40 שנה אחרי: בחזרה לאנשים שהובילו את המהפכה שבלעדיה ישראל לא הייתה מחוברת לעולם

לפני ארבעה עשורים, בזמן שמרבית העולם עוד לא שמע את המושגים רשת או אינטרנט, ישראל כבר שילמה את דמי הכניסה שלה להיסטוריה הדיגיטלית. עם קבלת הסיומת המדינתית IL הפכנו למדינה השלישית בעולם שזוכה לנחלה רשמית במרחב הווירטואלי - מיד אחרי המעצמות ארה"ב ובריטניה. היום, 40 שנה אחרי, חזרנו אל האנשים שעומדים מאחורי אותו רגע מכונן, שראו את הנולד, העלו את האינטרנט לארץ, נלחמו כדי להטמיע אותו, פתחו את השוק לתחרות - והניחו את התשתית למה שיהפוך לימים את ישראל לאומת הסטארט־אפ.

● השופט הפדרלי שמזכה את ישראל על דוכן הנאשמים
● מורעבים, תחת אש: כך הפך הורמוז לכלא הימי של עשרות אלפי מלחים
● המחקר שיוכל להזקין את המוח שלכם במעבדה - ולחזות את המחלות שתפגשו בעתיד

השיג מימון ממשרד המדע וחיבר את האוניברסיטה הראשונה לרשת

"מייל זה כמו סמים. ברגע שהבאתי אותו לארץ בפעם הראשונה, ב־1982, הדלקתי את הניצוץ, שהדליק את האש, שעד היום בוערת", משחזר פרופסור שמואל פלג את הכניסה של האינטרנט לישראל מנקודת מבטו. "דקת שיחה מהארץ לארה"ב עלתה אז כמו משכורת חודשית, וזה היה שינוי משמעותי. היום אם ייקחו לך את המייל או את הוואטסאפ - אתה תרגיש מוגבל".

 פרופ' שמואל פלג / צילום: שלומי יוסף

באותם ימים שמואל פלג עוד היה בעיצומו של הדוקטורט בתחום עיבוד התמונה במדעי המחשב באוניברסיטת מרילנד, שם גילה את היכולת להתחבר לעולם דרך מייל. "כדי לשלוח משהו הייתי צריך לחייג למייל אחר והוא היה מתחבר למייל שהייתי רוצה. החיבורים היו קורים פעם בשעה, אז היו יכולות לעבור כמה שעות עד שהוא היה מגיע".

כששב לישראל, הרגיש שנותק מעולם המחקר המדעי. "רציתי להתחבר מחדש", הוא שוטח את המניע האישי שלו. "התרגלתי לתשובות יחסית מיידיות, להעביר מידע מהר ולקבל תוצאות מחקריות, במקום לחכות חודש שהדברים יגיעו בדואר הרגיל".

כשחזר בקיץ 1982 לביקור במרילנד החליט לעשות מעשה. פלג קבע עם פרופ' עזריאל רוזנפלד, מהראשונים שעסקו בעיבוד תמונה בעולם, זמן קבוע בשבוע שבו שניהם מחוברים למחשב. פלג והקולגות שלו בישראל איגדו בינתיים מיילים אותם העבירו לרוזנפלד בזמן המרוכז שנקבע - ובמרילנד עשו את הפעולה ההפוכה.

רוזנפלד היה מחייג והוא גם ששילם את החשבון. "דמיין את זה כמו פקס. זה היה יקר מאוד", הוא מתאר. בחלוף כמה חודשים פלג שכנע את האוניברסיטה העברית לשלם את ההוצאות ובפעם הראשונה ניתן היה לשלוח ולקבל מיילים מארצות הברית למוסד אקדמי בישראל.

במקביל לכך, פרופסורים אמריקאים הקימו את רשת CSNET כדי לחבר את הפקולטות למדעי המחשב בין האוניברסיטאות. ב־1984 הייתה ישראל למדינה הראשונה מחוץ לארה"ב שהתחברה אל הרשת הזאת.

"אף אחד לא ידע כאן מה זה אימייל, אבל כבר היה צריך להסדיר תשלום בגלל חסמי כניסה ודמי מנוי. דיברתי עם פקידי ממשלה, שלא הכירו כלום. פניתי למי שהיה שר המדע הראשון, פרופ' יובל נאמן. למזלנו, אחד האנשים ממשרדו הגיע ממשרד החוץ, שם כן שמעו על רשתות, וזה עזר. כך הצלחנו לשכנע את השר לתמוך במהלך.

