יגאל עוזרי, מהאומנים הישראלים המצליחים בעולם: "אנחנו לא יודעים למתג את עצמנו"

"בכל מקום כותבים שאני 'אומן ישראלי שחי בניו יורק', וככה אני מרגיש. ליבי בישראל", אומר הצייר יגאל עוזרי, שכבר 35 שנה חי ויוצר בניו יורק. מאז שעזב את הארץ ב-1991 הוא נהפך לאחד השמות הבולטים בז'אנר הפוטוריאליזם - סגנון אמנות השואף ליצור ציורים הנראים כתצלומים ריאליסטיים. עבודותיו של עוזרי מתאפיינות ברמת דיוק יוצאת דופן, עד שקשה להאמין שהדמויות והנופים המככבים בהן צוירו בצבעי שמן. עבודותיו הגיעו לאוספים של מוזיאונים מובילים ברחבי העולם ואספנים משלמים עבורן עשרות אלפי דולרים. לאורך השנים צייר דמויות מוכרות, בהן וופי גולדברג, ליזי ג'אגר ואיי וייוויי.

● דארת' ויידר פוגש את פרידה קאלו: המוזיאון שמסודר אחרת מכל מה שהכרנו
● הצלם האמריקאי שראיין 100 ישראלים: "גיליתי כמה ישראל מורכבת ופרועה - ואני רק רוצה לדעת יותר"

ב-22 באוקטובר, כחמש שנים לאחר תערוכת היחיד הקודמת שלו בישראל, יחזור עוזרי להציג בגלריה זימאק בתל אביב. התערוכה החדשה, "Road Trip", נולדה ממסע שערך ממזרח ארה"ב למערבה, ובמרכזה כבישים ארוכים, דיינרים, מכוניות ונשים במגפי בוקרים. "נסענו וצילמנו בכל מיני נופים ומקומות מרהיבים. התערוכה היא על חופש ועל החלום האמריקאי", הוא מספר.

"אני לא כמו ג’ף קונס, שלא מצייר"

איך נבנית יצירה שלך, מהרעיון ועד לציור המוגמר?
"זה מתחיל במפגש עם אדם או מקום. למשל, בסדרות של נשים בטבע אני בוחר את הסביבה, אבל נותן מעט מאוד הנחיות ומאפשר למצולמת לפעול בתוכה כפי שהיא מרגישה.

"בסדרת Americana עבדתי אחרת. הלכתי לדיינרים עם צלמים נוספים וצילמנו מה שראינו. לא ביימתי את הסצנות, ושמרתי על מרחק כדי לא לפלוש למרחב של האנשים. עניין אותי לתפוס רגעים אמיתיים, כמעט אקראיים, ומתוכם לבחור אחר כך את הדימוי שיעבור לציור.

אני מאוד אוהב את אזור ההדסון ריבר. זה אחד המקומות שבהם התגבשה תפיסת הנוף האמריקאית והתחיל להיווצר קול אומנותי מקומי מובהק. יש שם שילוב מאוד חזק של נוף, היסטוריה ואנרגיה. זה מקום עם שכבות של היסטוריה אומנותית, שממשיך להתפתח ולהיות רלוונטי גם עכשיו".

 Neon Ruins, שמן על בד, עבודה מהתערוכה החדשה שנמכרה ב-24 אלף דולר. / צילום: שיר עוזרי

"אני לא מתבייש לספר, אני מרוויח יפה"

הקשר לישראל, מספר עוזרי, מלווה אותו לאורך הקריירה, עוד מראשית דרכו בניו יורק. הוא נזכר בהתלהבות בתערוכתו הראשונה בעיר, ב-1991, ובאספן שוודי שהופתע לגלות שהצייר שלפניו ישראלי. "בישראל מציירים?", שאל אותו. עוזרי לא נשאר חייב: "אנחנו לא חיים על העצים, יש אומנות נהדרת בישראל". בתוך דקות ספורות רכש האספן את כל העבודות בתערוכה תמורת 35 אלף דולר. עוזרי מספר על הרגע הזה גם היום בהשתאות.

