שמרנות יכולה להיות יתרון: איך ניצלנו מהטעויות של אמריקה ואירופה

הבנקים המרכזיים גוזרים את החלטות הריבית שלהם ממצב הכלכלה. כשהאינפלציה גבוהה מדי הם מעלים את הריבית כדי לצנן אותה, וכשהיא נמוכה (או אם האבטלה גואה ויש חשש לזליגה למיתון), מורידים אותה בחזרה. הבנקים מודאגים מתגובת יו-יו: הורדת ריבית מהירה מדי תיתן לכלכלה דחיפה חזקה מדי ותגרום לאינפלציה לזנק - מה שיאלץ אותם להעלות ריבית בחזרה, לזרוע בלבול ואולי להוביל לתרחיש המפחיד מכל: סטגפלציה, שהיא שילוב של אינפלציה גבוהה עם צמיחה נמוכה.

בשנה האחרונה החשש באירופה ובארה"ב הוא שהבנקים המרכזיים מיהרו להוריד ריבית, כשהאינפלציה גבוהה מדי וכשיש סיכוני מאקרו גדולים. השבוע ראינו זאת פעמיים. פעם אחת בזינוק מחירי הנפט בעקבות המלחמה באיראן, שהקפיץ את האינפלציה בארה"ב ל-4.2%, שיא של 3 שנים, והרבה מעל היעד (2%); בארה"ב מעריכים שהפד ייאלץ להעלות ריבית עד סוף השנה. בפעם השנייה נאלץ הבנק המרכזי האירופי לבצע העלאת הריבית שממנה ברח - אחרי שנה ללא שינוי ברמה נמוכה. בכך הוא בעצם מכיר בטעותו - הורדה מהירה מדי.

ומי לא נאלץ לעשות זאת? נכון, בנק ישראל, שהחליט להיות שמרן ולחכות כך שיוכל להוריד ריבית במתינות. בתחילת העשור האיטיות פעלה לרעתו, כשהתעכב בהעלאת הריבית כדי לצנן את האינפלציה. הפעם היא לטובתו. מיתון ואינפלציה גבוהה גרועים יותר לציבור מריבית גבוהה. ההצלחה של בנק ישראל עכשיו היא גם ההצלחה שלנו.

נתנאל אריאל

ברשות, פורסם, עשויים לבקש את הסגרת האחים לישראל לצורך חקירתם והעמדתם לדין. סימד, המפעילה מחנות קיץ בארה"ב, פנתה לבית המשפט בניו ג'רזי בבקשה להגנה מפני נושים במסגרת פשיטת רגל (Chapter 11).

סימד מצטרפת לשורה של חברות אג"ח אמריקאיות המאוגדות באיי הבתולה (BVI), ש"עשו עלייה" לת"א רק כדי לגייס חוב בתנאים נוחים - ואז הסתבכו. חלק מהחברות אפילו קרסו, מותירות חובות של כ-4 מיליארד שקל.

הניסיון הכואב הזה גרם לרגולטורים אצלנו להיות חשדניים יותר כלפי חברות האג"ח הזרות, משלב הפיקוח על התשקיף ועד ביקורות שוטפות שנועדו להגן על המשקיעים. כל המאמצים הללו לא הצליחו למנוע את הפגיעה בבעלי האג"ח של סימד. גם הניסיונות להטיל כעת אחריות על בעלי השליטה הם מתבקשים, אבל זו כבר סגירת האורווה אחרי שהסוסים ברחו.

הרגולטורים והמוסדיים יצטרכו גם הפעם להפיק לקחים. אבל המסקנה העגומה באמת היא שגם כאשר פועלים לפקח, ספק אם יש הגנה הרמטית מפני מי שמנסה לעשות סיבוב על המשקיעים.

עמירם גיל

 ייתכן שהכמות שהוא מציין מוגזמת, אבל האירוע בהחלט התרחש: על פי בדיקות סוכנות המודיעין הימית Loyd's List, כרבע מהספינות (כמה עשרות) שהיו תקועות במפרץ הפרסי - שוחררו.

זה, כנראה, התבטא גם במחיר הנפט: אף שחסימת הורמוז מתארכת הרבה מעבר לציפיות שהיו בחודש מרץ, ולמרות ההסלמה בימים האחרונים, מחיר חבית נפט מסוג ברנט עדיין נותר מתחת לרף 100 הדולרים. זה נותן מרווח נשימה חשוב לארה"ב לבצע את הסגר שכנגד מול איראן, וללחוץ עליה בשולחן המשא ומתן. אסטרטגיה כזו דורשת זמן, וככל שמחיר הנפט יירד, על ארה"ב יופעל פחות לחץ פוליטי וכלכלי להתגמש מול איראן.

מנגד, קשה לראות איך אסטרטגיה כזו היא בת-קיימא: ספינות שאינן תחת הגנה איראנית לא נוטות להיכנס לתוך המפרץ אם יש להן אפשרות אחרת, כך שזה לא יאפשר למדינות המפרץ לייצא כרגיל דרך הים.

היכולת של מדינות כמו איראן לחסום באופן חד-צדדי מצרים קריטיים היא שד שלא יחזור בקרוב לבקבוק. ובכל זאת, השילוב בין פעולות כאלה, שחרור מאגרי חירום והגברת היצוא מצד מדינות אחרות מביא לכך שהתחזיות של כלכלנים כמו פול קרוגמן, לפיהן מחיר הנפט יעלה מעל 150 דולר - לא מתממשות. או אולי, פשוט, הכלכלה שלנו הרבה פחות תלויה בנפט ממה שחשבנו. מה שבטוח, הדלק המחצבי מאבד את היוקרה שלו מבחינת אמינות, ומי שצפוי ליהנות מכך הם יזמי האנרגיות המתחדשות.

עידן ארץ