רוב הערים בישראל התחזקו כלכלית - אבל הפערים בין יישובים במרכז דווקא גדלו

שירה גנות היא בוגרת מסלול פכ"מ באוניברסיטת תל אביב ומתמחה בבילד אסטרטגיה אורבנית. יוגב שרביט הוא מנהל המחלקה הכלכלית בבילד

בעשור האחרון משימותיו של השלטון המקומי מתרבות והולכות, והוא הוכיח את עצמו בהתמודדות עם משברים שונים כמו מגפת הקורונה ומלחמה ארוכה בכמה חזיתות. אך בעוד האחריות צומחת, נותרת השאלה - האם החוסן הכלכלי של השלטון המקומי תואם את היקף המשימות שהוא נדרש לבצע?

● בדיקת גלובס | לכמה ישראלים יש יותר מדירה אחת, ולמה המשקיעים בורחים מהשוק
● דרוש מחליף: חברות ההייטק מצמצמות שטחים, אז מה עושים עם כל המשרדים?

כדי לענות על השאלה הזו, ניתחנו את מצבן הכלכלי של יותר מ־200 רשויות מ־2012 עד 2022. הבדיקה כללה את צד ההכנסות - למשל מהם מקורות ההכנסה של כל רשות ועד כמה היא תלויה במענקים מהממשלה - וכן את צד ההוצאות, למשל מה מידת ההשקעה בחינוך, ברווחה ובניהול השוטף.

על בסיס כל אלה גובש מדד מקיף לחוסן הכלכלי של הרשויות המקומיות, כדי להעריך האם הפערים בין מרכז לפריפריה הצטמצמו או דווקא העמיקו? האם ערים קטנות צעדו קדימה כמו הגדולות? והאם כולן התקדמו יחד, או שחלק נותרו מאחור?

כשבוחנים את המצב הכלכלי של השלטון המקומי מתקבלת תמונה אופטימית יחסית: מצבן של 82% מהרשויות השתפר בתקופה שנבדקה. בצמרת הרשימה ניצבות באופן לא מפתיע רשויות חזקות כמו כפר שמריהו, הרצליה ורמת השרון. בתחתית מופיעות בעקביות רשויות בדואיות בנגב, בהן חורה וכסייפה, לצד יישובים ערביים בגליל כמו ראמה ואל־באטוף.

החל מ־2018 מסתמנת מגמה מעודדת נוספת: צמצום של הפערים בין הרשויות, בעיקר בזכות התחזקותן של הרשויות החלשות ביותר, ולא בעקבות היחלשות של החזקות.

מאחורי הממוצע המחמיא מסתתרת תמונה מורכבת

אולם כאשר מחלקים את הרשויות לקבוצות לפי גודל ומיקום (מרכז או פריפריה), מתקבלת תמונה מורכבת. אמנם רוב הקבוצות הראו שיפור בחוסן הכלכלי לאורך העשור, אך מידת השיפור שונה.

הפערים בין הרשויות הגדולות לקטנות התרחבו: הרשויות הקטנות, שמונות פחות מ־20 אלף תושבים, התקשו להדביק את הקצב, בעיקר בשל החיסרון לקוטן שמכביד על חוסנן הכלכלי. אך גם בתוך קבוצת הרשויות הקטנות הפערים אינם אחידים: בעוד שבפריפריה נרשמה מגמה של צמצום פערים, כשהרשויות החלשות התחזקו וצמצמו את הפער בינן לבין הגדולות, במרכז הארץ הפערים דווקא התרחבו.

חוסנן הכלכלי של הרשויות שמונות יותר מ־20 אלף תושבים השתפר. אך בקבוצת הרשויות בגודל 45־80 אלף תושבים - ערים שזקוקות לשינוי תמהיל ההכנסות וחיזוק משאבי ארנונה שלא למגורים - התרחשו שתי תופעות הפוכות. במרכז הפערים בין הרשויות גדלו, ונוצר פער בין כאלו שהצליחו למשוך תעסוקה ולגוון את ההכנסות, כמו הוד השרון, לבין אלו שלא - למשל לוד. בפריפריה הפערים הצטמצמו, אך רשויות כמו נהריה, כרמיאל או עפולה אינן מצליחות למשוך מספיק תעסוקה לשטחן.

יותר משאבים, לא בהכרח יותר שירותים

מאחורי ההתחזקות, קיימת מגמה נוספת שמעידה שהמצב פחות טוב ממה שהוא נראה. המדדים מראים כי על אף שיש לרשויות יותר משאבים, הגמישות שלהן בהקצאת המשאבים ירדה, זאת אומרת שעל אף שיש להן יותר כסף, הן לא בהכרח מצליחות להפנות יותר מהם לטובת שירותים לתושב. מגמה זו חריפה במיוחד ברשויות בגודל של 10,000 עד 20 אלף תושבים כמו מזכרת בתיה, וברשויות בגדול 45־80 אלף תושבים כמו אלעד, מודיעין עילית או קריית גת.

הממצאים מצביעים על שיפור כולל בהיקף המשאבים של השלטון המקומי, אך השיפור לא התחלק באופן שוויוני. זה לא מפתיע שהערים הגדולות והחזקות במרכז הצליחו להתחזק, הן התחילו מנקודת פתיחה טובה יותר והצליחו למנף אותה.

לעומת זאת רשויות קטנות ורשויות ביניים - שזקוקות לקפיצה בתמהיל ההכנסות - נותרו מאחור. ולא פחות חשוב: גם כשהמשאבים גדלו, היכולת של הרשויות לתרגם אותם לשירותים לתושב לא תמיד השתפרה.

מדיניות שלא תעמוד במבחן הזמן

בהסתכלות קדימה, עולה השאלה האם המדיניות הקיימת בכלל בת קיימא. מנגנונים כמו קרן הארנונה עלולים לשחוק גם את הרשויות החזקות. הקמה של יישובים קטנים, היעדר שיתופי פעולה, צמיחה של ערים בינוניות בפריפריה ללא חיזוק כלכלי ייעודי, כל אלה עלולים להחליש את השלטון המקומי כולו.

כל זה קורה כשישראל מדורגת בתחתית ה־OECD בהקצאת משאבים לשלטון המקומי וכשממענקי האיזון נשחקים ריאלית. כל עוד המצב הזה לא משתנה - קשה יהיה לצפות מהשלטון המקומי להמשיך ולעמוד באתגרים המוטלים עליו.