בעקבות המכירה הציעה בעלת הגלריה שיביא את משפחתו מישראל וישתקע בניו יורק. עוזרי נענה, ומאז העיר היא ביתו. כיום הוא יוצר, לדבריו, כ-150 עבודות ומשתתף בכ-15 ירידי אמנות בשנה. לצדו אסיסטנטים מסייעים בעיקר בציור הרקעים, אך עוזרי מדגיש שהוא מעורב אישית בכל עבודה. "אני לא כמו ג'ף קונס, שלא מצייר. אני נוגע בכל ציור, זה טאבולה ראסה. זה כמו קונדוקטור שמנצח על תזמורת שלמה".

35 אלף הדולרים שקיבל עוזרי עבור כל הציורים בתערוכה הראשונה ההיא, שווים בערך למחיר של ציור אחד שלו היום. עוזרי מדבר בפתיחות על ההצלחה הכלכלית שלו - שיח לא נפוץ בלשון המעטה בביצה הישראלית. "אני לא מתבייש לספר. אני אמן שמרוויח יפה", הוא אומר. לדבריו, עבודות קטנות שלו נמכרות בכ-20 אלף דולר, ומחירן של עבודות גדולות עשוי להגיע לכ-100 אלף דולר. המחיר הממוצע, הוא מספר, נע בין 35 ל-50 אלף דולר.

העסקה היקרה ביותר שעשה הייתה עבור אספן שהזמין ממנו שני ציורים גדולים של אשתו בגנים של קלוד מונה בז'יברני שבצרפת, ושילם עבורם 350 אלף דולר. המקום שבו צייר מונה את חבצלות המים המפורסמות שלו הפך לרקע לדיוקנאות פרטיים של אשת האספן, ולצורך הכנת העבודות נסגרו הגנים למשך שבוע כדי שעוזרי יוכל לצלם אותה.

כמה וכמה אספנים גילו ביקוש לעבודותיו במספרים חריגים. עוזרי מספר על אספנית אומנות שמחזיקה בכ-500 מעבודותיו. גם לקראת התערוכה החדשה נרשם עניין, וחלק מהעבודות נרכשו לפני פתיחתה.

לגבי שאלת התמחור של יצירות מסביר עוזרי: "המחיר של יצירה נבנה בהדרגה, לאורך שנים. בהתחלה פשוט הצגתי עבודות וככל שהן נמכרו, נוצרה תנועה. ככל שהקריירה מתפתחת, נכנסים עוד מרכיבים: ייצוג על ידי גלריות משמעותיות, השתתפות בתערוכות חשובות, רכישות של מוזיאונים ותערוכות מוזיאליות. כל אלה בונים את המעמד של האמן ואת השוק שלו. אין קסם. כיף גדול להיות במקום שאני נמצא בו עכשיו, אבל אני לרגע לא שוכח את רמת ההשקעה והעבודה הקשה".

"במקביל נוצרת היסטוריית מחירים", הוא מפרט. "חשוב מאוד שיישמר מחיר אחיד בכל מקום בעולם. הגלריות שמייצגות אותי עובדות יחד כדי לשמור על אותה רמת תמחור בניו יורק, באירופה, באסיה ובכל שוק אחר. אחר כך נכנס גם הביקוש. כמו בכל שוק, ככל שיש יותר אספנים שרוצים את העבודה, ככל שההיצע מוגבל וככל שהעבודות ממשיכות להימכר ולהיכנס לאוספים משמעותיים - המחיר עולה".

 ''המהפכה של ז’יברני'', שמן על קנבס / צילום: שיר עוזרי

אז זו הדרך לאומן צעיר לעשות כסף מאומנות?
"צריך בפשטות להציג בכל העולם. לקח לי 25 שנה לייצב את השם שלי. עבדתי מאוד קשה, כל הזמן להציג, עד שערך העבודות מתייצב ואז עולה למעלה. אין קיצורי דרך. זה כל פעם לעלות עוד ועוד מדרגה של ערך שוק. עד היום אני עובד קשה, אבל ערך השוק מבוסס, זה כבר אחרת. נשאר רק לשמור עליו".

"עם הצלחה לאורך הרבה שנים קשה להתווכח"

בעולם האומנות נשמעו לא אחת ביקורות כלפי עוזרי ואומני הפוטוריאליזם, שתהו מה הערך בציור מדוקדק כל כך, כשהתוצאה נראית כמעט זהה לתצלום. לא אחת כינו את העוסקים במלאכה"טכנאים" ו"חסרי דמיון".

