שבע השנים הרזות של תימן

במאי מלאו שבע שנים לאיחוד בין צפון תימן, שמשקה היה בנוי על כלכלת שוק תחרותית, ובין הרפובליקה העממית הסוציאליסטית של דרום תימן. מאליה מתבקשת ההשוואה עם גרמניה, שחל בה איחוד דומה. אם בגרמניה כרוך האיחוד בקשיים כלכליים רבים, הרי בתימן הקשיים גדולים פי כמה וכמה.

תימן חולקה עוד ב-1839. בריטניה השתלטה אז על העיר עדן, בעלת החשיבות האסטרטגית, בעוד הטורקים כבשו את הצפון. הצפון נעשה מדינה עצמאית לאחר מלחמת העולם הראשונה, ואילו הדרום נשאר תחת שלטון בריטי עד 1967.

עיר הנמל עדן, המרכז הכלכלי של תימן המאוחדת, היתה בזמנו מן הנמלים החשובים בעולם, אך ירדה מגדולתה לאחר 1967 ונהפכה לנמל פרובינציאלי של מדינה לא חשובה. סגירת תעלת סואץ ב-1973 החישה את שקיעתה. המשק המתוכנן של דירום תימן דרדר את המדינה, למרות הסיוע הסובייטי. הפסקת הסיוע הזה ב-1988 היתה אחד הגורמים, שהשפיעו על דרום תימן להיענות כעבור שנתיים להפצרותיה של צפון תימן להתאחד.

תימן של היום, ששטחה דומה לזה של צרפת ומספר תושביה 14 מיליון, כלולה באו"ם ברשימת "המדינות הפחות מפותחות", ובמילים אחרות: היותר עניות. שלא כמו שכנותיה העשירות ערב הסעודית ועומאן, עתודות הנפט שלה אינן מי-יודע-מה, ומצבורי הזהב והמלח שלה כמעט אינם מנוצלים עדיין. דרום תימן גם "תרמה" לאיחוד נדוניה מפוקפקת בדמות חוב של כ-600 מיליון דולר, והיא זקוקה מאז לסיוע מתמיד מן הצפון.

שנים רבות היה ענף היצוא העיקרי של דרום תימן - כוח העבודה שלה. כ-850 אלף מאזרחיה עבדו בערב הסעודית, ועוד 200 אלף בכוויית ובמדינות המפרץ האחרות, והם תרמו כ-%70 מן התל"ג. אך תימן עצמה כרתה ענף זה שישבה עליו: כחצי שנה לאחר האיחוד פרץ משבר המפרץ, ותימן החליטה להתייצב לצד עיראק. כתוצאה מכך גירשו מדינות המפרץ את כל העובדים התימנים וגם הפסיקו את הסיוע הכספי שנתנו לה בעבר.

השלטון בצנעא הנהיג לאחר האיחוד הפרטה גם במחוזות הדרום, אך הוא נתקל שם בקשיים מרובים. במרחב עדן יש שבע חברות ממלכתיות גדולות ובית חרושת לקרונות רכבת, אף הוא של המדינה, שאין להם כסף לעשות השקעות לצורך הרחבה והתייעלות. נמל עדן נהפך ב-1993 לאיזור של סחר חופשי, אבל משקיעים זרים אינם אצים לשם, בהירתעם מפני הביורוקרטיה והשחיתות במינהל המקומי.

ממשלת צנעא מעניקה עדיפות לפיתוח התעשייה, וחלקה של החקלאות בתמ"ג הוא עתה רק %28, אלא שאין כמעט מפעלי תעשייה המסוגלים לייצא אפילו חלק מתוצרתם.

רוב החברות קטנות, עם חמישה עובדים בממוצע, ורובן נמנות עם ענפי המזון והשירותים. אין כלל תעשיה של מכונות או אלקטרוניקה. בהיעדר נכונות ליטול סיכונים, ובגלל מחסור בהון השקעה, המגזר הפרטי עדיין מצומצם מאוד.

כשני שלישים מן העובדים מועסקים בחקלאות, ששולטים בה בעלי אחוזות גדולות. מוצר היצוא העיקר הוא הנפט, אבל התפוקה איננה גדולה: רק כ-20 מיליון טונה בשנה - לעומת כ-70 מיליון טונות בכוויית. שדות נפט רבים מחכים עדיין לפיתוחם, לרגל סכסוכי גבול עם ערב הסעודית או מחסור בהון.

פגיעה נוספת לכלכלת המדינה הנחיתה מלחמת האזרחים בין שני חלקיה של תימן, שפרצה במאי 1994 ונסתיימה בכיבושה של עדן כעבור חודשיים. נזקי המלחמה הסתכמו בכ-200 מיליון דולר, ורק חלק קטן מהם תוקנו עד כה. נמל התעופה, למשל, עדיין פגוע מאוד. המסוף העיקרי נחצה לשניים על ידי פגיעת פגז והוא עומד עדיין נטוש ליד מסלול הנחיתה. בכיבושה של עדן גם נפגעה אחת מן החברות הריווחיות ביותר בתימן, מבשלת השיכר סעארה, שהיא היחידה מסוגה בכל חצי האי ערב: החיילים האדוקים הרסו אותה בפקודת שלטונות צנעא, בגלל האיסור המוסלמי על שתיית משקאות אלכוהוליים.

תימן גם סובלת מחוסר יציבות פוליטית. יש איזורים כפריים ששולטים בהם שבטים בדוויים, שאינם מכירים בממשלת צנעא, וכדי לתת תוקף לדרישותיהם הם חוטפים מפעם לפעם תיירים ואנשי עסקים. בשנתיים האחרונות נחטפו בתימן יותר מ-100 איש. « «שבע השנים הרזות של תימן «שבע שנים לאחר איחוד הצפון עם הדרום, תימן עדיין כלולה ברשימת "המדינות הפחות מפותחות" של האו"ם; משקיעים זרים אינם מגיעים בגלל ביורוקרטיה ושחיתות במינהל המקומי