הזכות לשבת במשפט היא גם חובה

בפני הנשיא אהרן ברק הוגש ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל אביב והמרכז (כב' השופט י. שנהב) לפיה נעתר בית המשפט לבקשת המשיבים ופסל עצמו מלהמשיך ולדון בעניינם של הצדדים (ע"א 6679/97). מאחר וההליך הוא בבית המשפט למשפחה לא נציין את שמות בעלי הדין. עורכי הדין שלה י. בר שלטון ופ. קנור.

בין המערערת, בעלה, המשיב מס' 1, ושניים מבניהם, המשיבים 2 ו-3, מתנהלים מזה זמן הליכים שונים הנוגעים לנכסי הצדדים. בשלב מסויים הופנו למפשר, אלא שהלה הודיע לבית המשפט, כי לא עלה בידו להביא את הצדדים להסכמה. לפיכך התיק נקבע להוכחות.

לאחר תחילת הדיון העלה בית המשפט הצעה משלו לפתרון הסכסוך. הצדדים ביקשו לשקול הצעה זו ובדיון הבא הודיעו לבית המשפט, כי הגיעו להסכם עקרוני שעיקריו נרשמו בפרוטוקול. במסגרת הסכם זה נותרה מחלוקת עובדתית שהצדדים ביקשו להביאה להתייחסות המפשר ולגבש את עמדתם הסופית בהתאם לתשובתו.

עובר למועד שנקבע לאישור ההסכם הודיעו המשיבים על כוונתם להגיש בקשה לפסילת בית המשפט מלהמשיך ולדון בעניינם. הבקשה נומקה בשניים: תחושתם הקשה של המשיבים בהתייחס לעקרונות הפשרה שגיבש בית המשפט, שכן, לטענת המבקשים נוטים עקרונות אלה באופן חד צדדי לטובת המערערת; אמירת בית המשפט, לאחר שמיעת חלק מהראיות, כי בסוף ההליך התמונה לא תהיה שונה בהרבה מהצעת בית המשפט לחלוקת רכוש.

בית המשפט דחה את טענתם הראשונה של המשיבים וציין, כי הצעתו היתה בבחינת "שביל ביניים" בין ההצעות הקוטביות שהעלו הצדדים. בהתייחסו לטענה השנייה אישר בית המשפט, כי הדברים המיוחסים לו נאמרו וציין, כי נאמרו במהלך עשיית מלאכת הפישור, לאחר שעקרונות הפשרה כבר גובשו והועלו על הכתב. שעה שנראה היה, כי לא יהיה צורך בהמשך הדיונים. לעניין זה קבע בית המשפט, כי הואיל והסכם הפשרה לא נחתם ויש צורך לחזור לדיונים, ייתכן ואמירה זו נטעה בליבם של המבקשים "חשש ממשי למשוא פנים". לפיכך נעתר בית המשפט לבקשה ופסל עצמו מלדון בתיק.

לטענת המערערת, החמיר בית המשפט עם עצמו יתר על המידה. המערערת טוענת, כי הצעת הפשרה שגיבש בית המשפט אינה אלא שכלול של הצעת המפשר שהביאו בפניו הצדדים. המערערת הוסיפה וטענה, כי דברי בית המשפט שהיוו עילה לבקשת הפסלות, לא היוו קביעה החלטית אלא אמירה שמטרתה להניח את דעת הצדדים ולפיה, נחסך מהם דיון ממושך שתוצאותיו דומות. עוד טענה המערערת, כי לא "חשש ממשי" למשוא פנים יש כאן, אלא חשש סובייקטיבי ובלתי מבוסס שאינו מגיע לכלל "חשש ממשי" כהגדרתו בפסיקה.

המשיבים התנגדו לקבלת הערעור. לטענתם, הבעת דעתו של בית המשפט באשר לתוצאות הדיון במסגרת משא ומתן לפשרה ובמהלך הבאת הראיות בתיק, בצד הלחץ שהפעיל עליהם בית המשפט להשגת פשרה, מהווים עילות מספקות להחלטת הפסילה ולדחיית הערעור עליה.

עוד טענו המשיבים, כי כוחן של ההלכות הכלליות בעניין פסלות יפה, קל וחומר שעה שהמדובר בהליך המתנהל בפני בית המשפט לענייני משפחה, אשר לו הוקנתה הסמכות לנהוג בכל עניין של דיני ראיות וסדרי דין, בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק (סעיף 8 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 ותקנה 258ב(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

כן טענו המשיבים, בהסתמך על ע"א 6204/96 גל-עזר נ' גולדבליט, פ"ד נ(2) 745, כי משהחליט שופט לפסול עצמו יינתן משקל נכבד לתחושתו.

לאחר שהנשיא עיין בערעור ובנספחיו הגיע לכלל מסקנה שיש לקבלו. הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן. ברק עמד על כך באחד המקרים: "שופט אינו חופשי לפסול עצמו בכל מקרה שסובייקטיבית הוא סבור כי אין זה ראוי לו לשבת בדין. התחושה הסובייקטיבית צריכה להיות מלווה בנתונים אובייקטיביים, שיש בהם כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים. אכן, כשם שחובה על שופט לפסול עצמו מקום שהתנאים מחייבים זאת, כן חובה עליו שלא לפסול עצמו מקום שהתנאים לפסילה אינם מתקיימים. חובת השיפוט היא חובת השופט".