עוזרי עונה מהבטן: "קודם כול, להגיד על פוטוריאליזם שהוא 'רק טכניקה' זו פשוט אי־הבנה של הז'אנר. פוטוריאליזם הוא זרם אומנותי שלם שנולד מתוך המפגש בין ציור לצילום. הצילום הוא חומר הגלם. השאלה היא לא אם אני מסוגל לצייר כמו צילום, אלא מה אני עושה עם הדימוי המצולם: מה אני בוחר, איך אני מפרק אותו, בונה מחדש את האור, את הצבע, את העומק ואת המבט. זו תפיסה מיושנת, דקדנטית, שאם אמן שולט בטכניקה ברמה מאוד גבוהה, אז הטכניקה באה במקום האומנות. למה? אף אחד לא אומר על פסנתרן וירטואוז שהוא רק טכנאי מפני שהוא מנגן בצורה מושלמת".
"ולגבי מי שחושב שהעבודות חסרות רגש - ביקורת היא חלק מהעולם הזה, ואני חי איתה בשלום", הוא מוסיף. "הצילום שטוח לגמרי, והציור מלא בחיים. זה לא הוקוס פוקוס. זאת עבודה מהראש, ללב וליד. בסופו של דבר, עם הצלחה לאורך כל כך הרבה שנים, תערוכות מוזיאליות, אספנים וקהל בינלאומי - קשה להתווכח".

עוזרי מעיד: "אני מצייר ריאליזם כבר שנים רבות, ומתברר שהוא מנהל דיאלוג מאוד טבעי עם העולם הדיגיטלי של היום. גודל הקהל הצעיר שמתעניין בעבודות שלי וגם רוכש אותן מפתיע אפילו אותי".

איך מגיעים לדור הצעיר?
"אני משתתף בירידי אמנות כל הזמן - יותר מעשרה בשנה ברחבי העולם - בסין, ביפן, בניו יורק, בלוס אנג'לס. זה המפגש הכי מיידי עם הקהל, וככה עולם האמנות פועל היום. שם פוגשים הרבה אספנים צעירים. יש כאלה שפועלים בצורה מאוד מחושבת ועוקבים אחרי מכירות פומביות ומגמות פיננסיות, ויש כאלה שהולכים עם מה שהם מרגישים אליו את החיבור החזק ביותר. זה מאוד תלוי באדם, ברקע שלו ובמה שחשוב לו. ריאליזם בהחלט מדבר אל חלק מהאספנים הצעירים. זה דור עם ראש פתוח ומכיל יותר".

הפנים מאחורי היצירות שנותרו בעוטף

את מלאכת ציור הדיוקנאות הוא מתאר במונחים רחוקים למדי מעולם המחירים והעסקאות. "לצייר פורטרט זה קדוש. זו אחריות מאוד גדולה", הוא אומר. את ההערכה העמוקה ביותר לעבודתו קיבל, לדבריו, מצ'אק קלוז, מחלוצי הפוטוריאליזם. במהלך ביקור בסטודיו שלו התבונן קלוז בציורי השמן של עוזרי על נייר ואמר לו שהעבודות שלו עוד ייכנסו לספרי ההיסטוריה. "זו המחמאה הכי גדולה שקיבלתי", מעיד עוזרי.

האחריות שעוזרי רואה בציור דיוקנאות מקבלת רובד נוסף בפרויקט שיצר בתערוכתו החדשה בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר. בחלל נפרד יוצגו דיוקנאות שצייר עוזרי לזכר אומנים שנרצחו באותו יום או בעקבותיו, בהם חיים פרי וענר שפירא, לצד יצירותיהם המקוריות. "האנשים האלו נרצחו ולא זכו להראות את האומנות שלהם", הוא אומר.

 אביב אצילי, מתוך פרויקט הדיוקנאות שצייר עוזרי לזכר אומנים שנרצחו ב-7 באוקטובר או בעקבותיו / צילום: שיר עוזרי

הפרויקט נולד מפנייה של צוות המיזם "ארץ חפץ" של יד בן־צבי לעוזרי, בבקשה שיקשר בינם לבין אנשי אתר ההנצחה לפיגועי 11 בספטמבר בניו יורק. אנשי הצוות ביקשו ללמוד כיצד נשמרו חפצים ושרידים מאסון התאומים, כדי ליישם את הידע בשימור מה שנותר ביישובי העוטף לאחר 7 באוקטובר. עוזרי סייע, וכשנחשף לסיפוריהם של האומנים שנרצחו, הציע לצייר את דיוקנאותיהם ולהעניק אותם למשפחות. כך נולדה סדרת "אמן. דיוקן. אמן". הפורטרטים יוענקו למשפחות, ועבודות אחרות של עוזרי יימכרו כדי לסייע במימון השימור והאחסון של יצירות הנרצחים.