"המימון הגיע בתוך חודש, וכדי שלא יקצצו אותו בעתיד, שכנענו אותו לעשות חוזה ישירות עם CSNET - כי לבטל חוזה בינלאומי זה קשה יותר".

אלא שאז צץ עוד מכשול: כדי לתקשר נדרשה גם כתובת. "שאלו אותנו במרכז הבקרה של ARPANET, הגוף שממנו צמח האינטרנט - כמה מחשבים אתם מצפים שיהיו בישראל בחמש השנים הבאות? השאלה הזאת הייתה לצורך הקצאת כתובות למחשבים, כי לכל מחשב צריכה להיות כתובת שונה.

"היו אז שני מחשבים אצלנו באוניברסיטה בירושלים ואולי עוד עשרה בשאר הארץ. אז הגזמנו, והערכנו שבעוד חמש שנים יהיו 400 מחשבים בישראל. צחקו עלינו. בפועל קיבלנו 64 אלף כתובות. הייתי חוצפן עם הפרופסור ממרילנד ותראו מה קרה מאז".

היום פרופ' פלג משתאה מול ההשפעה. "לאף אחד לא הייתה אז ההבנה שהאינטרנט יגיע לממדים כאלה. אני פשוט רציתי להתחבר לעולם שנותקתי ממנו. אבל להגיד שחשבתי שיהיו לזה שימושים מלבד מחקר? מה פתאום".

תכלל את הקמת תשתיות האינטרנט ועזר להוריד את מחיר הגלישה ב-90%

פרופ' דני דולב נחשף אל האינטרנט לראשונה במעבדות המחקר של IBM. זה היה בשנת 1979, כשהשלים את הפוסט־דוקטורט שלו במדעי המחשב בסטנפורד. "כל פרויקט האינטרנט התחיל בכלל כמערכת חלופית של הצבא למקרי קיצון גרעיניים. היה רצון להקים רשת תקשורת מבוזרת שתוכל לפעול גם במקרה של התקפה, כדי שחלקי הרשת ששרדו יוכלו להמשיך לתקשר.

 פרופ' דני דולב / צילום: שלומי יוסף

"האוניברסיטאות קיבלו מענקי מחקר לפתח את הנושא וסטנפורד וברקלי היו בין הראשונות בארה"ב מתוך 16 הנקודות המחוברות".

ב־1982, כששב לישראל, חש שקשה לו להתנהל בלי הרשת. "חזרתי לעולם שהוא נסוג. כדי להחליף רעיונות עם חוקרים אחרים הייתי צריך לנסוע לכנסים הלוך וחזור. שיחות טלפון עלו אז הון והאינטרנט היה דרך חלופית להעביר מידע".

בהתחלה חייג פעם־פעמיים ביום כדי לקבל מיילים מארה"ב, ובשלב מסוים (עם פרופ' שמואל פלג) יצר קבוצה שהביאה את האינטרנט לאוניברסיטאות.

אז הוא גם כיהן כיו"ר מרכז החישובים הבין־אוניברסיטאי. "כראש מחב"א הייתי צריך לתאם ולתכלל את כל הקמת התשתיות, איך כל אחת מהאוניברסיטאות יוצרת את החלק שלה וכיצד מתאמים את החיבורים. כולם רצו לשתף פעולה, ואני הייתי סוגר את הפינות - מי מממן ומי עושה מה. היינו המדינה הראשונה מחוץ לארה"ב שהקימה תשתית כזו".

בשלב מסוים נדרשה הקבוצה למצוא מקורות תקציב מרכזיים, וזה בדיוק היה התפקיד של דולב. "היה צריך מנצח לתזמורת". מקורות המימון העיקריים נסמכו לבסוף על משרד המדע, האוניברסיטאות והאיחוד האירופי.

אבל הנגשת האינטרנט לציבור התרחשה רק באמצע שנות התשעים. "בשוויץ פיתחו לצורכי מחקר דפדפן ראשוני שעזר לאנשים שלא יודעים לכתוב שורת קוד - למצוא ולקרוא מידע".

כדי לאפשר הנגשה גם בישראל שינסו אדריכלי האינטרנט מותניים במאבק מול בזק. "עלתה שאלה איך נותנים לאינטרנט להיפתח מבלי שתהיה השתלטות של בזק. אם היינו נותנים לה את שירותי האינטרנט, היא הייתה הופכת למונופול בשוק האינטרנט, לאף אחד לא היה סיכוי להתחרות בה. זה דרש להקים נקודה בארץ שהכול יופנה אליה".

