האם בסקנדינביה יותר מ-80% מהעובדים מאוגדים לעומת 20% בישראל?

נכון - ההצהרה נכונה ומדויקת
נכון ברובו - ההצהרה נכונה ברובה, אך יש בה מרכיב שאינו נכון או אינו מדויק
חצי נכון - חלק מההצהרה נכון וחלקה שגוי, או שהיא אינה כוללת פרטים מהותיים שעשויים לשנות את משמעותה
לא נכון ברובו - חלק קטן מההצהרה נכון ורובה שגוי, או שהיא מחסירה פרטים יסודיים באופן היוצר הטעיה מהותית לגבי משמעותה
לא נכון - ההצהרה כלל אינה נכונה
מטעה - ההצהרה יוצרת מצג שווא או רושם שגוי, אף שהיא מתבססת על עובדות נכונות
כן, אבל - עובדה נכונה בפני עצמה, אך עובדות שלא צוינו עשויות להעמידה באור אחר. מומלץ לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר
לא מבוסס - לא קיימים נתונים עליהם ניתן לבצע קביעה פוזיטיבית לגבי נכונות הטענה, ואלה גם לא נאספים
ללא ציון - המצב העובדתי מורכב מכדי לתת לאמירה ציון מובהק. הסיבות האפשריות לכך יכולות להיות: התבטאות שאינה מובהקת מספיק וניתן לפרש אותה במספר צורות, מחלוקת בין מומחים, מתודולוגיות שונות שלא ניתן להכריע ביניהן ועוד

שם: נעמה לזימי
מפלגה: הדמוקרטים
תוכנית: "התוכנית החברתית"
ציטוט: (ב)מדינות סקנדינביה 83% מהחברה מאוגדת , אנחנו 20% לדעתי, (ו)אין שביתות"
תאריך: 23.5.25
ציון: נכון ברובו

בחודש מאי 2025 יצאו מורים ברחבי הארץ לשביתה , בדרישה לשיפור תנאי העסקתם. ח"כ נעמה לזימי, יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים, הביעה תמיכה במאבק והציגה השוואה בינלאומית, כאשר טענתה כי במדינות סקנדינביה אין שביתות בשל שיעורי התאגדות גבוהים: "במדינות סקנדינביה, ש-83% מהחברה מאוגדת - כן? - אנחנו כ-20% לדעתי. אין שביתות. הכול תמיד נסגר בהסכמי רוחב והסכמים קיבוציים או הסכמים ענפיים". האם טענה זו מבוססת?

מבחינה כמותית, המספרים לא נכונים אך לזימי אכן מצביעה על מגמה נכונה. לפי נתוני ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) 2019-2020, המדינות בעלות אחוזי ההתאגדות הגבוהים בעולם כוללות את איסלנד (91%), דנמרק (67%), שוודיה (65.2%), פינלנד (58.8%) ונורבגיה (50.4%) - כולן מדינות צפון אירופה. ישראל מדורגת במקום ה־37, עם שיעור התאגדות של 25% (הכוללים משלמי דמי חבר ומשלמי דמי טיפול).

ואולם, שיעורי ההתאגדות הגבוהים במדינות הסקנדינביות אינם מלמדים בהכרח על זהות מבנית או תפקודית בין האיגודים שם לבין אלה הפועלים בישראל. כפי שמסביר ד"ר עמי וטורי, יו"ר הנהגת כוח לעובדים, שהתמחה בסוציאל-דמוקרטיה הסקנדינבית לרבות ארגוני העובדים, "בישראל יש שיטת union shop , שמשמעותה שבמקום עבודה אחד כל מי שתחת ההסכם הקיבוצי הוא מעשית חלק מארגון העובדים". לפי וטורי, במדינות סקנדינביה, כולם חייבים להיות תחת ההסכם קיבוצי מול מקום העבודה, (כ-90% מהעובדים בשבדיה ו-83% מהעובדים בדנמרק הם תחת הסכם קיבוצי שיכול להסביר את המספר בו נקבה לזימי), אך הארגון מחויב לטפל רק בענייניהם השוטפים של החברים שמשלמים דמי חבר. היתר נהנים מתנאי השכר של ההסכם, אך לא מהגנת הארגון העובדים אם לא הצטרפו אליו.

ההבדל המרכזי בין ישראל לבין מרבית מדינות סקנדינביה נעוץ באימוץ שיטת גנט ( Ghent system ), לפיה האחריות על ניהול שירותים חברתיים מסוימים, ובראשם ביטוח האבטלה, מופקדת בידי איגודי העובדים. כך, לדוגמה, עובד שוודי רשאי להצטרף לקרן ביטוח אבטלה שמנוהלת על ידי איגוד עובדים מסוים, גם מבלי להצטרף לאיגוד כחבר משלם, תוך תשלום של דמי החברות בקרן בלבד.