עוזרי מספר כי מאז 7 באוקטובר לא ביקר בישראל. "היה לי קשה מאוד", הוא אומר. בביקורו הקרוב הוא מתכנן להגיע ליישובי העוטף ולראות מקרוב את החפצים והשרידים שנאספו ונשמרו. הוא מקווה שהחומרים הללו, לצד יצירות האמנות, יוצגו בעתיד במוזיאון שיתעד את האסון. "הפצע עוד לא הגליד, זה טרי", הוא מוסיף.

עוינות כלפי יהודים בשוק האומנות

מאז 7 באוקטובר, מספר עוזרי, גם עולם האומנות בניו יורק השתנה. בתערוכה האחרונה שהציג בגלריה של איתן כהן, שהוקדשה לדיוקנאות של אומנים בסטודיו שלהם, נאלצו המארגנים להציב מאבטחים חמושים בכניסה. לדבריו, לפתיחה הגיעו קרוב ל-4,000 מבקרים, ובחוץ התאספו מפגינים שהניפו דגלי פלסטין. "ידעו שאני אומן ישראלי", הוא מספר. הוא מדגיש כי ההפגנה לא שיבשה את התערוכה. עוזרי סבור כי הצליח להימנע מעימותים חריפים יותר בזכות הנושאים שבהם הוא עוסק - ציורי הנשים בטבע והמראות האמריקאיים שמאפיינים את עבודתו אינם מזוהים עם עמדה פוליטית, ולכן מעוררים פחות התנגדות. "אני יכול להגיד שאני בר מזל", הוא אומר.

עוזרי נזכר בביקור בתערוכה של מיכל רובנר הישראלית בגלריה פייס בניו יורק, שבה הוצגו עבודות של כלניות, המזוהות פה עם נופי הדרום ועם זיכרון 7 באוקטובר. דווקא הפרחים הללו היו בעולם לסמל פלסטיני, ומפגינים פרו־פלסטינים ראו בהצגתו בתערוכה ניכוס סממן של הזהות הפלסטינית. לדברי עוזרי, מפגינים נכנסו לגלריה, נעמדו מול היצירות ופרשו זרועותיהם כך שייחסמו לעיני מבקרים. מחוץ לגלריה אף קשקשו על החלונות. "אלה תגובות שלא מצפים לראות בניו יורק", הוא מסביר.

עוזרי אומר על העוינות כלפי ישראלים בעולם האומנות, "זו קנאה, אנטישמיות צרובה". לדבריו, מרבית אספני האמנות בעולם הם יהודים, ולנוכחות הבולטת שלהם בשוק יש מחיר. הוא מספר כי מאז פרוץ המלחמה הוא נתקל בעמדות חריפות כלפי ישראל, ומלין על האופן שבו ישראל מציגה את עצמה בעולם: "אנחנו לא יודעים איך למתג את עצמנו".

גם כשהוא מדבר על המתיחות והעוינות בעולם האומנות, ניכר שעוזרי עדיין מאמין ביכולת שלה לקרב בין אנשים. אחרי 35 שנה בניו יורק, מאות ציורים שנמכרו ואינספור תערוכות ברחבי העולם, עוזרי עדיין מתרגש מהאפשרות שציור שלו יגרום למישהו לעצור לרגע. כשנשאל מה היה רוצה שהמבקרים ייקחו איתם מהתערוכה החדשה, הוא חוזר אל מה שהביא אותו מלכתחילה אל הבד והצבעים. "קודם כול, ההתרגשות מהיצירה, אני רוצה לשמח אנשים". ואולי דווקא בתערוכה שמפגישה בין החופש של המרחבים האמריקאיים לכאב הישראלי, הרצון הפשוט הזה מקבל משמעות מיוחדת. וכמו שהוא מסכם בעצמו: "זה מה שהאמנות עושה לאנשים. היא פותחת את הלב".