ואז הגיעה נטוויז'ן. "היא הפכה לנותנת שירותי האינטרנט הגדולה בישראל, והגענו לשלב שבו התעבורה מתחילה לגדול, וכל חברה שרוצה שירות צריכה לשכור מבזק (שהייתה ספקית התשתית - נ"ט) קווים בינלאומיים.

"באיגוד האינטרנט ובמחב"א הבינו שהם צריכים להתמודד עם זה, ועלתה ההצעה (במקום להשתמש בקווים בינלאומיים - נ"ט) להקים מחלף כתובות בתוך ישראל, שישתמש בתשתית מקומית. כך מנענו את הפיכת נטוויז'ן לכמעט מונופול על מתן שירותי אינטרנט".

לדבריו, לא הייתה שאלה על ההקמת המחלף, אלא על היוזמה לחייב את כל נותני השירות להשתמש בו. דולב הוא ששכנע את משרד התקשורת להחיל את החובה הזאת.

למרות זאת, המחירים המשיכו להיות גבוהים, בעיקר בשל הסכומים האדירים שגבתה בזק על הקווים. "רצינו שיהיה שימוש בתקשורת לוויינית, כך שהמידע יצא בקווי בזק ויחזור דרך לוויינים, שהעלויות שלהם היו נמוכות יותר. מחב"א הייתה שותפה רעיונית ליוזמה, הוכחנו שהיא ניתנת ליישום ופעלנו במשרדי הממשלה השונים. זה שבר את המונופול של בזק. המחירים ירדו בצורה פנומנלית ב־90%, בתוך כמה חודשים".

היום הוא מביט בהתפעלות על הדרך שעשתה ההמצאה שפגש לפני יותר מ־40 שנה. "היום זה בסלולר של כל אחד. הטלפון היום חזק פי 100 מהמחשב שהנחית את האדם על הירח. אף אחד לא חשב שזה יקרה.

"כמו שהצלחנו להביא את האינטרנט לכל מקום בזמן סביר, גם AI היא פצצת זמן לטובה ולרעה. היא עוזרת לנו וחלק אינטגרלי מחיינו, אבל הכוח שלה גם יביא גורמים שונים להשפיע עלינו בצורה שלא נבין ולא נוכל לבקר. קצב השינוי כל כך גדול ואין סיכוי שרגולציה כלשהי תוכל לשלוט במפלצת".

רתם את משרד התקשורת, חיבר את האקדמיה והקים את האינטרנט הצה"לי

הסיפור של הנק נוסבכר מתחיל גם הוא בארה"ב, כשלמד בניו יורק לתואר ראשון במחשבים. "עם סיום הלימודים עבדתי בהקמת רשת תקשורת בין 19 מכללות ואוניברסיטאות שם. חיברתי עשרות מוסדות לרשת התקשורת, שהייתה שייכת לסיטי יוניברסיטי, כמו יל וסטנפורד. זו הייתה רשת מקדימה לאינטרנט".

 הנק נוסבכר / צילום: שלומי יוסף

כשנוסבכר מדבר על רשת הוא מתכוון לרצף של חיבורי קווים שמאפשרת העברת קבצים, SMS ומיילים. בישראל באותם ימים לא הייתה רשת כזו, וכששב נרתם למשימת ההקמה. "הייתי אז מדען אורח במכון ויצמן והייתה חסרה לי התקשורת בין אנשים. לכן כשהאוניברסיטאות חיפשו מישהו שיוכל לעזור להם להקים רשת תקשורת הלכתי על זה".

בתחילה שימש כיועץ חיצוני למחב"א (מרכז החישובים הבין־אוניברסיטאי), ובהמשך חיבר את שבעת המוסדות להשכלה גבוהה אז בישראל, מהטכניון ועד בר אילן. "זה היה המקום שבו נולד האינטרנט הישראלי". בשלב הבא כבר חוברו גופים נוספים, כמו חברת החשמל.

האתגר הכי גדול עבורו בדרך הייתה המלחמה מול בזק. "הם לא שיתפו פעולה, אחרת האינטרנט היה בא לעולם שנתיים קודם. לבזק הייתה רשת אחרת שבה שילמו כסף על כל ביט שעובר, ואנחנו הצענו פתרון שמדלג על זה. משרד התקשורת היה בצד שלנו, אבל הוא היה חלש, וזו הייתה מלחמה. בסוף ניצחנו, וזה נולד באקדמיה".

