סירוב השופט לפסול עצמו לא היה מקובל על נשיא העליון

בפני הנשיא אהרן ברק נדון ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט השלום בבת-ים (השופט ד. מור), על פיה סרב בית המשפט לפסול עצמו מלישב בדין (ע"א 3432/97). הסירוב לא היה מקובל על הנשיא.

המערערת, חברת ביג'ו בע"מ, הגישה כנגד המשיבה רוזה רונה כתב תביעה בסדר דין מקוצר בגין אי-תשלום שכר טרחה, המגיע לה, לטענתה, מן המשיבה, בעבור טיפולה בהכרה בזכויות המשיבה לקבלת קיצבת זקנה מגרמניה. ביום 29.4.97 התקיים דיון בבקשת המשיבה למתן רשות להגן. במעמד זה נתנה המערערת את הסכמתה למתן רשות להגן ורשות ניתנה.

סמוך לאחר דיון זה הגישה המערערת בקשה לפסילת שופט. בבקשתה העלתה המערערת, את הטענות הבאות: בית המשפט הציע למערערת להסכים לדחיית התביעה ללא צו להוצאות; משסירבה ב"כ המערערת להצעה הנ"ל הודיע לה בית המשפט, כי המערערת ובאי כוחה "יצטרכו לעבוד קשה מאוד באולמו" על מנת להוכיח לבית המשפט את זכאותם לקבלת שכר טרחה במקרה בו הנתבע אינו מקבל רנטה.

בית המשפט הוסיף, כי התביעות המוגשות על-ידי המערערת הן שימוש לרעה בהליכי משפט והוא אינו בטוח אם אין הן מגיעות "לכדי רמיה של ממש"; בית המשפט הצהיר, כי בכוונתו לדחות את תביעת המערערת, תוך חיובה בהוצאות כבדות, כך שכל רווחיה של המערערת ישולמו כהוצאות.

בית המשפט הודיע כי יעמוד על זימונו של עורך-דין מגרמניה, על מנת שהנ"ל יראה מה העבודה המשפטית שנעשתה בעניינה של המשיבה, תוך שהוא מוסיף: "על מה אתם רוצים כסף? על זה שעוה"ד הגרמני ישב עם מישהו בגרמניה על כוס בירה?".

בית המשפט הודיע, כי אינו מתכוון לפסוק לזכות המבקשת במקרה ובו התביעה היא לשכר-טרחה והנתבע אינו מקבל רנטה, וכי לא מעניין אותו מה כתוב בהסכם שכר הטרחה; בית המשפט התבטא באופן מפורש, כי "ישמח מאוד אם תוגש בקשה לפסילתו".

בית המשפט דחה את הבקשה. בין היתר קבע בהחלטתו:

"חלק מהדברים הוצאו מהקשרם, וחלק מן הדברים אינו מדויק, במידה המטילה ספק של ממש במניע שבבסיס בקשת הפסילה. אין מדובר בחששה של המבקשת ל"משוא פנים ודעה מוקדמת לחובת המבקשת" אלא חשש, מבוסס, כי בית משפט זה יקפיד על כל תג, וייזהר מאוד בזכויות הנתבעים השונים, בתביעות המבקשת, וכל זאת על סמך פסקי דין כנגד המבקשת, והגורמים העומדים מאחוריה, או לצידה, שפורסמו, ואשר האמור בהם, לחובת המבקשת, ברור וחד משמעי, ובצירוף לאמור בכתבי הטענות שבתיקים שבפני".

בהמשך הדברים סקר בית המשפט את פסקי הדין שאיזכר בראשית החלטתו תוך ציון אמירות שהובאו בהן בגנות המערערת וגופים אחרים המצויים עמה בקשרים עסקיים. עוד ציין בית המשפט, כי בתיקים אחרים שניהלה המערערת, לרבות תיק מסויים שנדון בפניו, התפשרה המערערת על סכום המהווה כדי %10 מסכום תביעתה המקורית. באשר לתיק שבפניו ציין בית המשפט:

"האם סביר הדבר, כי הסכם זה, על כל סעיפיו והתנאותיו הקשים להבנה אף למשפטן, ושנדרשת להם תשומת לב מרובה, תורגם לרומנית והוסבר, על כל פרטיו ודקדוקיו, לנתבעת, שהיתה אז אישה בת למעלה מ-70 שנה... למקרא הדברים, מיד מתעוררת השאלה של תנאי מקפח בחוזים אחידים, ושאלת תום הלב בהתקשרות החוזית ובקיום הזכות החוזית, ובמיוחד כאשר הנתבעת, כמו נתבעים אחרים שבפני, אינם מיוצגים, עקב מצבם הכלכלי הקשה וגילם המופלג.

