הכסף הממשלתי נגמר: המהומות בצרפת הן תמרור אזהרה לאירופה כולה

כבר חמש שנים שמדינות אירופה מפזרות כספים ממשלתיים כדי לקנות שקט חברתי ופוליטי. זה התחיל עם מגפת הקורונה, אז התבצעו העברות בנקאיות ישירות לתושבים, עסקים קיבלו תמיכה ממשלתית כדי לשמר עובדים ומיליארדי אירו הוקצו לחילוץ מגזרים שלמים; זה המשיך עם המלחמה באוקראינה, עם הלאמת חברות אנרגיה וסבסוד הגמילה מהגז הרוסי הזול; וזה החריף עם ההחלטה של ממשלות אירופה לסייע לאזרחים להתמודד עם גל האינפלציה הגלובלי ושחיקת השכר שלהם, שכללה צעדים כמו מענקי חימום, סבסוד מזון, הגדלת פנסיות, הפחתת מע"מ ועוד. צנע אאוט, תמיכה ממשלתית אין.

● הפרלמנט משותק, הרחובות בוערים: כך פירק מקרון את הדמוקרטיה הצרפתית
● גל האלימות מתפשט באירופה: מהומות קשות מבריחות תיירים וסוגרות עסקים

כדי לעשות זאת, מדינות האיחוד נטשו מאחור את כללי אמנת מסטריכט שבבסיס גוש האירו, ופתחו את הכיסים באופן חסר תקדים. הן אמרו שלום ליעד גירעון שנתי של פחות מ-3%, וליחס חוב-תוצר מקסימלי של 60%, בנימוק של "נסיבות יוצאות דופן". בינתיים, הנסיבות הללו התגלגלו ממשבר למשבר, והממשלות התמכרו מהר מאוד ל"שפיכת כסף" על הבעיות.

מעמדן של מפלגות המרכז הלך וקרס, מפלגות שוליים הפכו ליותר פופולריות על רקע שינויים בסדר היום, כמו איכות סביבה והגירה, אבל הכספים הממשלתיים סייעו להן להישאר בשלטון, בנימוק ש"יש מספיק להכול".

המדיניות הזאת נתקלת בחודשים האחרונים במציאות העגומה. שיעורי החוב הלאומי כבר טיפסו הרבה מעבר למה שנחשב אפשרי לניהול, והתחזיות הכלכליות אינן תומכות בתזה של צמצום עתידי. יחס החוב-תוצר של צרפת טיפס ל-119%. זה של בריטניה ל-104%. לכאורה, אלו של איטליה וספרד נשארו פחות או יותר היכן שהיו לפני עשור (100% ו-138%, בהתאמה), אבל זה רק משום שהן קיבלו מאות מיליארדי אירו מהאיחוד האירופי, במנגנון עוקף תקציב לאומי (קרן NextGenEU).

החגיגה נגמרה

הציבור האירופי מבין שהחגיגה נגמרה. מה שרואים ברחובות ערים גדולות באירופה בחודשים האחרונים הם הניצנים של המלחמה על המדיניות התקציבית שתחליף את המדיניות הקיימת. את השאלה מה יקרה לסדרי העדיפויות הלאומיים כאשר הכסף ייגמר, כאשר הציבור יצטרך להתמודד עם קיצוצים אפשריים - מי ייפגע ומי ייהנה. רואים את הקרב המסורתי בין ימין לשמאל כלכלי, אבל כאשר הוא מנוהל על ידי מפלגות פופוליסטיות.

בצרפת, המערכת הפוליטית הייתה כמעט חסרת השפעה בשלוש השנים האחרונות. מאז שהנשיא עמנואל מקרון איבד את הרוב של מפלגתו באסיפה הלאומית ב-2024, הוא נשאר לכהן כברווז צולע בלבד. התקציבים שהעבירה ממשלתו באופן לא דמוקרטי, בזה אחר זה, מכוח צו נשיאותי, כללו גירעונות של 6% ויותר, בניסיון לרצות את כולם.

