הסכם חברון: טוב ליהודים, טוב לערבים

ב-30 ביוני, יום לאחר הבחירות האחרונות לכנסת ולראשות הממשלה, התעוררו אזרחים רבים במדינת ישראל בדאגה אמיתית מפני הצפוי, בלי קשר לדרך הצבעתם. בצד המפסיד, היו רבים שחשבו שאין יותר תקווה.

בשבעת החודשים שעברו מאז הקמת הממשלה החדשה, היו רגעים שבהם הצדיקה המציאות תחושה קשה זו. הממשלה, ובעיקר ראשה - חסרי ניסיון בתחומים רבים של ניהול מדיניות מורכבת ומסובכת - גרמו לכולנו לשלם שכר לימוד יקר. כעת, לאחר שהחתימה על הסכם חברון היא כמעט עובדה מוגדרת, אפשר כבר לעשות סיכומים מפוקחים יותר.

במצוות כלכלנים האמונים על חישוב המחיר האלטרנטיוי, יש להתחשב בסיכום זה בכך שהמחיר של נסיגה מחברון ומשטחים נוספים בממשלה בראשות פרס, היה עלול להיות יקר יותר. לא קשה לדמיין כיצד היה נראה דיון בכנסת על הסכם דומה, שהושג ע"י ממשלה בראשות השמאל. נתניהו והימין היו מובילים גל מחאה, שהיה מעורר את השאלה האם עדיף שלום עם השכנים, או שעדיף קודם כל להשיג שלום בבית. כעת, כשההסכם נחתם ע"י ראש ממשלה מהימין, השאלה הזו איבדה את הרלוונטיות שלה.

אי אפשר להתעלם גם מהישגים בהסכם החדש - הוא מפורט יותר ומשפר את עמדת ישראל במספר תחומים. המרכזי שבהם, הוא מתן יכולת לישראל להכריע באילו שטחים תישאר נוכחות ביטחונית ישראלית, גם אחרי הנסיגה משטחים נוספים. אם מצרפים להתקדמות הזו גם את היוזמות אחרות של הממשלה, ובעיקר כוונותיה לשבור מונופולים, ראוי כעת שגם התקשורת שמוגדרת בדרך כלל בצדק "שמאלנית", תדע לברך את הממשלה.

הברכה הזו חייבת להיות בערבון מוגבל, תוך תקווה שההמשך יהיה יותר טוב ושהציפיות יתמלאו. אם הערבון לא ינוצל עד תום, נתניהו ידע שבחירתו בשנת 2000 תהיה בפער גדול מ-30,000 קולות.

נתניהו לא הרג את התקווה, כפי שרבים חששו, ואולי יש שיגידו כי התקווה עומדת כעת על קרקע יציבה יותר. בכל מקרה, אי אפשר להשוות את תחושת התרוממות הרוח וההתרגשות, לפחות בקרב מחצית העם, שליוותה את חתימת הסכמים המדיניים בתקופת ממשלות פרס ורבין. ייתכן שראש הממשלה יצר את האווירה הזו בכוונה תחילה. אולי בעמקי ליבו הוא עדיין אינו מאמין שההסכמים האלו הם סיבה לחגיגה.

בעיקר ביום הזה אי אפשר שלא לעלות את זכרו של יצחק רבין, ראש הממשלה שסיים את חייו במושב האחורי של מכוניתו, ללא משפחתו וחבריו, בגלל שהיה אמיץ דיו כדי לעשות את המהלך שהמציאות חייבה. רבין ופרס נטעו שתיל שלא מת אחרי שרצחו את הנוטע, ולא התייבש בבצורת שמאז הבחירות. עכשיו יש להמתין ולראות כיצד יהפוך השתיל לעץ יציב. «יהודה רייכספלד «הסכם חברון: טוב ליהודים, טוב לערבים «