"אם ישמור בית המשפט את תהיותיו לעצמו, ולא יגלה את מחשבותיו לפני המבקשת, הרי דווקא בכך הוא עשוי לפגוע בזכויות המבקשת. חובתו של בית המשפט, במסגרת הדיונים המקדמיים, לעורר פלוגתאות אלו ולהניחן בגלוי על שולחן הדיונים, ואין בכך כדי לפסלו".

בית המשפט אישר, כי העיר, שישמח אם תוגש בקשה לפסילתו, אך סייג אמירה זו בהסבירו, כי אמר זאת לא משום שגיבש עמדה בתביעה הספציפית אלא משום "שמדובר בסוג תביעות שבית המשפט אינו שש לשמיעתן. מדובר בתביעות שעילתן מסובכת וקשה, כשמצד אחד גוף משפטי הרשום באיי מאן, שלגביו נאמרו דברים בוטים בפסקי דין של בתי המשפט המחוזי והעליון, ונתבעים קשישים, שאינם מיוצגים, מהצד השני".

עוד ציין בית המשפט, כי, במחשבה שניה, לא יהא זה ראוי להטיל תיקים מסוג זה על חבריו לכס השפיטה. בהתייחסו לציטוטים שהובאו מפיו, ציין בית המשפט, כי מדובר בדברים שנאמרו במסגרת נסיון להשיג פשרה בתיק. בית המשפט אישר, כי אמר, כי יהיה על המערערת "לעמול קשה", אך הסביר זאת בכך שהמשיבה אינה מיוצגת, ובית המשפט יהיה לה לפה. בסיכומו של דבר קבע בית המשפט:

"בית המשפט לא גיבש לעצמו "דעה מוקדמת". תתכבד המבקשת ותוכיח את תביעתה. לאור כל התקדימים הקשורים במבקשת, ועשרות פסקי הדין שכבר ניתנו בתביעות שהגישה המבקשת בבתי המשפט השונים, אל לה לתמוה כי בית המשפט יקפיד היטב, כפי שהחוק מצווה עליו, בכל תיק ותיק, ויבדוק בשבע עיניים את ראיות התביעה וטיעוניה. אולם באם תוכח התביעה, תזכה התובעת בסעד המבוקש".

בערעור שבפני ברק טענה המערערת, כי בית משפט השלום בחר להסתמך באופן סלקטיבי על קביעות מסויימות בפסקי דין מסויימים, שאינן נוגעות באופן ישיר למערערת או לתביעה נשוא הערעור. לעניין זה טענה המערערת, כי בתי המשפט הכריעו לא פעם לטובתה בתביעות הזהות ביסודן לתביעה נשוא הערעור.

עוד טענה המערערת, כי אל לו לבית המשפט לראות עצמו כמי שמייצג צד מן הצדדים, אפילו הוא קשיש ואפילו אינו מיוצג. כמו-כן טענה המערערת, כי ממכלול התבטאויותיו של בית המשפט עולה, כי בית המשפט גיבש עמדה מוקדמת וכללית בעניינה של המערערת וכי אין מקום להמשך קיומו של הדיון בתביעתה בפניו.

לאחר שהנשיא עיין בערעור ובנספחיו הביא לכלל מסקנה, כי דין הערעור להתקבל, שהרי במקום אחר כבר נקבע על ידיו: -

"כידוע, הכלל המושרש מזה עשרות שנים הינו כי שופט ייפסל מלהמשיך ולדון בעניין המונח לפניו בשל דעה קדומה או "נגיעה" (שאינה כספית או חפצית: בג"צ 174/54 שימל נ. רשות מוסמכת לצורך הסדר תפיסת מקרקעין, פד"י ט 459, 462) אם קיימת אפשרות ממשית כי השופט הוא בעל דעה קדומה כזאת, שיהיה בה כדי לשלול יכולתו לקיים משפט הוגן.

