הנקראות ביותר

התיישנות תביעת בנק

בפסק הנזכר התייחס השופט יעקב טירקל לשתי סוגיות: התיישנות וחובת נאמנות, כן התעוררו סוגיות של סדר הדין האזרחי

מועד התיישנותה של תביעה המושתתת על עילה של הפרת נאמנות נדון בעירעור 94/2167, שהוגש על ידי בנק למסחר בע"מ כנגד המשיבים דן שטרן, שרה שטרן, יורם כוכב, חוה רונן ועזבון המנוח - נחמן שטרן. השאלות שנדונו בפסק דינו של השופט יעקב טירקל התייחסו לשתי סוגיות: התיישנות וחובת נאמנות. פסק דינו של טירקל ניתן ביום 18.2.97, על דעת השופטים שטרסברג-כהן וטל. התעוררו גם סוגיות של סדר דין אזרחי, ונזכירן בהמשך סקירתנו.

ביום 19.6.92 הגיש הבנק בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה בסדר דין מקוצר נגד ילדיו ואלמנתו של המנוח, נחמן שטרן ז"ל, ונגד עזבונו, לשלם להם את הסך 584,968.91 שקל. לפי כתב התביעה, שימש המנוח בתפקיד יו"ר מועצת המנהלים של הבנק וכן המנהל הכללי שלו, וגם החזיק, במישרין ובעקיפין, ב"אמצעי שליטה" של הבנק. בחודש אוגוסט 1983 קיבל המנוח שירותים משפטיים ממשרד עורכי דין לצורך פעולות משפטיות שנעשו עבורו, ולפי הטענה, שילם עבורם מכספי הבנק, במקום מכספיו שלו. המדובר בשני תשלומים: ביום 23.8.83 וביום 16.10.83.

עוד טען הבנק, כי המנוח, שטרן, קשר קשר עם דן שטרן, ששימש אף הוא מנהל וחבר מועצת המנהלים של הבנק, ופעל יחד עימו לביצוע מעשים אלה, שעליהם ידעו גם יתר הנתבעים, שהם משיבים בעירעור.

המשיבים ביקשו לסלק את התביעה על הסף מטעמים שונים, בעיקר התיישנות. כן הגישו בקשה "לדחות או למחוק" את התביעה על פי אותם טעמים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה מחמת התיישנותה, ומכאן עירעורו של המערער. ישבה בדין במחוזי הניה שטיין, והעליונים אישרו את פסיקתה.

סעיפיו של חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, הנוגעים לעניין הם אלה:

"6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.

7. היתה עילת התובענה תרמית או הונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או ההונאה.

8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

לפי תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, על כתב תביעה לכלול את "העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה". נבדוק את הפרטים שנכתבו בכתב התביעה במקרה זה, שמהם ניתן ללמוד על המועד שבו נולדה עילת התובענה.

העובדות העיקריות שפורטו בכתב התביעה, המהוות את עילת התובענה, הן כי המנוח שילם, שלא כדין, מכספי הבנק עבור שירותים משפטיים שניתנו לו באופן אישי. המועדים שצויינו בכתב התביעה כמועדי קבלתם של השירותים וכמועדי התשלומים עבורם, הם החודשים אוגוסט ואוקטובר 1983. מכאן, שעד יום הגשתו של כתב התביעה - 19.6.92 - חלפו 9 שנים בקירוב, ולפיכך התיישנה התביעה.

לפי סעיף 7 לחוק, שהובא לעיל, אם עילת התובענה היא "תרמית או הונאה", נדחית תחילת תקופת ההתיישנות ליום שבו נודעה לתובע. אך טירקל הדגיש, כי אפילו מגלה כתב התביעה עילה כזאת (בעניין זה נחלקו בעלי הדין), אי אפשר למצוא בו, בין על דרך העיון המדוקדק ובין על דרך הלימוד והסברה, את היום שבו נודע למערער על התרמית או ההונאה. הוא הדין בטענה אפשרית של "התיישנות שלא מדעת", לפי סעיף 8 לחוק שהובא לעיל, שאף היא מצריכה אמירה מפורשת של התובע מתי נודעו לו העובדות שנעלמו ממנו. הבנק המערער לא נקב גם במועד זה.

מכיוון שכך, לא הראה התובע שתחילתה של תקופת ההתיישנות היתה במועד מאוחר יותר מן היום שבו נולדה העילה, ולפיכך יש לקבוע שתחילתה היתה במועדים שבהם נולדה העילה.

בכתב התביעה טען הבנק, כי המנוח "ניצל לרעה את תפקידיו כיו"ר מועצת המנהלים וכמנהל הכללי שלה. הוא הפר את חובת הנאמנות שהוא חב לתובעת במעמדו ובתפקידיו כאמור". לדעתו (וגם על כך היו חלוקים בעלי הדין), חב המנוח חובת נאמנות כלפי הבנק, ולפיכך אין התיישנות ביחסים שביניהם. לעניין זה סמך על הדברים שנאמרו בהמ' 108/52 חברה ירושלמית לתעשייה בע"מ נגד אגיון ואחרים פ"ד ו' 887; ע"א 817/79, 818/75, 515/82, קוסוי ואחרים נגד י.ל פויכטונגר בע"מ ואחרים פ"ד לח(3) 253, 277 ואילך; בע"א 410/87 עזבון המנוחה רבקה לידרמן ז"ל על ידי יורשיה נגד לאה יונגר פ"ד מה(3) 749, 754. אלה כידוע האסמכתאות החשובות לעניין חובת הנאמנות.