בכל פעם שקבוצת מחאה כלשהי יצאה לרחובות, מקרון נאלץ להתקפל, מחשש ליציבות השלטון. כך היה עם המס שתכנן להטיל על הדלק, כך היה עם העלאת גיל הפרישה לפנסיה לגיל 64, וכך היה מול הלובי החקלאי. אין פלא, אם כן, שהקרבות עברו לרחוב. ארגוני שמאל רדיקלי מנסים להפגין את כוחם כשהם רוכבים על מחאת תלמידים הדורשת הוצאה ממשלתית רבה יותר על חינוך. המנהיג שלהם, ז'אן לוק מלנשון, מפיץ תיאוריות כלכליות חסרות בסיס על מחיקת חובות אפשרית מצד הבנק המרכזי של צרפת או זה האירופי, כדי להצדיק את הגדלת ההוצאה ואת המשך החגיגה.

בגרמניה, הציבור נוהה אחרי מפלגת הימין הקיצוני "אלטרנטיבה לגרמניה" וההבטחות שלה לשים קץ לתמיכה באוקראינה (יותר מ-100 מיליארד אירו לפחות עד כה) ולקבלת מבקשי מקלט (כ-400 מיליארד אירו לפחות עד כה). מהצד השני, תושבי ברלין קונים את ההבטחות של השמאל הפופוליסטי על "הלאמה" של תאגידי דיור עם יותר מ-100 אלף דירות להשכרה בעיר. במדריד, מחאה על מחירי דיור העניקה לראש הממשל הסוציאל-דמוקרטי, פדרו סאנצ'ז, הזדמנות להכריז על בחירות מוקדמות, בניסיון לגבש תמיכה מול סקרים לא-מחמיאים. בבריטניה, ראש הממשלה החדש כמעט חסר אונים בניסיונו ליצור צמיחה כלכלית, משום שהתקציב כבר מתוח לקצה ומפלגתו התחייבה לא להעלות מסים.

מי יממן את המשבר

גם השווקים מבינים שהתמונה השתנתה. התשואות על איגרות חוב צרפתיות זינקו בחודש האחרון לרמות שלא נרשמו שלושה עשורים, המתקרבות ל-5% לעשר שנים, והן מאיימות להביא את המדינה למשבר חוב. גם תשואות האג"ח של יוון, איטליה וספרד, מדינות השקועות בחובות, עלו באופן חד.

אם המדינות הללו סמכו על גרמניה והבנק המרכזי האירופי שיסייעו לחלץ אותן בדרך זו אחרת, הרי שהגרמנים מסמנים שנגמר להם התיאבון. "אלטרנטיבה לגרמניה" אומרת זאת בבירור, וקוראת לפרק את האיחוד האירופי. היא המפלגה הפופולרית ביותר בגרמניה כעת לפי הסקרים. הקנצלר פרידריך מרץ עושה זאת בצורה עדינה יותר, ומודיע על קיצוץ מסיבי בתקציב העצמאי של הנציבות האירופית.

בכל מקרה, המסר מחלחל לשוק, שחושש יותר ויותר מחדלות-פירעון של ממשלה אירופית. האג"ח של הגוש חיות כעת על אדי הבטחת "נעשה כל מה שדרוש" של דראגי מ-2012. לפתע, זה לא כל כך בטוח.

ובדיוק בנקודת השפל ההיסטורית הזו, אחרי שכבר מתח את השמיכה הקצרה לכל הכיוונים, המצב הגלובלי אינו משחק לטובת האיחוד האירופי. האנרגיה, המשאב שלו זקוקה אירופה יותר מכול כדי לרשום צמיחה, רק הולכת ומתייקרת; אירופה מוצאת את עצמה בקרב מכסים בין סין לארה"ב ללא יכולת השפעה ועם איום משמעותי ממזרח. האוכלוסייה שלה מזדקנת והתחזית הכלכלית לצמיחה של מדינות רבות בגוש השנה אינה עוברת רף של 1%, במקרה הטוב.

הסכנה היא שהמערכת הפוליטית האירופית לא תהיה מסוגלת לנהל את האירוע; שהכוחות שניווטו אותה אחרי מלחה"ע השנייה מפנים מקומם למפלגות פופוליסטיות, עם רעיונות אחרים לגבי צעדים פיסקאליים, איחוד אירופי או דמוקרטיה. בינתיים, כפי שהוכיחו המחאות הציבוריות בצרפת, ההפגנות במילאנו והמאהל למען הדיור במדריד, עימות שמתנהל ברחוב הוא אלים הרבה יותר, ואינו הפיך. מבחינה זו, הלהבות של הכנסייה העתיקה בלימוז', שנשרפה עד היסוד בסוף השבוע, הן רק ניצוץ ראשון.