"לא את כל המלצות ועדת פלד יש לבצע, ולא הכל ראוי לבצע"

יש לראות את המלצות ועדת פלד בשלב זה כהצהרת כוונות לטווח של 10-5 שנים, שביצוען יצטרך לעבור עוד דרך ארוכה וקשה. לא הכל אפשר יהיה לבצע ולא הכל ראוי שיתבצע. אבל כהצהרת מדיניות ארוכת טווח זה דו"ח חשוב במגמותיו, אם נתייחס לכתוב בו כאל משיכות מכחול גדולות ורחבות. אם היה לפנינו דו"ח מן הסוג הזה לפני 10 שנים, ייתכן ואפשר היה להימנע מכמה שגיאות רציניות שנעשו בפיתוח התקשורת האלקטרונית בישראל.

עקרון "השמיים הפתוחים", כלומר, האפשרות להיכנס לתחום התקשורת האלקטרונית עם תנאי סף נמוכים יחסית ולהתחרות בשוק פתוח, הוא כמעט הכרחי. אין חובה לעשות זאת בבת אחת, להיפך - צריך לעשות זאת במידה הראויה, במינון כזה שגם העסקים הקיימים וגם החדשים יוכלו להתקיים ולהרוויח ויתאימו לצמיחה הכלכלית.

התפתחויות בזק

ההכרח לקבוע מדיניות כזו יש לו שני טעמים חשובים. האחד הוא, כי ההתפתחויות החיצוניות לנו בתחום התקשורת הינן מהירות ואין להן גבולות מוכרים ובטוחים. הטכנולוגיות החדשות אינן מאפשרות למדינות לפקח באופן יעיל על מה שאזרחיהם יצפו בו. עידן אוטוסטרדת המידע יביא לכל בית בידור, אינפורמציה ותרבות במבחר מגוון ביותר ובזמן שיהיה נוח ורצוי לצופה.

השני הוא, שאם הדברים לא ייעשו בצורה מסודרת, הם ייעשו בצורה פיראטית, וראה לעניין זה את תחילת חדירתם של שידורי הטלוויזיה בכבלים ואת הרדיו הפיראטי. מעריכים שיש למעלה מ-70 תחנות רדיו פיראטיות הפועלות היום. גם שידורי הלוויין הישירים חודרים אלינו. יש הערכות, כי יש היום למעלה מ-150 אלף צלחות ביתיות לקליטת שידורי לוויין ישירים - בעיקר למיגזר הערבי והפלשתינאי, אבל מחר - לכל המיגזרים. לרע או לטוב יש לנו כאן את ניצחון הטכנולוגיה יחד עם הצמא האנושי לקבל כל מה שהוא יכול או רוצה.

יחד עם זאת יש בדו"ח מספר עניינים הדורשים עיון. עניין ראשון ומהותי הוא הסתירה המובנית בו. מצד אחד אנו מדברים על תחרות חופשית מצד שני קובע הדו"ח כבר עכשיו את הצורך בהקמתם של מספר ערוצים ייעודיים בכבלים. כלומר, לא כוחות השוק יקבעו את התכנים - אלא הממשלה. מדוע דווקא ערוצים בערבית, מוסיקה, חדשות, רוסית וכיוצא בזה, ולא, למשל, ערוצים לענייני רכב ותחבורה או ליצירה מקורית ישראלית?

אם שמיים באמת פתוחים, והדברים נתונים לכוחות השוק, כללי המשחק צריכים להיות אחרים. ירצה יזם להקים רשת בשפה הרוסית, יתנו לו רישיון בתנאי סף סבירים. ייכנס לשוק, יתמודד ונאחל לו בהצלחה. יתר על כן, מאחר ומספר הערוצים אינו מוגבל יותר, אולי יהיו עוד כאלה שירצו להתמודד על ציבור דוברי הרוסית. שינסו אף הם. גם הקביעה על הצורך בערוץ רדיו דתי מסורתי (לגיטימציה לערוץ 7) איננה מסוג העניינים שהוועדה היתה צריכה להידרש להם. אבל זה הרי כל כך אופייני לישראל, הן מימין והן משמאל: כולם בעד שוק חופשי של השקפות ודעות, אבל עדיף שיהיו קרובים לדעת המכוון.

חוסר גיבוי כלכלי

עניין שני הוא חוסר הגיבוי להמלצות בנתונים כלכליים כלשהם. ניתן היה לצפות שההמלצות יסתמכו לפחות על תחזיות בתחום גידול שוק הפירסומת בישראל. או - על מידת הנכונות של הצרכן לשלם עבור שירותים מסויימים. כמה הכנסות מפירסומת יצטרכו הערוצים היעודיים השונים כדי שיוכלו להתקיים? מה תהיה משמעות הפעלתם לפני הפעלת ערוץ שלישי?.

