הפשרה בדרך: חברות יוכלו לבחור בין מס על רווחים כלואים לחלוקת דיבידנד קבועה

אחד המכשולים המרכזיים שעמדו בפני אישור תקציב המדינה החדש לשנת 2025 הוסר כמעט סופית. בתום מגעים ארוכים, הגיעו משרד האוצר ונשיאות המגזר העסקי להסכמות ביניהם על פשרה בגזרה שהסעירה את בעלי החברות בחודשים האחרונים: המס החדש שיוטל על רווחים כלואים.

● האוצר מנסה להציל את התוכנית השאפתנית ביותר של תקציב 2025 

התוכנית המסתמנת כוללת התגמשות במתווה האוצר, שעד כה היה אחיד וקשיח לכלל החברות. המודל המקורי שהתבסס על מיסוי שנתי של 2% על רווחים לא מחולקים מעל סכום מסוים יישמר, אבל החברות הרלוונטיות יוכלו לבחור בינו לבין מסלול חדש עם גישה הפוכה: במקום מס על רווחים שנצברו בשנים קודמות - חלוקה קבועה ומתוכננת של רווחים לשנים הבאות.

לפי הפשרה המסתמנת, חברות שיבחרו במסלול החדש יתחייבו לחלק אחוז קבוע מרווחיהן מדי שנה. שיעור החלוקה עדיין במשא ומתן, כשהמגזר העסקי דורש להעמידו על 5%, בעוד האוצר שואף ל־8%. בתמורה להתחייבות זו, החברות יהיו פטורות מהמנגנון המורכב של המס החדש על רווחים לא מחולקים.

לא נגמרו המחלוקות

נקודת מחלוקת נוספת שנותרה פתוחה למשא ומתן בדיוני ועדת הכספים נוגעת לגמישות המעבר בין המסלולים. בעוד יו"ר נשיאות המגזר העסקי, דובי אמיתי, דורש אפשרות לעסקים לבחור מחדש בין המסלולים מדי שנה, האוצר שואף להגביל את אפשרות המעבר לאחת לארבע שנים. האוצר טוען כי מעבר תכוף בין המסלולים עלול לאפשר תכנוני מס לא רצויים, בעוד המגזר העסקי טוען כי הגמישות חיונית לניהול עסקי תקין.

החידוש המרכזי במתווה המוצע הוא מתן אפשרות בחירה לחברות בין שני מסלולים: המסלול המקורי של האוצר, הכולל מנגנון מורכב של מיסוי רווחים צבורים עם "כריות ביטחון" והגנות לחברות המשקיעות בפעילות עסקית, או מסלול חדש ופשוט יותר של התחייבות לחלוקת דיבידנד שנתית קבועה.

המסלול החדש מציע לחברות ודאות תכנונית - הן ידעו מראש מה היקף הדיבידנד שיצטרכו לחלק מדי שנה ויוכלו להיערך לכך תזרימית. מנגד, ההתחייבות לחלוקה קבועה עשויה להגביל את יכולתן לצבור רווחים להשקעות עתידיות, בניגוד למסלול המקורי שמאפשר גמישות רבה יותר בשימוש ברווחים, אך דורש התמודדות עם חישובים מורכבים והגדרות שונות של רווחים ראויים לחלוקה.

עבור משרד האוצר, השאלה המרכזית היא ההשפעה התקציבית של הפשרה. מדובר בצעד מרכזי בתוכנית ההתכנסות הפיסקלית לשנת 2025, שאמור להניב למדינה 10 מיליארד שקל בשנה הראשונה ו־5 מיליארד שקל בכל שנה לאחר מכן. התקציב כולו נשען במידה רבה על הכנסות אלו, ולכן כל שינוי בהן עלול להשפיע על יכולת הממשלה לעמוד ביעדי הגירעון.

לפי גורמים במשרד האוצר, ההשפעה התקציבית של הפשרה תהיה מינורית. הסיבה לכך היא שהאפקטיביות הכלכלית של שני המסלולים דומה. למשל, חברה שתבחר לחלק 6% מרווחיה כדיבידנד - בהנחה שזה יהיה השיעור שייקבע בסופו של דבר בוועדת הכספים - ותשלם עליהם מס בשיעור של עד 35% (כולל מס היסף החדש), תגיע לנטל מס דומה לחברה שתבחר במסלול המקורי ותשלם 2% על כלל הרווחים הצבורים.

האומדן של גורמי המקצוע באוצר הוא כי בשנת 2025, שנת היישום הראשונה של הרפורמה, ההפחתה בגביית המסים לא תעלה על מאות מיליוני שקלים מתוך היעד המקורי של 10 מיליארד שקל. בשנים שלאחר מכן, לא צפויה השפעה על תוספת הגבייה השנתית הקבועה של 5 מיליארד שקל. עם זאת, גם "בור" תקציבי של מאות מיליוני שקלים מהווה אתגר עבור האוצר בשנת 2025, במיוחד כשהוא מצטרף לפשרות תקציביות אחרות שכבר הושגו בוועדת הכספים, כמו ההקלה במיסוי על משיכת קצבאות פנסיה.

עסקים קטנים ייפגעו?

הפשרה המסתמנת לא תחול על חברות משלח יד - כלומר חברות של בעלי מקצועות חופשיים כמו עורכי דין, רואי חשבון, רופאים ויועצים. בהעדר הסכמות נוספות בדיוני ועדת הכספים, עסקים אלה צפויים להמשיך להיות ממוסים לפי המתווה המקורי המחייב תשלום מס על רווחים צבורים, ולא יוכלו לבחור במסלול החדש שנוסף.

הסוגיה העלתה ביקורת מצד חלק מחברי הכנסת בוועדה, שהצביעו על פגיעה אפשרית בעסקים קטנים. אמנם מדובר בעסקים קטנים מבחינת היקף הפעילות, אך כאלה שנחשבים בעלי הכנסות גבוהות לעסק שכולל עובד יחיד או עובדים בודדים. בינתיים, הם לא קיבלו מענה במסגרת ההסכמות שגובשו בין האוצר לנשיאות המגזר העסקי, שהתמקדו בעיקר בחברות גדולות יותר.

ההחרגה של בעלי משלח יד מההסדר החדש משקפת את עמדת האוצר, לפיה יש הבדל מהותי בין חברות עסקיות המשקיעות בפעילות ריאלית, לבין חברות שעיקר פעילותן היא מתן שירותים מקצועיים של בעליהן. לטענת האוצר, במקרה השני אין הצדקה כלכלית אמיתית להשארת רווחים בחברה, שכן מדובר בהכנסה שמקורה בעבודה אישית ולא בפעילות עסקית הדורשת השקעות משמעותיות.

מעדיפים לצבור רווחים

הרווחים הכלואים נמצאים במרכז אחד המאבקים הגדולים בתקציב המדינה הקרוב, אך מה הם בעצם? בפשטות, מדובר ברווחים שחברות צברו ולא חילקו לבעליהן כדיבידנד. כאשר חברה מרוויחה כסף, היא משלמת תחילה מס חברות בשיעור של 23%. בשלב הבא, כאשר היא מחלקת את הרווחים לבעלים כדיבידנד, הבעלים משלמים על כך מס נוסף שהגיע עד היום ל־33%, ויעלה ל־35% בשל תוכנית מקבילה להעלאת מס היסף, המכונה "מס עשירים".

המודל הזה, המכונה מיסוי דו־שלבי, מעודד למעשה חברות להשאיר את הרווחים בקופתן. הסיבה פשוטה: אם חברה צברה 20 מיליון שקל, אחרי מס חברות נשארים לה 15.4 מיליון שקל להשקעה. לעומת זאת, אם תחלק את הכסף כדיבידנד, אחרי שני שלבי המס יישארו בידי הבעלים רק כ־10 מיליון שקל. הפער הזה גורם לחברות רבות להעדיף לצבור את הרווחים בתוך החברה.

הרציונל המקורי מאחורי שיטה זו היה לעודד חברות להשאיר כספים להשקעות ריאליות ולהתפתחות עסקית. אולם לטענת האוצר, במהלך השנים התפתחה תופעה שבה חברות רבות משאירות את הרווחים בקופה לא לצורך השקעות עסקיות, אלא כדי להימנע מתשלום מס דיבידנד, ומשקיעות את הכספים בעיקר באפיקים פיננסיים פסיביים. לפי הערכות האוצר, מתוך כ־700 מיליארד שקל של רווחים צבורים בחברות, כ־150 מיליארד שקל כבר היו אמורים להיות מחולקים כדיבידנד.

התופעה הזו קיבלה חיזוק מכך שבעבר, בשנים 2017 ו־2022, יצאה המדינה במבצעי "דיבידנד בהטבת מס". המבצעים האלה יצרו, לטענת האוצר, תמריץ שלילי: חברות נמנעות מחלוקת דיבידנדים בציפייה למבצע הבא, ובכך נפגעות הכנסות המדינה השוטפות ממסים. הפשרה החדשה אליה הגיעו, ונראה שמרוצים ממנה גם באוצר וגם במגזר העסקי, נועדה בסופו של דבר למנוע תופעה פסולה של אגירת רווחים שיטתית, מבלי לשנות סדרי עולם עבור עסקים שבנו תוכניות עסקיות סביב צבירת רווחים במשך שנים ארוכות.