נוסבכר לא עצר. הוא עבר לייעץ לאנשי ממר"ם וסייע להקים את האינטרנט הצה"לי. יחד הם ייסדו את הדומיין שקיים עד היום - IDF.IL.

על מה שקורה לאינטרנט כיום הוא מביט בפליאה ואכזבה. "לא ציפיתי שדברים כמו אמזון או נטפליקס יקרו. זה לא היה בוויז'ן שלי. עם זאת, אני מאוכזב שהאינטרנט הפך לכלי משחית. כל סוטה בעולם יכול להיות קרוב לסוטה אחר. זה לאו דווקא מין, זה יכול להיות גם מיסאינפורמציה או אנטישמיות. היום הם כבר כוח, וזה בגלל האינטרנט".

ייסדה את ספקית האינטרנט הראשונה בישראל

בשנת 1980 עברה רות אלון לסיליקון ואלי כדי לעבוד בתחום מדעי המחשב. היא הייתה נשואה באותם ימים לצבי אלון, שייסד שם ב-1990 את נטמנג', מחברות התוכנה הראשונות בעולם שפיתחו מוצרים לתמיכה ברשתות נתונים ודואר אלקטרוני. אחרי כמה שנים הם חזרו לישראל, "לפני שהילדים יהיו גדולים מדי".

 רות אלון / צילום: שקד שפירא

ב-1994 פתח אלון סניף של נטמנג' בחיפה, כשבמקביל התחילו בארץ לחלץ רישיונות לחיבור לאינטרנט. נטוויז'ן הוקמה כחברה־בת של נטמנג', ואלון מונתה למנכ"לית והנשיאה שלה. "חלק גדול מהמוטיבציה שלנו היה לחבר את הסניף הישראלי לסניפים שלנו בארה"ב. לכן עשינו שני דברים: חיברנו את האזרחים לאינטרנט דרך מודמים וסיפקנו את התוכנה לטובת החיבור הזה (קמיליון), כלומר את הפרוטוקול על המחשב שמאפשר חיבור לאינטרנט".

אלא שההתחלה הייתה רצופת אתגרים. הצרכנים לא היו חייבים לקנות את התוכנה, והיו ברשת אפשרויות חינמיות כמו נטסקייפ. קמיליון הייתה מהמוצרים היקרים בשוק, ואנשים נרתעו. מקור ההכנסה העיקרי שלהם היה חיבור לרשת. החברה בהתחלה מנתה רק שלושה אנשים, ואלון הופקדה על הצד הטכני.

ואז הגיעה הקפיצה, דווקא משום שקמה לה מתחרה. הייתה זו חברה־בת של אלרון, שבבעלותו של אביה עוזיה גליל. "אחרי שכל שישי בערב הייתי מתווכחת עם אבא שלי על עבודה - בסוף החברות התאחדו והפכו לחברה המובילה בתחום".

אלון לא הבינה אז את גודל השינוי. ""היה לי צוות מדהים שהיה לו ידע בתחום. הבנו שאנחנו בלב של מהפכה, אבל היום אני מודה שלא הבנו את גודלה".

אלון, בעלת תואר ראשון במדעי המחשב, הייתה חלוצה לא רק בנוגע לאינטרנט. ב־1975, בהמשך לימודיה, היא מספרת, "רציתי לעשות בכלל מאסטר ב־AI, הייתי שרופה על אסימוב ורובוטים, וכל מה שקורה לבינה מלאכותית - אבל לא היה מי שינחה אותי בנושא, אז למדתי תואר שני בהנדסת תעשייה וניהול".

הקים את האתר העשירי בעולם שעלה לאוויר

לדודו רשתי שמור מקום מיוחד בקהילת האינטרנט הישראלית. ב־1992 הוא הקים את אחד האתרים הראשונים בארץ, שהיה לעשירי בעולם שעלה לאוויר והראשון שהופיע בשתי שפות. "זה היה האתר של האוניברסיטה העברית. בהתחלה סתם היה בו מידע, אבל לאט־לאט בנינו יישומים נוספים כמו לוח מודעות ונתונים על קווי אגד שמגיעים לשם. כל חודש הייתי נוסע לאגד, מקבל סרט שבו מופיעים הזמנים של האוטובוסים הרלוונטיים ומזין אותם למערכת".

