להיזהר ממנהיגים חלשים וראשי מערכת לא מתחשבים. לקחי פרשת צו

מייקל אייזנברג איש עסקים, שותף־מנהל בקרן הון סיכון "אלף"

פרשת צַו, הפרשה השנייה בספר ויקרא, עוסקת בקורבנות המוקרבים במשכן. באופן מפתיע, הפרשה חוזרת על הקורבנות שהוזכרו בפרשה הקודמת, פרשת ויקרא. פרופ' אליעזר חדד כותב בכתב העת "מגדים" (גיליון נח, עמ' 117-129) כי הפרשה הקודמת פונה לאדם מישראל שהמשכן עבורו היא חווית המפגש עם ה'. בהתאם לעיקרון: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם…" (ויקרא י"ז, י"א), פרשת ויקרא תיארה בהרחבה את "עבודת הדם", כמוקד החשוב עבור מי שמבקש את קרבת הא-ל.

● כיצד הפרת אמון בין אדם לחברו פוגעת בסופו של דבר גם בכלכלה? לקחי פרשת ויקרא
● מדוע אסור שידע יישאר בידי מונופולים?
● הלקח הכלכלי שאפשר ללמוד מאחת הפרשות העגומות בתורה

תרומה למקדש היא מפגש עם הא-להי

לעומתה, פרשת צו מתארת את הפרספקטיבה של עובדי המקדש הקבועים, ולכן פתחה בהוראות ביצוע לעבודה היומיומית: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה... וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר... אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו' ב'- ג').

בהתאם לכך, פרשת צו הדגישה את אכילת בשר הקורבנות על ידי הכוהנים, כמכפרת, כפי שניסח התלמוד הבבלי (פסחים נ"ט, ב'): "כוהנים אוכלים ובעלים (מביא הקורבן) מתכפרים".

האכילה מהווה נדבך חשוב בכפרה של מביאי הקורבנות, כי הבאת קורבן היא ויתור של הבעלים על ממונו. התהליך מתחיל בשחיטה ובזריקת דם־הנפש על המזבח, ואכילת הכוהנים משלימה את התהליך, ומלמדת את האדם לוותר על הפיתוי ללכת אחר מאווייו.

בדומה לכך, המפגש החוויתי של כל העם עם הא-להי, מתרחש באמצעות תרומה של כולם מההון שלהם למקדש (הגם שיכולותיהם הכלכליות שונות): "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זכורָ אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת, וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם. אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ט"ז, ט"ז-י"ז).

הקורבנות הפכו לפלסטר להכשרת עוולות

מדברי הנביא ירמיהו אנו למדים כי למרות שהמודל של החיבור לא-ל ולעם דרך הקורבנות נראה מבטיח, הוא לא עמד במבחן הזמן. אנשים התפתו לחטאים שפירקו את החברה: "עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' וְקָרָאתָ שָּׁם… כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה… כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ…" (ירמיה ז', ב'-ו').

בתורו, גם הנביא הושע הוכיח: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח (קורבן) וְדַעַת אֱ-לֹהִים מֵעֹלוֹת (קורבן שנשרף כולו)… חֶבֶר כֹּהֲנִים דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה כִּי זִמָּה עָשׂוּ" (הושע ו', ו'-ט'). במקום פלטפורמה לסולידריות חברתית, הקורבנות הפכו לפלסטר להכשרת עוולות, וירמיהו זעק: "הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה?" (ירמיה ז', י"א).

מסתבר שכבר בספר משלי, המיוחס לשלמה המלך, עוצבה הנוסחה למה שמחזק את החוזה החברתי, לעומת מה שמפרק אותו, ואת המדינה: "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה" (משלי כ"ט, ד').

המשפט וזכויות הפרט, בייחוד החלשים שירמיהו ציין כי אסור לחטוא כלפיהם, הגר, היתום והאלמנה, הם הבסיס לחוקה החברתית ולהצלחת המדינה. כדברי רלב"ג: "כי זה (המשפט) יהיה סבה להשלמת תקון המדינה שלא יעשקו קצתם לקצתם…".

המנהיגים שיכולים ליצור פילוג

מי הוא אותו "וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה" הגורם לפירוק הסולידריות החברתית ולפגיעה כלכלית? רש"י פירש בשני מובנים: "איש תרומות" הוא איש גאות שאינו חש להיות מתון בדין. ורבותינו אמרו: "אם הדיין דומה למי שאינו צריך לקנות אוהבים וליקח שוחד הוא יעמיד ארץ, ואם דומה לכוהן השואל תרומות על הגרנות הוא יהרסנה".

לפי הפירוש הראשון, כשראש מערכת חזק מדי עושה מהלכים חריפים, ללא התחשבות בדעתם של אחרים, הפילוג בפתח. לפי הפירוש השני, זה קורה כאשר המנהיגות לא מספיק חזקה והיא נדרשת "לקנות אוהבים" ולדאוג לקבוצות אינטרס שכל מה שמעניין אותן זה טובת המגזר שלהן.