לקרוא ליהודי התפוצות לעלות לישראל ולהשקיע פה את הונם. לקחי חזון יחזקאל
● להיזהר ממנהיגים חלשים וראשי מערכת לא מתחשבים. לקחי פרשת צו
● כיצד הפרת אמון בין אדם לחברו פוגעת בסופו של דבר גם בכלכלה? לקחי פרשת ויקרא

הגבינות הכשרות סייעו במסעות הארוכים

מיני בעלי חיים שאינם כשרים יכולים לגוון מדי פעם את התפריט, אבל אם רוצים כלכלה בת־קיימא לטווח הארוך, יש להשקיע ולהתמחות במיני בעלי החיים הכשרים. בספרו "מורה נבוכים" הסביר הרמב"ם כי למרות שהחזיר היא חיה שניתן לביית כדי לספק צריכה באופן שוטף, הוא נאסר באכילה כי לגידולו יש מחיר נלווה: "החזיר... מאסתו התורה מחמת רבוי טנופו ושהוא ניזון מטנופים… ואלו היינו מגדלים חזירים למזון היו נעשים השווקים ואף הבתים מטונפים יותר מבית הכסא" (מורה־נבוכים ג', מ"ח).

בהקשר זה כדאי לציין שגבינות ניתן לייצר רק מחלב בעלי חיים כשרים. ידע זה היה מצוי בידי חכמינו כבר לפני אלפי שנים, ומחקרים מודרניים איששו אותו. משום שהגבינה עמידה יחסית לחלב, אנשים הצטיידו בה כשיצאו למסעות ארוכים, בהם יכלו לפתח הזדמנויות עסקיות ושיתופי פעולה.

השותפות של האנושות עם חיות הבית

בעולם כיום ארגונים ירוקים רבים נאבקים נגד הכחדת בעלי חיים ולמען שמירת המגוון הביולוגי. לעומת זאת, הפרות, הכבשים והתרנגולות, הם בעלי החיים שהכי הצליחו אבולוציונית, כשמיליארדי פרטים שלהם מתקיימים בכל רחבי העולם. השותפות של הבהמות והעופות הביתיים עם האדם היוותה אסטרטגיה מנצחת עבור שני הצדדים. במבט רחב יותר, הלכות כשרות בעלי החיים מכוונות אותנו, אולי אפילו מבלי שנשים לב, להתנהלות כלכלית של שותפות יוצרת במקום תחרות דורסנית.