רוצה את תעלת פנמה וגרינלנד: טראמפ מתגעגע לתקופת האימפריה של ארה"ב

תרועת כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן מחרישה אוזניים. הוא גמר אומר לזעזע את אמות הסיפים, ואת זה בדיוק הוא עושה. אין ניואנסים, אין טקטיקה, אין חיוכים ואין קריצות. קשה להיזכר אימתי המנצח בבחירות התקרב אל הבית הלבן עם כל כך הרבה דרמה. 

● כותרות העיתונים | במדינה הכי אנטי ישראלית באירופה חיים רק 800 יהודים
● האיש שלא נותן לנו לישון: מיהו מנהיג החות'ים?

בתחילת השבוע הוא העתיק את הדרמה אל זירות של מדיניות חוץ, שאותן לא הזכיר כלל במהלך מערכת הבחירות הארוכה: תעלת פנמה וגרינלנד. הוא רוצה לספח אותן לארה"ב, הוא אמר. 

בעצרת באריזונה הוא הכריז ביום א', שהוא רוצה את תעלת פנמה. נתיב השיט האסטרטגי הזה, המחבר את האוקיינוס האטלנטי ואת האוקיינוס השקט, היה לפנים בשליטת ארה"ב. ב-1977 היא הסכימה לוותר עליו, וב-2000 יצאה סופית. התעלה עברה לארץ הקטנה המקיפה אותה, פנמה.

בשעתה, ההסתלקות מפנמה הייתה מעשה של רצון טוב מצד ארה"ב כלפי אמריקה הלטינית. שליטת ארה"ב בנדל"ן המובחר הזה, בערך בחצי הדרך מאלסקה לארץ האש (ארגנטינה), הייתה לצנינים בעיני לטינו-אמריקאים: ביטוי של יוהרה, של שתלטנות ושל חמדנות.

"היא תישאר שלנו"

ההיסטוריה של יחסי ארה"ב עם שכנותיה הדרומיות הייתה מסובכת מאוד מאז ומעולם. נחתים אמריקאיים נכנסו ויצאו, כוננו ממשלות והפילו אותן, השפילו וניצלו. כך נוצר המושג 'רפובליקת בננה', שנעשה מאז נכס צאן ברזל בהרבה לשונות.

פנמה לא הייתה בדיוק אחת מרפובליקות הבננה, אבל עצם נוכחותה על המפה הייתה ביטוי של התערבות אמריקאית כוחנית. ארה"ב תלשה את פנמה מקולומביה ב-1903, הכירה בעצמאותה, וקיבלה מידיה מייד פרוזדור של 80 ק"מ, בנקודה הצרה ביותר של יבשת אמריקה. כריית התעלה הסתיימה ב-1914.

לפני 50 שנה השתררה הכרה בוושינגטון, שהמשך השליטה הישירה בתעלה תהיה לרועץ לאינטרסים ארוכי-הטווח של ארה"ב. משא ומתן לשינוי מעמדה של התעלה התחיל תחת נשיא רפובליקאי, ג'רלד פורד, ב-1974. בבחירות לנשיאות של 1976, התעלה שינתה את ההיסטוריה הפוליטית של ארה"ב. מושל קליפורניה לשעבר, רונלד רייגן, שהתמודד נגד פורד בבחירות המקדימות לנשיאות, הכריז "אנחנו כרינו אותה, היא שייכת לנו, היא תישאר שלנו". פורד הזהיר אז, כי רייגן יוליך ל"מרחץ דמים" בפנמה, ויקים את כל אמריקה הלטינית נגד ארה"ב.

ב-1977 נכנס לבית הלבן ג'ימי קרטר, שחרת מאבק למען זכויות אדם על דגלו. בימיו ארה"ב התחילה לעודד דמוקרטיזציה של אמריקה הלטינית. פרדוקסלית, דווקא פנמה הייתה בשליטה למעשה של דיקטטור צבאי, אבל הוא היה מזוהה עם השמאל הלטינו-אמריקאי. קרטר חתם אמנה על מסירת התעלה לפנמה בתחילת 2000. רייגן נבחר לנשיא ארבע שנים אחר כך. הוא לא ניסה לשנות את האמנה.

בדיוק לפני 35 שנה, דצמבר 1989, צבא אמריקאי פלש לפנמה, כדי להפיל דיקטטור צבאי, שארה"ב האשימה בשורה של פשעים, כולל הברחת סמים. הוא הובל אחר כבוד לבית כלא בפלורידה, הועמד למשפט, ונידון ל-40 שנות מאסר. גם אז, ארה"ב לא ניסתה לשנות את האמנה. התעלה נמסרה לריבונות מלאה של פנמה בשנת 2000.

