למה הוא התפטר?

שמואל סלבין, המנכ"ל הפורש של משרד האוצר, לא הסתדר ממש עם השר יעקב נאמן, אבל זו אינה הסיבה שהוא הולך. הוא הולך כי בנימין נתניהו לא מסתדר איתו. נאמן הוא רק האיש שלא עצר את הרוחות המקפיאות שנשבו ממשרד רוה"מ לעבר סלבין מאז פרישתו של דן מרידור, ומאז שסלבין צידד בעמדתו של מרידור בוויכוח מול נגיד בנק ישראל, יעקב פרנקל.

משרד רוה"מ לא אוהב את סלבין. זה לא היה סוד אבל הדברים לא פרצו החוצה בגלל אופיים הדומה של האיש הכלכלי הבכיר במשרד ראש הממשלה, משה ליאון, ושל מנכ"ל האוצר, שמואל סלבין. שניהם שונאים מלחמות פומביות. הם לא הסתדרו, אבל לא השמיצו. הם לא העריכו זה את זה, אבל לא דיברו על כך.

סלבין העדיף לעבוד בתוך האוצר, ולהשאיר את הבמה לנאמן וליאון. ליאון העדיף לעבוד דרך דוד מילגרום, ראש אגף התקציבים. במשרד רוה"מ אמרו שסלבין לא יודע לנהל. באוצר אמרו שליאון לא מבין כלום בכלכלת מקרו.

אחר כך באו דיוני התקציב ובמשרד רוה"מ אמרו שסלבין מחוץ לעניינים, שהוא הולך הביתה לישון באחת עשרה בלילה. במשרד האוצר אמרו שהוא שותף לכל השיחות וישן בקושי שעתיים ביממה. האמת, סלבין ניהל את השיחות עם המפד"ל והחרדים, חוץ מש"ס (שקיבלה את מלוא דרישותיה מוקדם יותר). אבל אחרי שהם קיבלו ממנו את מה שהסכים לתת, בהסכמת השר שלו, הם הלכו לראש הממשלה ודרשו עוד. בשיחות האלה הוא לא היה.

למעשה, לא תמיד היתה האווירה כה צוננת. מרגע שהחלה לפעול ממשלת נתניהו היה סלבין מיועד לתפקיד מנכ"ל האוצר. נתניהו ייעד אותו לתפקיד הרבה לפני שהסכים להכניס את דן מרידור לתפקיד שר האוצר. החברות בין נתניהו, סלבין ומרידור מתחילה לפני הרבה שנים. שותפות העבודה החלה בממשלת יצחק שמיר, בה מילאו שלושתם תפקידים בכירים. נתניהו היה סגן שר במשרד ראש הממשלה, מרידור שר המשפטים וסלבין היה היועץ הכלכלי לראש הממשלה. הם עבדו אז טוב ביחד.

ביבי מעדיף מקצוען-פוליטי. כלומר, אחד שיש לו תווית של מקצוען יחד עם מודעות פוליטית. סלבין היה אמור להיות כזה. ויש לו יתרון נוסף: כיפה על הראש. נתניהו האמין שזה שילוב מנצח: מקצוענות עם כדאיות. מינוי שיבטיח כי משרד האוצר יעבוד על פי הראש והאינטרסים של משרד ראש הממשלה. אבל סלבין לא מימש את הציפיות. התברר שהוא נתן למקצוען שבו לנצח את הפוליטיקאי שבו, וזה לא התאים לתכניותיו של ביבי.

מיד לאחר בחירתו של בנימין נתניהו לראש ממשלה, דיבר מנכ"ל משרד רוה"מ דאז, אביגדור ליברמן, על כך שיש להעביר את רשות החברות ואגף התקציבים באוצר למשרד ראש הממשלה. את הרשות הוא העביר מיד, עם אגף התקציבים הוא מעט התמהמה, ואחר כך כבר היה מאוחר מדי. אף אחד לא היה מוכן לקבל את המשרד בלא הליבה - האגף המחלק, מנתב ומושל בתקציבי המדינה. דן מרידור הציב זאת כתנאי.

אולם חלום השליטה בתקציבים נשאר, למרות שהנסיונות לממשו לא צלחו. פעם זה היה דוד ברודט, המנכ"ל הקודם, שעצר את גלי השלט-רחוק, פעם זה היה דן מרידור, ואחרכך שמואל סלבין.

הפיצוצים היו תמיד ענייניים ובמרבית הפעמים גם קשורים למדיניות המוניטרית ולנגיד יעקב פרנקל. הוויכוח על האלכסון והרצועה היו התירוץ המקצועי-כלכלי-ענייני להודעת ההתפטרות של דן מרידור וגם להודעת ההתפטרות של שמואל סלבין. זאת סיבה מצויינת לפרוש בגינה. היא נרשמת טוב ברקורד המקצועי ובקורות החיים, ומבטיחה שם טוב לעתיד. אבל זו רק מסיכה שמאחוריה מסתתרת מלחמה על השליטה.

בנימין נתניהו רצה ורוצה לשלוט במשרד האוצר. הדיבורים הראשוניים למנות את פרנקל לשר אוצר ומינויו של יעקב נאמן לתפקיד נועדו לשרת מטרה זו: שר שאין לו גב פוליטי והוא תלוי כל כולו ברצונו הטוב של הראש. סלבין אמור היה להבין שתפקידו להיות איש ביניים, מנהל כללי הכפוף להחלטות דירקטוריון. דירקטוריון שבמקרה זה הוא משרד ראש הממשלה. למנכ"ל הבא זה יובהר.

במשרד האוצר מתפנים בשבועות הקרובים שלושה תפקידים מרכזיים מאוד. מנכ"ל המשרד, הממונה על שוק ההון והביטוח, ועוד תפקיד בכיר שטרם נקבע לו מועד. נאמן צפוי למנות את כולם, אבל את שני הבכירים ביותר, המנכ"ל והממונה, הוא ימנה על פי הצעת משרד רוה"מ ולשביעות רצונו המלאה. « סטלה קורין-ליבר «למה הוא התפטר? «שמואל סלבין, המנכ"ל הפורש של משרד האוצר, לא הסתדר ממש עם השר יעקב נאמן, אבל זו אינה הסיבה שהוא הולך. הוא הולך כי בנימין נתניהו לא מסתדר איתו.