 דודו רשתי / צילום: שקד שפירא

ב־1993 בנה רשתי עוד אתר, חולית, בנושא איכות הסביבה, ושנה לאחר מכן, את האתר הידוע סנונית, כדי להנגיש מידע לבתי הספר. האתר קיים עד היום והוא שהניח את התשתית ללמידה מרחוק.

רשתי, בעל תואר ראשון במדעי המחשב ותואר שני בהוראת מדעים, היה אמון באותם ימים גם על כתיבת הקוד, הפיתוח והיצירה, העיבוד וההעלאה של התכנים לאתר. "זה נבע הרבה מאינטואיציה".

אחד האירועים המכוננים, שרשתי זוכר, היה המאבק סביב האתגר הטכנולוגי של הצגת העברית, הנכתבת מימין לשמאל - בניגוד לשפות הלטיניות במחשוב. הוויכוח נסב סביב שני תקנים - התקן הוויזואלי, שבו הטקסט נשמר לפי האופן שבו הוא נראה על המסך; והתקן הלוגי, שבו הטקסט נשמר לפי סדר הקריאה הטבעי של השפה ומוצג מימין לשמאל.

"היינו צריכים ללכת נגד הזרם", הוא מספר. "קידמנו את התקן הוויזואלי ופיתחנו גופנים וכלים כדי שעברית תעבוד תקין בכל מקום ברשת. בסופו של דבר מיקרוסופט אימצה גם את התקן שלנו - וניצחנו".

כתב את התקן שמאפשר לנו לקרוא מיילים בעברית

יהבי בורבין עוסק יותר מ־20 שנה בתשתיות מחשוב, תקשורת, שרתים וטלפונים. את התואר ראשון והשני שלו במדעי המחשב למד באוניברסיטה העברית - שם גם נחשף למגבלה של ניסוח מיילים באנגלית בלבד.

 יהבי בורבין / צילום: שלומי יוסף

"בתחילת ימי האינטרנט כולם כתבו באנגלית, ועלתה השאלה איך נציג את העברית לצד השני - משמאל לימין או הפוך", משחזר בורבין. "מדובר למעשה במסמך שמגדיר איך דבר הדואר אמור להיראות כדי שכולם יכתבו באותה השפה וגם יקראו באותה השפה".

כדי להתגבר על האתגר השתתף בוועדה במכון התקנים שדנה בתקני העברית במחשוב. "אני כתבתי את התקן - איך צד אחד אומר לצד השני כיצד תוצג העברית. האם זה קידוד, האם זה במקום אחר, איך מפענחים את השפה וגם מציגים אותה בצורה תקינה?".

כבר אז הוא הבין שמדובר באירוע משמעותי. "הבנתי שמישהו צריך את לעשות את זה - וזה יהיה אני", הוא אומר ונזכר אף הוא במלחמה שהתנהלה מול מיקרוסופט, שלבסוף השתמשו בתקן העברי שיצר. לדבריו, "הם רצו שהאינטרנט לא ישמש רק את האקדמיה, אלא יהיה שייך לכולם".

היום, בהסתכלות לאחור, הוא נפעם מהתהליך שעבר התחום. "האינטרנט התקדם שנות דור. בעבר היו דפדפנים פשוטים וחלקם היו רק טקסטואליים. היום הכול מוצג בתצוגות משוכללות, עם ממשקי משתמש יפים".

ייסד את איגוד האינטרנט וחיבר את הסוכנות היהודית לרשת

דב וינר היה בכלל פסיכולוג כשנחשף לעולם האינטרנט. הוא עלה לישראל ב־1966 מברזיל, והגיע ליישוב ברור חיל. הוא השתלב כפסיכולוג בשירות הקהילתי בשער הנגב, שם קיבל מימון גדול בעבור פרויקט של פיתוח מנהיגות.

 דב וינר / צילום: שקד שפירא

באותם ימים נוצרה לו הזדמנות גם לקבל מימון מקרן ברנרד ון ליר, לקידום תוכנית של מתן ידע לעובדים במפעלים האזוריים שישפר את החינוך לגיל הרך. בעקבות כך הוא הוזמן לקורס בהאג, הולנד, ואחד הימים בו הוקדש כולו לנושא של גישה לידע באמצעות מאגרי מידע מקוונים.