השינויים הנוגעים למערכות הכבלים הינם מורכבים לא פחות. מה יהיו ההשלכות הכלכליות של ההפרדה בין מפעילי מערכות הכבלים לספקי התוכן? או מה המשמעות של חשיפת הכבלים לתחרות משידורים לוויניים ישירים לבתים? ועוד עניינים כאלה. גם המעבר לשידורים דיגיטליים, עניין חיוני כשלעצמו, מחייב השקעות גדולות, שלא ברור מי ייקח אותן על עצמו.

ההצעה לחוקק חוק תקשורת אחר, שיבטל את כל החוקים הקיימים כמו חוק רשות השידור, חוק הרשות השנייה, חוקי הכבלים וכו' - מטרתה לאחד את כל הרשויות המטפלות היום בשידורים, לבטלן ולהקים במקומן גוף פיקוח מרכזי אחד. אם אמנם אותה רשות עליונה לתקשורת תעסוק רק ברגולציה, כלומר - הקצאת תדרים, הענקת רשיונות שידור, פיקוח על גובה דמי מנוי לכבלים, קביעת סטנדרטים טכניים, מעקב אחרי טכנולוגיות חדשות ועניינים דומים - הרי שיש לקדם הקמת גוף כזה בברכה. רק גוף כזה יוכל לגבש מדיניות כוללת בתחום התקשורת.

זה תחום הנעשה מורכב יותר מיום ליום ומחייב מעקב שוטף אחר ההתפתחויות בו, השמירה על איזורים כמו בענייני מונופול, או בעלויות צולבות. בעידן בו יהיה שימוש במיזוג של טכנולוגיות, כאשר יתקיימו שילובים מתקדמים של מערכות וידאו, טלפון ומחשב, יקבלו עניינים אלה חשיבות יתרה.

אינטרנט בטלוויזיה

כבר בימים אלה אנו מתבשרים על שירות חדש שחברת הכבלים "תבל" עומדת לספק למנוייה: קשר לאינטרנט באמצעות הכבלים, ללא צורך בקו טלפון, ועם מהירות כניסה מהירה ביותר לנתונים. מדובר בהתפתחות טכנולוגית רצינית וחשובה ביותר. וכך יהיה עם שיחות ועידה של וידאו-טלפון ושל הוצאה לאור אלקטרונית ועוד ועוד. בלי ריכוז הטיפול בעניינים אלה יהיה קשה לקדם אותם ולהפעילם לתועלת המירבית של הציבור.

הסכנה האפשרית של גוף מרכזי כזה היא צבירה של כוח והשפעה רבים מדי. חשוב, על כן, שהמשקל המקצועי של גוף כזה יהיה לפחות מאוזן עם הכוחות הציבוריים-פוליטיים שירצו להשפיע עליו. אבל הסכנה הגדולה יותר היא התערבות בתכני השידורים. קשה להאמין, שחוק תקשורת חדש וכולל, שיבטל את כל החוקים האחרים, יוכל לבטל את כל המשימות החברתיות והתרבותיות של החוקים הללו. אפילו תהא זו השאיפה, המוצהרת לפחות, של חוק הרשות השנייה, למלא תפקיד של טלוויזיה ציבורית, ריכוז הפיקוח התבניתי בידי גוף מרכזי - יש בו סכנה גדולה ביותר, ואפילו רק לצרכי פעילות עסקית שוטפת ויעילה.

הניסיון להקים רשות עליונה לתקשורת, עם חוק תקשורת אחד, ייתקל, מן הסתם, בהתנגדויות מכל בעלי האינטרסים. אלה יהיו, קודם כל, התנגדויות פוליטיות של שרים הממונים היום על נתחים כאלה ואחרים של השידור, אבל, אלה יהיו, כנראה, קלות לעומת הקרבות שינהלו בעלי האינטרסים העסקיים כדי לשמור ככל האפשר על הזיכיונות שבידיהם ללא זעזועים מיותרים מבחינתם.

סחורה מסוג אחר

כאן יש לזכור, כי המדובר הוא בעיתונים הגדולים, בחברות ההשקעה הגדולות ובמפרסמים הגדולים במשק. אפשר ורצוי להקים בשלב ראשון גוף מרכזי במשרד התקשורת שירכז את כל הפעילויות הנמצאות בשליטתו. אלה יהיו שידורי הכבלים, הטלקומוניקציה, הלוויינים וכל אותם הנושאים החדשים שיתפתחו כתוצאה מאימוץ המלצות הוועדה. זה קל יחסית לביצוע, מה גם שהצעה מפורטת ברוח זו הוגשה לשרת התקשורת שולמית אלוני בפברואר 96' ע"י הוועדה הציבורית לבחינת הרישוי והפיקוח בתקשורת בראשותו של דוד בועז.

הבעיה המרכזית בדיון בנושא שידורים היא שאי אפשר לעסוק בתחום זה כמו שעוסקים בכל תחום עיסקי אחר. הסחורה כאן איננה כמו כל סחורה אחרת. הדבר רציני הרבה יותר במדינות קטנות כמו ישראל. אנחנו אוהבים להביא דוגמאות מאמריקה, ויש בכך סכנה גדולה. צריך לזכור ששוויה בשוק של רשת לאומית אמריקנית אחת היא פי חמישה מערך כל מערכות השידור שלנו גם יחד. אנחנו מדברים על מערכות של 100 מיליון בתי אב לעומת 1.3 מיליון בתי אב בישראל, כך שמה שאפשרי וטוב לאמריקה אינו בהכרח הפיתרון האופטימלי עבורנו.

בארה"ב השידור הציבורי הגיע באיחור רב, רק בסוף שנות ה-60, וגם אז בעניין זניח למדי בתוך מערכת השידורים המסחרית העצומה. במערב אירופה הכל החל במונופול של השידור הציבורי בפיקוח ישיר או עקיף של הממשלה. רק בשנות ה-80 החל להתפתח שם, במידה מוגבלת, השידור המסחרי. ההסדרים על פיהם פועל השידור הציבורי שונים במידה ניכרת מאלה של השידור המסחרי, החל בשאלות מימון השידורים, נאמנות המנהלים, המחוייבויות התרבותיות, המחוייבות לאיזונים פוליטיים ועוד עניינים רבים - אלה הם רק חלק מן ההבדלים.

תמורה לאגרה

מאחר שכך, הרי אם תישאר מתכונת זו או אחרת של שידור ציבורי, היא חייבת להיות תחת פיקוח של מועצה ציבורית המייצגת את הציבור, הדואגת לכך שהציבור יקבל בעד כספו את התמורה הראויה. לכן אין זה רצוי, בלשון המעטה, שהשידור הציבורי יהיה תחת פיקוחו של גוף, שעיקר עניינו רגולציה של שוק התקשורת והשידור המסחרי.

דו"ח פלד מכיל ברובו נקודות, שרוב אנשי המקצוע בארץ מסכימים עליהן כשהם משילים מעצמם את האינטרסים שלהם. הכל מודעים לעיוותים ולבזבוז של מבנה הערוץ השני; כולם מסכימים שיש צורך לשבור את המונופול על הפירסומת; רובם יסכימו שהמבנה השירותי של הכבלים אינו נכון; רובם יסכימו שטוב שיהיה גוף עליון שיעסוק במדיניות וברגולציה של השידורים; ורובם יסכימו שיש להמשיך ולקיים שידור ציבורי. אבל הסכנות הן שתיים: א. תפסת מרובה לא תפסת. ב. אין המשכיות בין ממשלה לממשלה ובין שר לשר, ולכן רוב הסיכויים שיקרה מעט מאוד. צריך להתחיל באותם עניינים שאפשר להשיג עליהם הסכמה, ובעיקר אלה שהם בתחום האחריות הישירה של משרד התקשורת. *ארנון צוקרמן מכהן כיו"ר ועדת צוקרמן, שמונתה על ידי משרד רה"מ לבחינת הפרטה אפשרית של רשות השידור. נטרסים שלהם. הכל מודעים לעיוותים ולבזבוז של מבנה הערוץ השני; כולם מסכימים שיש צורך לשבור את המונופול על הפירסומת; רובם יסכימו שהמבנה השירותי של הכבלים אינו נכון; רובם יסכימו שטוב שיהיה גוף עליון שיעסוק במדיניות וברגולציה של השידורים; ורובם יסכימו שיש להמשיך ולקיים שידור ציבורי. אבל הסכנות הן שתיים: א. תפסת מרובה לא תפסת. ב. אין המשכיות בין ממשלה לממשלה ובין שר לשר, ולכן רוב הסיכויים שיקרה מעט מאוד. צריך להתחיל באותם עניינים שאפשר להשיג עליהם הסכמה, ובעיקר אלה שהם בתחום האחריות הישירה של משרד התקשורת. *ארנון צוקרמן מכהן כיו"ר ועדת צוקרמן, שמונתה על ידי משרד רה"מ לבחינת הפרטה אפשרית של רשות השידור. «מאת ארנון צוקרמן& «"לא את כל המלצות ועדת פלד יש לבצע, ולא הכל ראוי לבצע" «כך טוען ארנון צוקרמן, יו"ר הוועדה לבחינת הפרטת רשות השידור * הוא מסביר מדוע, בכל זאת, מדובר בדו"ח חשוב במגמותיו