בדרך למהלך קרקעי: למה אנחנו לא באמת יודעים מה מטרות המלחמה

אחרי היעדים הפומפוזיים של מלחמת לבנון השנייה, הממשלות עברו לקבוע יעדים עמומים • כעת מציבה הממשלה שוב מטרות שאפתניות, שעלולות להתגלות כבעייתיות • פרופ' עמיחי כהן, מומחה לביטחון לאומי: "השמדת יכולות חמאס זה אולי חזון, אבל לא יעד אסטרטגי"

צחי הנגבי, ראש המל''ל (מסיבת עיתונאים, 14.10.23) / צילום: ליאור מזרחי
צחי הנגבי, ראש המל''ל (מסיבת עיתונאים, 14.10.23) / צילום: ליאור מזרחי

המלחמה שנפתחה מעזה ב-7 באוקטובר תפסה את ישראל בהפתעה מוחלטת, והמחיר שהיא שילמה על כך היה כבד, כמעט בלתי נתפס. אבל כעת, כמעט שבועיים לאחר מכן, ישראל נערכת למהלך קרקעי יזום, שאמור להיות מתוכנן בקפידה, ולהיגזר ממטרות ברורות. מה אנחנו, הציבור, יודעים על כך?

מידע רשמי ומסודר כמעט שלא נמסר לאזרחי ישראל. ראש המל"ל, צחי הנגבי, שכן מעדכן ומשיב על שאלות בפומבי, אמר השבוע כי לאחר סיום המבצע "לא יהיה חמאס שליט ריבון בעזה", והוסיף כי "מאז 2007 לא היו ממשלות… (ש)הציבו את היעד הזה של כיבוש הרצועה". דובר צה"ל, דניאל הגרי, שגם הוא מוסר עדכונים מסודרים, הזכיר בהזדמנות אחרת יעדים צנועים יותר. וראש הממשלה, בנימין נתניהו, הסתפק בהקשר זה באמירה "אנחנו נחסל את החמאס".

"זה מטריד שעל רקע הדיווחים על כניסה קרקעית לא מצאו לנכון לומר באופן רשמי לציבור מה המטרות", אומרת ד"ר פנינה שוקר, חוקרת במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS). "להשמיד את יכולותיו של חמאס זה אולי חזון, אבל לא יעד אסטרטגי", אומר פרופ' עמיחי כהן, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. "יעדים אסטרטגיים צריכים להיות ברמה שאפשר לתרגם לאופרציה".

בפועל, כמובן שיעדים כאלה כן מוגדרים, אבל על כך אפשר ללמוד כרגע רק מהדלפות לתקשורת. בכאן 11 דיווחה השבוע גילי כהן כי מטרות המלחמה כפי שנקבעו ב"קבינט המלחמה" הן "מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולתו הצבאית, הסרת איום הטרור מהרצועה על ישראל, מאמץ מירבי לפתרון סוגיית בני הערובה והגנה על גבולות המדינה ואזרחיה". דיווח דומה, שכולל גם פעולות ספציפיות שנגזרות מכל אחת מהמטרות, פורסם בחדשות 12. איך נראות המטרות הללו לעומת המטרות שהוגדרו במבצעים קודמים של צה"ל ומה אפשר ללמוד מההשוואה? על כך בשורות הבאות.

מטרות לא ריאליות

ראשית, מה בכלל קובע החוק מבחינת הגדרת מטרות והצבת יעדים למבצע או מלחמה? התשובה בקצרה היא שמעט מאוד. "יש שני מסמכים שלא מחייבים משפטית, אבל עוסקים בזה בעקיפין", אומר פרופ' כהן. "דוח ועדת וינוגרד שחקר את מלחמת לבנון השנייה ודוח עמידרור שעוסק בעבודת הקבינט. בוועדת וינוגרד נמתחה ביקורת על הדרג הצבאי שלא אפשר לדרג המדיני קבלת החלטה מושכלת לגבי היעדים האסטרטגיים, והדברים האלה הודהדו בדוח עמידרור", הוא אומר. הדוח קבע ש"אחד מתפקידי קבינט המלחמה הוא להחליט על מטרות אסטרטגיות, ואחד מתפקידי המל"ל הוא להכין חלופות כדי לאפשר לקבוע יעדים אסטרטגיים".

במאמר מוסגר צריך לציין כי במלחמה הזאת הדברים מורכבים אף יותר מבחינה פורמלית, מכיוון שמסיבות פוליטיות נוסד גם "קבינט מלחמה צר" (שכולל את רה"מ, שר הביטחון, והשר בני גנץ, בתוספת שני משקיפים - רון דרמר וגדי איזנקוט), שהוא אינו "הקבינט הרגיל" (הקבינט המדיני-ביטחוני, ששמו הרשמי "ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי") שבו עסק דוח עמידרור. "קבינט המלחמה הוא כביכול ועדת משנה של הקבינט הרגיל, אבל לא הואצלו לו שום סמכויות לקבלת החלטות אסטרטגיות", אומר כהן. בעצם, "למרות שברור שמי שמנהל את המלחמה זה הקבינט המצומצם, מי שיש לו את הסמכות לקבוע את היעדים האסטרטגיים זה הקבינט", ולדבריו הסיטואציה הזאת עלולה לייצר בעיות בהמשך הלחימה.