נלהב מהאפשרויות החדשות שגילה, הקים את יחידת המחקר היישומי במכללת הנגב ומיקד את העניין בשימוש באינטרנט. "זה היה שלב ביניים בארץ. האינטרנט כבר היה קיים ככלי מחקר באוניברסיטאות ובמשרד התקשורת, ורצו לפתוח את זה לתעשייה. הייתה ועדה משותפת, והתפקיד שלי היה להטמיע את האינטרנט בארגונים. המשמעות הייתה אז להסביר לתעשיית המחשבים וחברות התוכנה שכדאי להם להיכנס לאינטרנט - כי כך הן יוכלו להוריד תוכנות. מתוך הקבוצה הזאת לימים צמח איגוד האינטרנט הישראלי".

וינר ערך סמינרים המסבירים כיצד להשתמש באינטרנט ומה בכלל היתרונות של נגישות למידע. נוסף על כך הקים סניף מקומי של ISOC, ארגון עולמי שמטרתו להנגיש את האינטרנט לציבור הרחב. "במעבר מהאקדמיה והצבא למשהו פתוח, היו צריכים מערכת ארגונית שתנהל את האינטרנט, לכן קמה העמותה, אליה הצטרפתי".

אחד הדברים שרצה וינר לייסד הוא רשת יהודית גלובלית. "רציתי שכל היהודים בעולם יוכלו להיות בקשר זה עם זה, מוסדות תרבות, חינוך ועוד. קיבלתי אישור מוועדת הכספים של הכנסת, וזכינו במימון לתכנון, אבל לא להקמה".

הוא גם חיבר את הסוכנות היהודית לרשת. "הקמתי את הקונגרס הציוני הווירטואלי ב־1998, שם התקבלה החלטה על אזרחות אלקטרונית יהודית והוחלט על שיתוף יהודים בקבלת החלטות הנוגעות לעם".

פרצה למחשב של אדם ברוך והכניסה את האינטרנט לתרבות

כבר בתיכון ב-1970 נאורה שם התגנבה לקורסים של IBM. "הייתי קיבוצניקית מנחל עוז ונסעתי לאוניברסיטה בבאר שבע כדי ללמוד על המחשב שהיה שם", הראשון שהגיע לארץ.

 נאורה שם / צילום: שקד שפירא

בתחילת שנות התשעים כבר עבדה בחברת "דיגיטל" שייצרה מחשבים, שרתים ותוכנות, השנייה בגודלה אחרי IBM. "התחברתי לאינטרנט משם וקלטתי שיש פה משהו מטורף. אבל אחרים לא הבינו על מה אני מדברת, חשבו שאני קוקו".

שם לא ויתרה, וב־1993 פרסמה את הספר העברי הראשון בסוגת הסייברפאנק, "רומן דיגיטלי", שהופץ גם בדיסקט. העלילה התרחשה באינטרנט והדמות הראשית הייתה האקרית. זה היה תחילתו של העיסוק התרבותי באינטרנט.

שם הייתה למייסדת ועורכת ירחון המחשבים זומביט והיא מהראשונים בישראל שכתבו ולימדו על תרבות הרשת. בשלב מסוים הייתה גם בעלת טור קבוע בגלובס שנקרא "אשת רשת", שעסק באינטרנט מזוויות כלכליות. "אני לא אשת פיננסים", היא אומרת. "אלה היו טורים על דברים מעניינים שקרו, על חברות אמריקאיות, כמו אורקל, שעשו מסיבות סביב הכרזות שקשורות לאינטרנט".

כשרצתה להשתלב ככותבת ב"עיתון שישי" עשתה מעשה חריג. "פרצתי למחשב של אדם ברוך, העורך האגדי. אחרי שהוכחתי לו שזה אפשרי, הצעתי לו טור קבוע על פשעי מחשב. הוא הסכים".

כשהיא מסתכלת על המצב היום שם לא מרוצה. "הייתי אידיאליסטית, האמנתי שהאינטרנט יחצה גבולות ויעשה שוויון מגדרי. היום אני אוכלת את הכובע. יצא הרבה מאוד Evil מזה, ההפך ממה שאמרו בגוגל. ולכן הפסקתי לעסוק בטכנולוגיה ועברתי לליווי רוחני".

בימים אלה מקים איגוד האינטרנט את היכל התהילה של האנשים שעומדים מאחורי המהפכה בישראל. לרגל האירוע המרואיינים בכתבה יקבלו אות הוקרה בכנס מיוחד שייערך ב-3 ביוני בספרייה הלאומית.