 עיתון בפנמה מצטט השבוע את הנשיא חוסה ראול מולינה: ''ריבונותנו אינה עניין למשא-ומתן''

מהוואי עד הפיליפינים

מה הביא את טראמפ לקרוא תיגר על הריבונות הזו, ולהעמיד אותה בקונטקסט ההתפשטות האימפריאלית, שאפיינה את ארה"ב בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20? זה היה הזמן שבו היא החליטה כי הגיע זמנה להיות מעצמה עולמית.

ב-1893, מתיישבים אמריקאיים השתלטו על איי הוואי, שהיו עד אז ממלכה עצמאית. חמש שנים אחר כך ארה"ב סיפחה את הוואי מבלי להימלך בדעתם של תושביה. ב-1899 ארה"ב כבשה את קובה, את הפיליפינים, את פורטוריקו ואת גואם באוקיינוס השקט מידי ספרד. זמן קצר אחר כך היא יצרה את הרפובליקה של פנמה.

טראמפ ראה צורך לחלוק השבוע מחמאות מפליגות לשני הנשיאים, שיזמו ואפשרו את המלחמות ההן, והעניקו לארה"ב את מושבותיה הראשונות. ההיסטוריה שפטה בחומרה חלק ממעשי ארה"ב בימים ההם. אבל זה היה לפני 125 שנה. אין לארה"ב שום צורך דחוף לעורר אסוציאציות לא נעימות אצל שכנותיה.

לפי שעה, התגובות באמריקה הלטינית להצהרת טראמפ היו מאופקות יחסית. נכון ליום ד' בבוקר, רק נשיאי מקסיקו וקולומביה הביעו תמיכה בפנמה. מזכ"ל ארגון מדינות אמריקה קרא לכבד ללא סייג את ההסכמים שארה"ב חתמה עם פנמה. בפנמה עצמה התגובות היו נסערות יותר. העברת התעלה לידיה הייתה במידה רבה השלמת עצמאותה, מקור של גאווה ושל פטריוטיות.

טראמפ טוען שפנמה לא עמדה בדיבורה, ומטילה דמי מעבר מפולפלים על ספינות אמריקאיות. יתר על כן, היא מניחה לתעלה ליפול "לידיים הלא-נכונות". ברור למדי שהתכוון לסין. חברה סינית רכשה שני נמלים ליד התעלה, חלק ממסע הרכישות המסיבי שהביא את סין גם אל נמל חיפה. לתעלה ייוודע משקל אסטרטגי כבד אם ארה"ב תיקלע יום אחד לעימות צבאי עם סין.

זו משוואה רגילה אצל טראמפ: ארה"ב נותנת אמון בארצות, ועוזרת להן, אבל הן מוליכות אותה שולל וגונבות ממנה. הוא אינו מבחין בין ידידות ליריבות. סין גונבת ממנה, אבל גם קנדה גונבת, ומקסיקו גונבת, ואירופה גונבת, והוא לא ירשה להונאות האלה להימשך.

 ג'ימי קרטר, נשיא ארה''ב לשעבר, במעמד החתימה ב־1978 על מסירת התעלה לידי פנמה / צילום: ap

הר געש לטינו-אמריקאי

הייתכן שהוא חושב ברצינות על שיגור צבא לפנמה? ארה"ב לא תתקשה להשתלט על התעלה, אבל התוצאות עלולות להיות קטלניות. הר געש של רגשות אנטי-אמריקאיים יתפרץ בכל אמריקה הלטינית, יפגע במוניטין של ארה"ב, במעמדה המדיני, באינטרסים הכלכליים שלה ובסופו של דבר גם בחיי אמריקאים.

אולי טראמפ רק מכופף ידיים לקראת משא ומתן, אבל איום על ריבונותה של מדינה קטנה וחלשה מעורר אסוציאציות לא נעימות ומסיח את הדעת.

השבוע טראמפ גם חידש את התעניינותו ברכישת גרינלנד, האי הענקי ומעוט האוכלוסים, הנמצא תחת ריבונות דנמרק. אין ספק שגרינלנד תהיה נכס אסטרטגי ממעלה ראשונה, בייחוד כשהתחממות האקלים עומדת להפשיר הרבה מן הקרח בגרינלנד וסביבה. אבל האם לא חלפו הימים שבהם אימפריות חטפו נכסים רק מפני שחמדו אותם? ניכר בטראמפ שהוא מתקנא בנשיאי העשור הראשון של המאה ה-20. אולי כולנו צריכים לקרוא על הימים ההם כדי להבין יותר את הזמן הזה. 

רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני . ציוצים (באנגלית) בטוויטר