אולם, טירקל בפסק דינו לא מצא צורך לדון בשאלות שבהן דנו בעלי הדין בטיעוניהם, כמו טיבה והיקפה של חובת האמון של נושא משרה בחברה כלפי החברה, האם היא כחובת נאמנות לפי חוק הנאמנות, תשל"ט-1979, או שהיא שונה ממנה, והאם חלות על נושא משרה כזה הוראות מיוחדות מבחינת ההתיישנות. הבנק ביקש להסיק מן הטענה שהעלה בכתב התביעה, כי המנוח הפר את חובת הנאמנות שלו כלפיו, גם את המסקנה שאין התיישנות ביחסים ביניהם.

על גבי מסקנה נוספת זאת ביקש להשתית מסקנה "נוספת לנוספת", לאמור, כי תקופת ההתיישנות התחילה רק ביום מותו של המנוח - 19.1.87 - ולפיכך לא התיישנה התביעה. טיעון כזה היה עליו להעלות במפורש ולא על דרך של לימוד דבר מתוך דבר. תאריך פטירתו של המנוח הוזכר, רק אגב אורחא (ושלא לעניין זה), בכתב התביעה, שבו הובאו פרטים שונים בדבר הקשר בין המשיבים לבין המנוח ובדבר צו הירושה שניתן.

לעניין יחסי נהנה ונאמן, "קיימת הנחה שהנהנה סומך על הנאמן כי יקיים את חובותיו. ואולם, הנחה זו ניתנת לסתירה. עם היוודען לנהנה של העובדות המהוות את עילת התביעה, מן הראוי להחיל על תביעה זו את דיני ההתיישנות הכלליים, ולא לאפשר לנהנה לעכב את הגשת התביעה עד אין קץ" (דברי השופטת דליה דורנר בע"א 3322/95 יצחק גמזו נגד עו"ד דניאל גושן, שניתן ביום 23.1.97).

בכתב הגנתם טענו המשיבים, כי ההחלטה לשלם עבור השירותים המשפטיים הנזכרים, לרבות התשלום, "בוצעו בידיעתם ובהסכמתם של כל בעלי מניות התובעת באותה עת ובהסכמתם של האנשים שכיהנו בדירקטוריון התובעת באותה שעה, ובכללם: שמיל הירש ובר, שהיה דירקטור וכיום יו"ר מועצת המנהלים של התובעת והמחזיק ברוב המכריע של מניותיה, ואליעזר פרנקל, דירקטור בתובעת ומחזיק במניותיה עד היום".

על טענה עובדתית חדשה זאת, שייחסה לבנק את ידיעתם של כל אלה, היה על הבנק להשיב בכתב תשובה כדי לשלול את התוצאה המשפטית העלולה לנבוע ממנה (תקנה 61 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984; ע"א 269/53 יהושע פרבר נגד שרגא ברון, פ"ד ח', 701, 704). כן היה עליו להגיש, לקראת הדיון בבקשת המשיבים לסלק את התביעה על הסף, גם תצהיר לאימות טענתו שלא יכול היה לדעת על מעשיו של המנוח עד פטירתו (ע"א 97/77; בר"ע 48/77 נחמן זונבנד נגד אלכסנדר קלוגמן; פ"ד לא(3) 466, 471). לפיכך, לא היתה לפני בית המשפט המחוזי בדונו בבקשה "כל ראיה שהיא, שנתקיימו במקרה דנא התנאים לדחיית תחילת תקופת ההתיישנות".

ההלכות שהובלטו בפסק דלעיל הן אלו: כאשר תובע אינו מראה בכתב התביעה מועד מאוחר יותר מהמועד שבו נולדה עילת התביעה כמועד תחילת ההתיישנות, כי אז ייחשב למועד תחילת התיישנות המועד שבו נולדה עילת התביעה, וזאת גם כאשר ניתן לאחר את מועד תחילת ההתיישנות על פי הוראות חוק ההתיישנות.

פסק הדין סקר את ההלכות החשובות בעניין חובת הנאמנות, היא בעצם חובת האמונים, אם כי לא הכריע בשאלה אם חובה זו של נושא משרה בתאגיד זהה וחופפת לחובה המתקיימת על פי חוק הנאמנות.

בעלי דין מתעלמים לא פעם ממקרים שחלה עליהם חובה להגיש כתב תשובה, והפסק של השופט טירקל מדגים מקרה כזה. ההלכה בנדון היא כדלקמן: "כאשר תובע יצטרך לטעון ולהוכיח עובדה מהותית כדי להפריך את הגנתו של הנתבע, בייחוד כאשר התובע ירצה להעלות עובדה חדשה, הרי עליו להגיש כתב תשובה" ("הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי", מהדורה אחרונה, עמוד 258).

הערה נוספת בתחום הזכויות הדיוניות: ראוי היה, כי הבנק יגיש תצהיר לקראת הדיון בדחייה על הסף. השופט טירקל סבר כך, למרות הדעה הרווחת שדיון לדחייה או מחיקה על הסף מתקיים על פי הנטען בכתבי הטענות בלבד. למעלה מהדרוש צריך להוסיף, שבעל דין הנקלע למצב כמו הבנק במקרה דלעיל, היה מיטיב לעשות, לו בהתקבל כתב התביעה, היה מזדרז ומגיש בקשה לתיקון כתב תביעתו אשר היתה נדונה ביחד - ומשכך בטרם תתברר - הבקשה לדחייה או מחיקה.

(כל הזכויות שמורות לחברת רת"ק בע"מ פקס: 03-7523311) « «התיישנות תביעת בנק «בפסק הנזכר התייחס השופט יעקב טירקל לשתי סוגיות: התיישנות וחובת נאמנות, כן התעוררו סוגיות של סדר הדין האזרחי

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות