בנימין נתניהו השלים השבוע את תהליך הטראמפיזציה שלו. מסיבת העיתונאים הראשונה לאחר 99 יום הניבה את מלוא הרפרטואר הטראמפי, שאפשר להעמיד על שני מוטיבים עיקריים: אני־אני־ואני; הם־והם־והם.
● יואב קרני, פרשנות | השיעור הסורי למהפכנים מתחילים: דחיפה אחת וגמרנו
● יואב קרני, פרשנות | הימין האמריקאי מגיש: להפוך ניצחון ל"לא הפיך"
בכל תולדות הפוליטיקה של הארצות הדמוקרטיות ספק אם נשמעו עוד שני מנהיגים, המרבים יותר מהם להשתמש בגוף ראשון, ולייחס כל הצלחה, אמיתית או מדומה, לעצמם. לשווא תחפשו את כמויות ה'אני' האלה בנאומי צ'רצ'יל, או רוזוולט, גם כאשר היו המצביאים העליונים של צבאותיהם, גם כאשר הנהיגו את המין האנושי במאבק על חרותו, גם כאשר 'אני' היה מוצדק מכל בחינה שהיא.
הבה ניזכר בנאום שנשא צ'רצ'יל, מושא הערצתו של מר נתניהו, ב־8 במאי 1945, באוזני המוני בריטים, שנאספו סמוך למרפסת של בניין ממשלה בלונדון, כדי לציין את הניצחון על גרמניה הנאצית. צ'רצ'יל אמר להם, "זה ניצחונכם… הכול, גברים ונשים, עשו כמיטב יכולתם". זה ניצחונכם.
האיש שנשא על כתפיו הצרות את מטען ההיסטוריה לא הזכיר את עצמו אפילו פעם אחת, ולא תבע אשראי אפילו ביום שבו כל הבריטים, ממש כולם, היו מוכנים להעניק לו אותו.
אף כי הזהרותיו המוקדמות חזרו ונפלו על אוזניים ערלות, הוא לא התפאר בגודל חזונו. הוא לא הזכיר כיצד היה עליו להיאבק בתוך הקבינט שלו על מטרות המלחמה. הוא לא פקד על קודמיו ועל עמיתיו את מה שהוא היה יכול בקלות יתרה לתאר כרוח של רפיון. הוא לא גינה את התקשורת, שאמנם הפיצה פציפיזם תבוסתני.
הגשר היבשתי קרס
מנהיג אינו נבחן ביכולתו לתבוע אשראי, כי אם ביכולתו להתחלק באשראי. הדברים האלה נכתבים דווקא בשבוע שבו מר נתניהו ראוי לאשראי. זה השבוע שבו התקרב אל קיצו החזון האסטרטגי המסוכן ביותר לשלום ישראל, זה שנועד לחבר את הים הכספי עם הים התיכון; הגשר היבשתי, שבאמצעותו עמדה לצאת אל הפועל מזימת ההשמדה של הכת המשיחית השיעית בטהרן ושל סייעניה האזוריים. המזימה בעינה עומדת, אבל נראה שניטל ממנה הכלי החשוב ביותר שהיא פיתחה זה 40 שנה ויותר.
זו סיבה לשביעות רצון, אבל לא לזחיחות דעת. היעד הזה הושג באופן אופורטוניסטי. למנצח אמנם שיר מזמור אבל גם סיבה לקינה, או לפחות לעצב עמוק.
כאשר מר נתניהו משתבח בהחלטות שקיבל מאז אוקטובר השחור - נכנסתי לרפיח, סירבתי לעצור את המלחמה, סירבתי לוותר על היעדים, התחלתי במקום הנכון, המשכתי במקום הנכון, חיסלתי את - מותר להזכיר לו שזו לא הייתה כוונתו מלכתחילה.
הוא צייר פצצות על קרטונים
בנובמבר 2018, במהלך ביקור בפריז לציון יום השנה המאה לסיום מלחמת העולם הראשונה, הוא הקביל את ניסיון אירופה ב־1918 לניסיון ישראל. הוא הסביר מדוע הוא יוצא מגדרו כדי להימנע ממלחמה בעזה. הוא קרא לה "מלחמה מיותרת", רמז למלחמת העולם, שהייתה בלתי רצויה ובלתי נחוצה, ופרצה בטעות, בעיקר כדי לרַצות אוטוקרטים ופילדמרשלים.
מבקרי נתניהו מייסרים אותו על מצב הדעת שלו בימים ההם. הם פוקדים עליו את עוון ה'שקט תמורת שקט' ומזוודות המזומנים מקטר. מוטב לקוות שיום אחד תעמוד לו תבונתו, ובמקום להתגונן מפני ההאשמות האלה הוא יתבע עליהן בדיוק אותה בעלות שהוא תובע על 'הניצחון המוחלט'. ארץ נצורה, במצב מלחמה מתמיד, אינה צריכה להתלונן על ראש ממשלה, בייחוד מן הימין הניצי, מפני שהוא משתדל לחסוך לה 'מלחמה מיותרת'.
אבל מר נתניהו אינו יכול לאחוז במקל משני קצותיו. אילו היה עומד במשימה של מניעת ה'מיותרת', והיה מסכל את פלישת חמאס, כל מה שהגיע אל שיאו השבוע לא היה מתקרב כלל להגיע. בהיעדר מלחמה עם חמאס לא הייתה מלחמה עם חיזבאללה, לפחות עדיין לא; תשתית חיזבאללה לא הייתה נהרסת ומנהיגיו לא היו מחוסלים; מערכת ההגנה האווירית של איראן לא הייתה נהרסת, ויכולת הפעולה שלה בסוריה לא הייתה נפגעת; ובנובמבר 2024, המושכים בחוטי אסד היו הודפים כלאחר יד את אבו מוחמד אל־ג'ולאני מפרברי חלב. הגשר היבשתי היה עומד על מכונו.
זה קרה לא מפני שמר נתניהו התכוון לזה. להיפך, זו הייתה תוצאת כישלונו המונומנטלי בבלימת חמאס. אם הוא מתכוון לתבוע אשראי על התוצאות, הבה נציע לו לתבוע אשראי גם על מה שסלל את הדרך לדמשק: התרדמה, שתקפה אותו ואת מערכת הביטחון על גבול עזה ב־6 באוקטובר.
זו אינה הקנטה. זו ביקורת על עצם האסטרטגיה שלו. הוא השחית זמן יקר מפז מאז 2009 בהטעמת האיום הגרעיני (הממשי) של איראן, במקום להעמיד במרכז תשומת הלב הלאומית והבינלאומית את התפשטותה הטריטוריאלית של איראן מערבה, דרך עיראק וסוריה, אל הים התיכון.
הוא צייר פצצות על קרטונים במקום לדבר על הכיבוש המשותף של סוריה בידי האייתוללות ובידי פוטין. עסקים עם פוטין וקריצות אל אסד עמדו במרכז הטקטיקה שלו במשך כמעט עשר שנים.
הוא עשה כן מפני שלא רצה מלחמה. אני חוזר ואומר, שעל חוסר הלהיטות הוא אינו ראוי לגינוי. אבל כאשר הוא מעניק לעצמו ציון לשבח, מוטב להזכיר לו שדרכו לדמשק עברה בבארי ובניר עוז.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר