אריה גנגר נמצא מחוץ למפעל שלו, חיפה כימיקלים. העובדים,
אשר השתלטו על המקום, לא מאפשרים להנהלה הבכירה להיכנס.
ביום שישי הם ניאותו, לראשונה מזה למעלה מחודש, לאפשר
למנכ"ל, עמי כהן, לערוך סיור. לא ברור, אם הם יתנו לגנגר
להיכנס, כאשר יגיע הערב (א') לארץ כדי לעמוד מקרוב על
המצב.
לנגנר יש מושג די טוב על הנזקים. צילומים שסופקו לו על
ידי חברת השמירה בה ניעזר, מראים היטב את החבלות. הנהלת
המפעל הגישה 9 תלונות למשטרה בחודש האחרון, בין השאר על
שפיכת חומצה על הסמנכ"לית, אסתר אלדן, גניבת 6 רכבי חבר
המנהלים בסמוך לבתיהם באישון לילה, חיתוך צמיגים של רכבי
חברה, זריקת אבנים ובקבוקי חומצה.
"סכסוך עבודה הוא דבר טבעי שקורה בכל חברה. כמו 'ריב
משפחתי'", אמר אריה גנגר ביום שישי בראיון ל"גלובס",
הראשון מאז החלו המהומות. "בנקודות מסויימות יש מתח בין
בעלים להנהלה ולעובדים. העובד רוצה יותר, אני רוצה פחות.
זה תהליך נורמלי. מתדיינים ומגיעים למודוס אופרנדי חדש.
אני לא מצפה מאף אחד שיפתור את הבעיות שלי. אבל ברגע
שחוצים מיתחמים מסויימים, אומרים לי: 'אדון גנגר, אם לא
תיתן לי מה שאני דורש, אתקע לך סכין או אכבוש לך את הבית'
- הוויכוח עובר לפסים לגמרי אחרים.
"מאיימים על חייהם של המנהלים הבכירים בטלפונים ישירים
לבתיהם. אני צריך לספק שומרי ראש למנהלים שלי. זה מטריד
אותי מ-3 סיבות: כבעל הבית יש לי אינטרס בנושא, כאזרח
מדינת ישראל אני בוש ונכלם שיש צורך להשתמש במשטרות
פרטיות על מנת להגן על מנהלים, וכאדם שחונך על ערכים
מערביים שחוק וסדר הם תנאי ראשון ובסיסי לתהליך החיים
שלנו". -- מדוע לא הגבת עד כה?
גנגר: "לחיפה כימיקלים יש הנהלה, שניסתה כמיטב יכולתה
להבהיר את עמדתה ולהתריע מפני האלימות והנזקים למפעל
ולסביבה. היות וההנהלה היא זו שגם אחראית חוקית ובכל צורה
אחרת, אני נותן לה יד חופשית. אני הייתי כל הזמן מדווח".
הסערה התעוררה לפני 3 חודשים. ההנהלה אומרת, כי נוכח
התחרות הגוברת בעולם בשוק חנקת האשלגן, בפרט עקב הקמת
מפעלים חדשים בצ'ילה, עליה להוריד את עלויות כוח האדם
(המגיעות לכ-40 מיליון דולר בשנה) בכ-%30 בשנת 1997.
לדבריה, היא ביקשה 120 עובדים לפרישה מוקדמת בתנאים
משופרים, אך המו"מ שנוהל עם הוועד לא הוביל לשום מקום.
בסוף ספטמבר הודיעה איפוא ההנהלה לעובדים, כי ברצונה
לשנות בתחילת ינואר את הסכם העבודה הקיבוצי. מאותו יום
החלו שיבושים בהליכי העבודה. בהנהלה אומרים, כי הייצור
ירד במפתיע ל-%20-%30 מהיקפו הרגיל, והתגלו חבלות
במתקנים. לפני חודש, הודיעה ההנהלה על השבתת מגן.
בסוף השבוע פירסמו העובדים מודעה: "אריה גנגר, אלות
ואגרופים אינם כלי במו"מ. בלילה בו שילחה ההנהלה שלך את
הבריונים (המאבטחים - מ.ש) חמושים באלות ואגרופנים, חציתם
קווים אדומים. עד אותו רגע נראה היה שמדובר בסכסוך עבודה
מקובל, כשלכולם ברור כללי המשחק. איך אפשר לנהל מו"מ עם
פרטנר כזה? המפעל הזה הוא גם שלנו". -- אריה גנגר, מה אתה
מרגיש כשאתה קורא מודעה כזו?
גנגר: "איך שאנשים הופכים דברים. צריך רק להסתכל על כל
העבירות הפליליות שביצעו עד אותו יום. חיבלו ברכוש
במיליוני דולרים, גידפו, ירקו, היכו בכירים בהנהלה, גנבו
מכוניות וציוד ולא החזירו. הלכו להשמיד מיכליות שלנו. זה
נקרא 'עד אותו רגע כללי המשחק היו ברורים'?". -- אתה
מרגיש אלמנט של כפיות טובה?
גנגר: "אף אחד לא עובד כי קושרים אותו בשרשראות ברזל
לעמדת עבודתו במפעל. כל עובד הוא אדם חופשי, שיכול לצאת
ולבוא כרצונו. מעולם לא באתי בטענות לעבוד שרצה לעזוב. זו
זכותו בכל עת. אם נשאר, זה מראה משהו לגבי הרגשתו כלפי
מקום העבודה.
"כדאי גם לשים דברים בפרופורציה. עובד ממוצע בחיפה
כימיקלים עולה לחברה, בחישוב כולל של ההטבות והתגמולים,
כ-64 אלף דולר בשנה, לעומת 40 אלף דולר בארה"ב, 58 אלף
בגרמניה, ו-8,000 בלבד בצ'ילה, אשר בה צומחת התחרות
הגדולה ביותר שלנו.
"אדם צריך קודם כל לחיות עם מצפונו, ואני לא בעד עבודות
ניצול. אני גאה לומר, שעובדי חיפה הם ברבעון העליון של
הכנסות במיגזר התעשייה בישראל. בצד האישי עובד ממוצע
בחיפה (החישוב לא כולל את 60 הבכירים) יוצא עם צ'ק של 12
אלף שקל בחודש, לעומת 6,000 שקל שמרוויח פועל ממוצע אחר.
מזכירה משתכרת 8,000. קשה מאוד לטעון, שאלה משכורות רעב.
הפועל של חיפה הוא פועל שנלחם על הדובדבן, שנמצא על
הריבה, שמרוחה על החמאה, שמרוחה על לחם טרי, והוא רוצה
שהדובדבן יהיה יותר גדול.
"נכון. הם רוצים יותר. כל אחד רוצה יותר זה טבע האדם וזה
נושא לדיון. למעביד יש אינטרס אחד, שהוא בסופו של דבר
האינטרס של העובד. חברה שלא מרוויחה, היא לא מקום עבודה
בטוח מבחינת העובד. היא מקום עבודה ארעי, ודי להסתכל
בדוגמאות כמו כיתן וכור. לצערנו, ב-10 השנים האחרונות
ראינו בארץ מקומות עבודה רבים, שקרסו כתוצאה מהתפעול לא
אמיץ ואי נכונות להתמודד עם המציאות בזמן. תפקיד ההנהלה
הוא להתמודד עם בעיות עתידיות בהווה, בשעה שהיא יכולה
להתמודד, ולא לחכות לשניות האחרונות, ואז להגיד: או שנעשה
או שניסגר.
"הצורך בהתייעלות בחיפה הפך לצורך קיומי בטווח הארוך,
לאור העלויות במשק הישראלי מחד, והעלויות של התחרות,
במיוחד צ'ילה, מאידך. ההנהלה ניסתה מתחילת השנה, בדרכי
נועם רבות, להגיע להבנה בנושא פרישה, שהיה מאוד הגון
ותקדימי בגודלו בסקטור הפרטי. הוא היה מאפשר לעובדים
לפרוש עם הכנסה מכובדת מאוד, ולקיים חיים נוחים. אף אחד
לא נתן תשובה. ההנהלה נאלצה להעביר את ההחלטות הקשות
בצורת גזירה. לצערי לא היתה ברירה, אבל זה במסגרת הוויכוח
הענייני של קיום תאגיד כלכלי בצורה נכונה. הוויכוח הוא
במקומו ולגיטימי. הוא לא נותן מקום לוונדליזם ולתופעות
האלימות שאנו רואים". -- כשמשקיע זר פוטנציאלי ישאל
לעצתך, האם תמליץ בפניו להשקיע בארץ?
גנגר: "סכסוכי עבודה קיימים בכל מדינה. תמיד רצוי שיהיו
כמה שפחות, אבל הם קיימים, ולא זה מה שמטריד אותי. כשאדם
הולך להשקיע, הוא בוחן 3 פרמטרים מרכזיים: כלכליות, מצב
מדיני-בטחוני באיזור, וצורת החוק והמשפט והתפעולו בשטח.
כשמשקיע מתייחס לסיכון בטחוני, הוא עושה הערכה של הסיכון
כנגד הרווח. אבל כשחוק זכויות הקיים בחברות מערביות אינו
מיושם, אף משקיע נורמלי לא ירצה לקחת סיכון. מה יעזור לי,
שהמפעל יכול להיות ריווחי והבטחון גבוה, אם איני יכול
ליישם את זכותי כבעלים, ושלטון חוק וסדר אינו מופעל
במלואו?
"עובד יכול להפגין, לשבת בחוץ ולמחות, או לעשות מה
שמקובל. אבל אין לו זכות על הרכוש שלי. להשמיד את רכושי,
ולצפות שאני אשב ואהנה מהמראה? לאיים בפגיעה פיזית ואלימה
על מנהלים, לאיים בשימוש בגזים שונים הנמצאים במפעל כדרך
פעולה, באופן שמהווה סכנת חיים, ושלטון החוק דומם! משקיע
שואל את עצמו, אם זה דבר שהיה רוצה או מוכן לקבל כדרך
חיים.
"האם מישהו היה מוכן לראות פורץ נכנס לביתו, יושב בפנים
ומדליק מדורת קומזיץ, ולשמוע את המשטרה אומרת לו לחכות
בחוץ, כי היא לא רוצה לפנות? אין תקדים לכך שיעמדו מערכות
ציבוריות ולא ירתיעו מיד ויפסיקו. הרי יהיו סכסוכי עבודה
בארץ בעתיד. זה לא הסכסוך הראשון ולא האחרון. כשנותנים
לנורמות כאלה להתקבל - לא מבינים שההתנהגות תלך ותתפשט?
"אני רואה בחומרה רבה את העובדה שלא היה גינוי מיידי
וברור על ידי הוועדים וההסתדרות. איפה ההסתדרות? מה זה
הסתדרות? היא אמורה לייצג עובדים מול המעבידים. האינטרסים
של שני הצדדים שונים, אבל כללי המשחק בהם נוהגים על מנת
להשיג את האינטרסים, הם במסגרת החוק. ברגע שההסתדרות
נותנת תמיכה למעשים לא חוקיים, או לא מסוגלת לשלוט - מי
צריך את ההסתדרות הזו?.
"אני נדהם גם מהחוצפה של העובדים לקחת ציוד ממנו התפרנסו,
ציוד שאינו שלהם, ולהשמידו. האנשים צריכים לעמוד לדין,
והם יועמדו לדין. הם עבריינים, ויש דרך לטפל בעבריינים.
ואני אומר את זה בידיעה ברורה, שלא מדובר בכל העובדים. יש
גרעין מיליטנטי, קומץ של חמומי מוח וחסרי אחריות, ויש רוב
שקט.
"אני מכיר חלק מהעובדים. יום העבודה שלהם ארוך וקשה. הם
עובדים עבודת כפיים ומאבקים פיזיים רחוקים מליבם. הם
ניזוקים קשות, כיוון שכאשר הכל יסתיים, אם וכאשר, הם לא
יפוצו. הם יישארו עם ההפסד שיצרו לעצמם. אני לא יכול
להבין הנהגה של עובדים, שלוקחת למאבק כאשר היא יודעת, שלא
יתאפשר להם אף פעם לקזז את ההפסדים שנוצרו להם. אלה אנשים
עם משפחות, הורים, ילדים, הלוואות - אנשים שלא יכולים
להרשות לעצמם הפסדים כאלה. ליבי יוצא אליהם".
«מרי שגיא, ניו-יורק
«"הפועל נלחם על דובדבן יותר גדול"
«בראיון ראשון מאז פרוץ המשבר הקשה בחיפה כימיקלים, תוקף
אריה גנגר בחריפות את מנהיגי העובדים. לדעתו, את הסכסוך
מוביל מיעוט עברייני, הגורם למפעל ולעובדיו נזק כמעט בלתי
הפיך
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