אבל מה אירע במבצעים קודמים? ד"ר שוקר מסמנת את מלחמת לבנון השנייה מ-2006 כנקודת ציון משמעותית מבחינה זאת. "במלחמה הזו הציבו מטרות מאוד שאפתניות", היא מזכירה, "למרות שהובהר לדרג המדיני שהן לא ריאליות". בראשן ניצבה החזרת החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל, שחטיפתם החלה את המלחמה, ואליה נלוו גם מטרות כמו "הכנסת כוח רב-לאומי לדרום לבנון", ו"השבת השקט ליישובי הצפון". לפי דוח וינוגרד, הרמטכ"ל דן חלוץ אמר אז לקבינט כי "מהלך צבאי לבדו לא יוכל להחזיר את החיילים", אבל אולמרט הסביר לוועדה כי היעד של השבת החטופים הוצג בכל זאת, כדי "לטעת בציבור תקווה".

 

"כשהתחיל להתברר הפער בין ההצהרות לבין המציאות זה גרם לתחושה קשה בציבור", אומרת שוקר. זה מלמד אותנו ש"חייבים להיזהר מהצבת מטרות שהציבור רוצה לשמוע", אבל אולי לא באמת "מוכן לשלם את המחיר על השגתן". לא ברור אם זה פרט מעודד, אבל לפחות מהבחינה הזאת נראה שהוסקו מסקנות, ובמטרות המבצע הפעם מדובר רק על "מאמץ מירבי" להשבת החטופים.

שוקר מציינת כי הלקח נלמד הרבה קודם, וכבר במבצע "עופרת יצוקה" בעזה, עדיין תחת ממשלת אולמרט, היעדים היו צנועים יותר, ובעיקר עמומים יותר. לפי דיווחים בעיתונות אז, צה"ל מסר כי יעדי הכניסה הקרקעית הם "לפגוע באופן קשה במערכי חמאס, תוך השתלטות על שטחי השיגור ולחזק את ההרתעה, על מנת ליצור מציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן". כלומר, יעדים שלא ממש מאפשרים לקבוע בסיום המבצע אם הוא הצליח או לא. אולמרט אמנם הכריז אז כי "היעדים הושגו במלואם וחמאס הוכה קשות", ואף הזהיר אותו לא לחזור על "התקפותיו הפרועות", אך, כידוע, העימות מול חמאס נמשך, ואף גבר, בשנים שלאחר מכן.

שוב ממוטטים את חמאס

צה"ל לא חזר קרקעית לרצועה עד למבצע צוק איתן ב-2014. בהצהרה לתקשורת לאחר שהחל כבר המהלך הקרקעי, הגדיר רה"מ נתניהו את יעדי המבצע כ"השבת השקט, השבת הביטחון לתקופה ממושכת תוך פגיעה משמעותית בתשתיות הטרור". כלומר, שוב יעדים עמומים למדי. המבצע שנמשך זמן רב מאוד בהשוואה לעבר (כ-50 יום) הסתיים בטעם "חמוץ" למדי מבחינה ציבורית, לאחר שצה"ל הופתע מהמנהרות שהתגלו במהלכו, ושילם מחירים כבדים מכפי ששילם במבצעים קודמים בעזה: עשרות חיילים הרוגים, ובתוכם שתי גופות (של אורון שאול והדר גולדין ז"ל) שנחטפו ולא הוחזרו עד היום. ראשי הרשויות באזור, ביקרו עם סיום המבצע את ההישגים וטענו שבלי הכרעה של חמאס או חתירה לפתרון מדיני - הסבב הבא באופק.

נתניהו נאלץ אז להידרש להבטחת הבחירות המפורסמת שלו מ-2009, ואמר כי "מיטוט חמאס זה יעד שיושג אם יוצב היעד ארוך הטווח של פירוז חמאס… לא אמרנו (במבצע הזה) כיבוש הרצועה. הצבנו יעד של מכה קשה מאוד ופעלנו לפיו… להכחיד ארגון טרור זה לא דבר קל". כעת, למרבה האירוניה, כמעט עשור מאוחר יותר, יוצא נתניהו בעל כורחו למבצע שיעדיו הם, בין היתר, "למוטט את שלטון החמאס" ו"להכחיד ארגון טרור".

שוקר מצידה מזהירה גם הפעם כי "מטרה כמו 'מיטוט חמאס' נשמעת פומפוזית, פשטנית ולא ממש מבהירה לציבור מה דה פקטו יהווה את השגתה. מה גם שברור שלא ניתן להכחיד ארגון טרור לצמיתות. כדי לשמר לגיטימציה פנימית לפעולה, הציבור, וגם הלוחמים, צריכים להבין מה התכלית ולאן הולכים".