(ע"פ 5756/95 עדנאן עתאמנה ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (טרם פורסם); ראה גם ע"פ 2/95 מדינת ישראל נ' זינאתי, פ"ד מה(1) 43,39; ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה, פ"ד מה(3) 790; ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן דוד, טרם פורסם).

במקרה הנדון לא הצביעו המשיבים על "חשש ממשי" המצדיק, אובייקטיבית, לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה (ור' ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 250,247; בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה, פ"ד מח (3)573, 605-606) את פסילתו של בית המשפט מלהמשיך ולדון. ביהמ"ש אישר, כי חיווה דעתו, במסגרת הליכי פישור, בדבר תוצאתו של ההליך.

חיווי דעה זה נעשה בטרם הביאו הצדדים את מכלול ראיותיהם בפני בית המשפט. לא נמצא בחומר כל ראיה לכך שאמירה זו של בית המשפט, שנשאה באותו שלב אופי היפותטי גרידא, מעידה על כך שבית המשפט גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ("המשחק מכור"). מבלי שקיים סיכוי ממשי כי הראיות והטיעונים שיובאו בפניו יביאו לשינוי העמדה (וראה: בג"ץ גלברט). לא די בכך שיש לו לשופט דעה בעניין נשוא המשפט.

לשם פסילת שופט צריך שתהא לו דעה קדומה, וצריך להראות כי אין כל סיכוי שדעתו זו תשתנה במהלך המשפט. "אכן, פסילתו של שופט בשל דעות (קדומות) אפשרית אפוא רק מקום שדעתו של השופט "נעולה" ואין הוא "פתוח" לשכנוע ולשינוי". לא נמצאה בחומר כל ראיה לכך שדעתו של בית המשפט מתאפיינת בכך. כל שנאמר בהחלטה נשוא הערעור הוא שייתכן שהאמירה נטעה בלב המשיבים חשש ממשי למשוא פנים.

בעבר נדחו לא פעם ערעורים על החלטות שדחו בקשות פסילה, שעה שעילת הפסילה התבססה על עמדה קודמת שגיבש בית המשפט (וראה, לדוגמא: ע"א 2974/97 צאלח משה נ' שם טוב צביח, טרם פורסם, ע"א 2998/97 עיריית חולון נ' אברהם רובינשטיין ושות', חברה קבלנית בע"מ, טרם פורסם). זאת אפילו אם הגיעה עמדה קודמת זו לכלל פסק דין שבוטל או שונה לאחר מכן (וראה, לדוגמא: ע"א 2296/97 פזילוב נ' פזילוב, טרם פורסם, ע"א 1860/97 מרבק נ' אלי מזרחי, טרם פורסם) והכל - כל עוד לא הצביע קיומה של עמדה קודמת כאמור על קיומה של עמדה מוגמרת ובלתי הפיכה.

במקום אחר אמר הנשיא ברק: "השתחררות בלתי ראויה של השופט מהדיון במשפט פוגעת בהגינות המשפט, באמון הציבור וגוררת אחריה עיוות דין באותה מידה כמו המשך דיון בעניין שמן הראוי הוא לשופט לפסול עצמו ממנו. בעיקר כך, מקום שהאינטרסים ראויים להגנה של הצד האחד - זה הצד שלא ביקש את פסילת השופט - נפגעים ממעשה הפסילה (ראה בג"ץ 332/61 איזנר נ' פינקלשטיין, פ"ד טז 1841). אין לקיים תחושה סובייקטיבית בלתי מוצקה של צד המבקש פסילה על ידי פגיעה בתחושה אובייקטיבית לצדק של צד המבקש למנוע הפסילה". (ע"א 4160/96 שחר נ' מושנוב, טרם פורסם).

אך במקרה הנדון משלא נמצאה עילת פסלות ממשית, המצדיקה את קטיעת הדיון והעברתו למותב אחר, על כל המשתמע מכך, מצא הנשיא לנכון לקבל את הערעור, וכן הורה כי המשיבים יישאו בהוצאות המערערת בסך כולל של 5,000 שקל. פסק הדין ניתן ביום 14/12/97.

כל הזכויות שמורות לחברת רת"ק בע"מ פקס 03-7523311 « «הזכות לשבת במשפט היא גם חובה «שופט אינו חופשי לפסול עצמו בכל מקרה שסובייקטיבית הוא סבור כי אין זה ראוי שישב בדין * התחושה הסובייקטיבית צריכה להיות מלווה בנתונים אובייקטיביים, שיש בהם להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים * כשם שחובה על שופט לפסול עצמו מקום שהתנאים מחייבים זאת, כן חובה עליו שלא לפסול עצמו מקום שהתנאים לפסילה אינם מתקיימים