בהקשר זה, אלון תבל, מנכ"ל תנועת תחרות לשעבר, מציין כי במדינות סקנדינביה: "עובדים סקנדינבים רשאים לבחור במסגרת ההסכם קיבוצי של מקום העבודה האם הם רוצים להיות גם חלק מארגון העובדים. הם יכולים להצטרף במקום לארגון אחר ולהפיק מכך יתרונות כמו ביטוח אבטלה והכשרות מקצועיות - או לוותר על ההגנה לחלוטין". זה לעומת ישראל בה אם מצטרפים לחברה מאוגדת, שאתה חותם על הסכם הקיבוצי אתה גם חותם להיות מיוצג על ידי האיגוד.

גם בישראל התקיימה בעבר מערכת בעלת מאפיינים דומים, עם שיעורי התאגדות גבוהים. עם זאת, כפי שמדגישה ד"ר לילך לוריא, ראש החוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל־אביב, ההקשר הישראלי היה שונה: "ההסתדרות כאן לא הייתה רק איגוד עובדים. במשך שנים רבות היה קשר הדוק בינה לבין הממשלה . היא הייתה חלק מהממשלה. זה דבר ייחודי: איגודי עובדים שקמים לפני קום המדינה למען העובדים, וממשיכים כחלק אינטגרלי מהממסד.

"אלא שהקשרים ההדוקים בין ההסתדרות לבין מוסדות המדינה נחלשו משמעותית לאורך השנים. בשנת 1994, נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי , אשר ביטל את התלות ההיסטורית בין חברות בהסתדרות לבין קבלת שירותי בריאות. בהמשך, בתחילת שנות ה־2000, המדינה הלאימה את קרנות הפנסיה של ההסתדרות, צעד ששבר את אחיזתה של ההסתדרות במנגנוני רווחה מרכזיים".

אך היו גם השפעות גלובליות שהביאו לקריסת ההסתדרות. ד"ר לוריא מסבירה: "מפלגות שמאל בעולם התנתקו מארגוני העובדים. התהליך הזה לא קרה רק פה עם מפא"י וההסתדרות עקב החלפת השלטון. יש שינויים גלובליים שבאו בעקבות הגלובליזציה והאינדיבידואליזציה של היחיד והעובד".

לפי ד"ר וטורי, עוצמתם של האיגודים הסקנדינביים נשמרת גם תודות לשורה של תנאים מוסדיים ותרבותיים: "ראשית, יש חופש שביתה רחב. במדינות סקנדינביה מותר לקיים שביתות סולידריות כמעט ללא מגבלות. בישראל קיימים תנאי סף, דוגמת 'יציגות', אשר מצמצמים את היכולת להכריז על שביתה. שנית, יש מערך פעילים רחב ודמוקרטיה פנימית. איגודים בסקנדינביה נהנים ממערך רחב של פעילים, הנתמך בדמוקרטיה פנימית מפותחת. גיוס החברים נעשה לרוב באמצעות רשתות חברתיות בלתי פורמליות ולא באמצעים פרסומיים. כ-80% או 90% מהמצטרפים מצטרפים על ידי מכר או פעיל איגוד. שלישית, רציפות מוסדית. בזכות שיטות הגיוס והאוטונומיה הארגונית, שיעורי ההצטרפות לאיגודים נותרים יציבים לאורך זמן, גם כאשר מתחלפים דורות של עובדים.

"בישראל, לעומת זאת, ההסתדרות לא פיתחה לאורך השנים מערך פעילים עצמאי נרחב. החברות בה נבעה במידה רבה מקשר למוסדות אחרים, ובראשם קופת חולים כללית. לאחר ההפרדה ממוסדות אלה, ההסתדרות קרסה. היא ירדה בכמות חבריה בשיעורים דרמטיים. למרות התאוששות מסוימת בשנים האחרונות, רמת הארגון והפעילות עדיין מוגבלת בהשוואה בינלאומית".

מטעם ח"כ נעמה לזימי לא נמסרה תגובה.

לסיכום: שיעור העובדים המאוגדים במדינות סקנדינביה אכן גבוה משמעותית מבישראל, אך לא במספרים בהם נקבה לזימי. בנוסף, בישראל היכולת לזכות להגנת האיגוד מבלי להצטרף אליו גדולה יותר. לכן, טענתה של לזימי נכונה ברובה.