"לעניין זה, לא די באפשרות "סתם" או באפשרות "סבירה" בדבר קיומה של דעה קדומה. המבחן הוא האפשרות "הממשית" בדבר קיומה של דעה קדומה. זוהי "הלכת ידיד" (ב"ש 48/75 ידיד נ. מדינת ישראל, פ"ד כט (2) 375), אשר מסכמת את הדין שקדם לה, ואשר על-פיה נוהגים אנו עד עצם היום הזה.

"...מבחן האפשרות הממשית משמעותו, שהשופט גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ("המשחק מכור"). משמעות הדבר הינה כי אין מקום לצפות לכך שהשופט יהא חסר פניות (IMPARTIAL). גיבוש העמדה יכול שינבע מדעות קדומות שיש לו לשופט כלפי מי מהצדדים, או כלפי נשוא המשפט, מבלי שקיים סיכוי ממשי כי שכנוע (רציונלי) יביא לשינוי העמדה.

"ושוב: לא די בכך שיש לו לשופט דעה בעניין נשוא המשפט. לשם פסילת שופט צריך שתהא לו דעה קדומה, וצריך להראות כי אין כל סיכוי שדעתו זו תשתנה במהלך המשפט. אכן, פסילתו של שופט בשל דעות (קדומות) אפשרית אפוא רק מקום שדעתו של השופט "נעולה" ואין הוא "פתוח" לשכנוע ולשינוי.

"..פסילת שופט בשל דעה קודמת מוצדקת רק כאשר אותה דעה קודמת הופכת לדעה קדומה, כלומר כאשר קיים חשש ממשי - ולענייננו מוכן אני להניח גם מבחן קל יותר מבחינת העותר - כי בשל אותן דעות קדומות תהא דעתו של השופט "נעולה" באופן שאין כל "טעם" בניהול המשפט לפניו, שכן המשפט הוא "אבוד מראש"."

(בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה, פ"ד מח (3) 573, 605-606).

מן הדברים שנאמרו על ידי בית המשפט השלום בהחלטתו, ומן הדברים שיוחסו לו על-ידי המערערת עולה, כי בית המשפט גיבש לעצמו דעה מוצקה אודות המערערת ופועלה. דעה זו מבוססת על הליכים שונים שהתקיימו בערכאות שונות ואשר אינם נוגעים במישרין להליך נשוא הערעור.

לגישת בית המשפט השלום, שעה שמן הצד האחר עומדת המערערת, אשר לחובתה נאמרו דברים ברורים וחד משמעיים, ומן הצד השני ניצבת המשיבה, אשר "כמו נתבעים אחרים שבפני, אינם מיוצגים, עקב מצבם הכלכלי הקשה וגילם המופלג", אזי בית המשפט "יהיה לפה" לנתבעת ולשכמותה, "יקפיד על כל תג, וייזהר מאוד בזכויות הנתבעים השונים, בתביעות המבקשת".

אפשר שאין בדברים אלה משום חריצת עמדה סופית או הצבעה על דעה "נעולה", אך דומה, כי בית משפט השלום הגיע לכלל מסקנה, כי על המערערת רובץ "נטל הוכחה מוגבר", החורג מן המקובל, כתנאי להוכחת תביעתה. בנסיבות אלה התעוררה, לדעת הנשיא ברק, אותה "אפשרות ממשית למשוא פנים", המצדיקה, במקרים חריגים, את פסילתו של בית משפט מלהמשיך ולדון בעניין שהובא בפניו. משום כך הערעור מתקבל, בהחלטה מיום 18.12.97.

(כל הזכויות שמורות. הכתבות שפורסמו במדור זה בצירוף תקליטון פסיקת בית המשפט העליון בחודש דצמבר ניתן להזמין מחברת רת"ק בע"מ טלפון: 03-7523310 פקס: 03-7523311). « «סירוב השופט לפסול עצמו לא היה מקובל על נשיא העליון «בג"ץ קיבל ערעור על החלטת בית משפט השלום בבת ים שסירב לפסול עצמו מלשבת בדין * השלום לא חרץ עמדה סופית, או הציג עמדה "נעולה" אולם מסקנתו כי על התובעת (המערערת) רובץ נטל הוכחה החורג מן המקובל, עוררה אפשרות ממשית למשוא פנים * אפשרות זו מצדיקה, במקרים חריגים את פסילתו של בית משפט מלהמשיך ולדון בעניין שהובא בפניו