תקומת הטלויזיה במיטבה

"היסטוריה טלוויזיונית, מעצם מהותה היא סובייקטיבית. מה שמרגיז את האחד גורם נחת לשני. בגיל 50 הגיע הזמן, שנתחיל להתבגר, ובעיקר לא לפחוד, ולהתרחק מצביעות לאומית"

לאחרונה אנו עדים לשני ויכוחים סביב רשות השידור. האחד נוגע לסדרה "תקומה", והשני פחות חשוב, אבל לא פחות מרגיז, נסב סביב שידור המופע המרכזי של יום העצמאות ה-50 למדינת ישראל, מירושלים. כזכור, השידור הראשון של הטלוויזיה הישראלית היה ממצעד צה"ל של יום העצמאות 1968. מאז חלפו שלושים שנה, דברים רבים השתנו בעולם הטלוויזיוני, כמו גם בעולמנו האמיתי. יש דברים ועניינים הרבה, שכדאי וראוי לשנותם בשידור הציבורי, אך ישנם גם כאלה, שלא רצוי ולא צריך לשנותם.

נתחיל בעניין הקל יותר, שידור מופע יום העצמאות. סעיף 2 של חוק רשות השידור קובע כי "הרשות תקיים את השידורים כשירות ממלכתי". ומה ממלכתי יותר מיום העצמאות?

הסעיף הראשון הוא עקרוני. לא מתקבל על הדעת, שערוץ תקשורת כלשהו יהיה מנוע מלסקר טקס ממלכתי. לא יתכן למסור לערוץ ישראלי בלעדיות לכיסוי טקסים כאלה. אם יהיו ערוצים שירצו להעביר בשידור חי את טקסי יום הזיכרון או את חידון התנ"ך, את חלוקת פרס ישראל או את פתיחת יום העצמאות בהר הרצל - צריך להניח כי יוכלו לעשות כך. אחרי הכל, הרי לא מדובר בזכויות שידור של הליגה לכדורגל. האירוע המרכזי של חגיגות ה-50 שייך לכלל הציבור, והוא זכאי לצפות בו בכל ערוץ שיחפוץ.

הסעיף השני, עניינו אולי בנקמנות. אם זה כך, הרי זה דבר פסול מעיקרו, מה גם, שביום העצמאות יכהן ברשות השידור מנכ"ל על פי טעמו של ראש הממשלה. אם מדובר כאן בעיסקה כלכלית, הרי הדבר חמור פי כמה. האם המדינה מוציאה מיכרזים לכיסוי אירועי יום העצמאות? האם אין יותר מקום למסורת שידורי יום העצמאות, שהתגבשה בטלוויזיה הממלכתית במשך שלושים שנה? מה תגיד המדינה, אם רשות השידור תחליט לא לשדר את חידון התנ"ך או את חלוקת פרס ישראל?

הפרטים סביב העניין אינם ברורים. מדווח בעיתונות על הסכמה של הערוץ השני לשדר מאות קדימונים לקראת השידור, ועוד עניינים משונים מסוג זה. הרי אם מעוניינים שתהיה צפייה רחבה, צריך לעודד את השידור במירב הערוצים. כל העניין תמוה ביותר.

יש לאפשר קודם כל לרשות הממלכתית למלא את חובתה, ללא כל תנאים מגבילים, ואם גם אחרים ירצו לשדר את האירוע, שיעשו זאת.

עניין קשה הרבה יותר היא המהומה מסביב לסדרה "תקומה". לדבר אחד גרמה ההתקפה על הסדרה בוודאות: הצפייה בה עלתה, וזאת ללא ספק לטובה. אפשר להתווכח על איכותה הטלוויזיונית-המקצועית של הסדרה, על איכות העריכה, על בחירת המרואיינים, על ההדגשים, על יהורם גאון. אי אפשר להתווכח על העובדות, ובוודאי שאי אפשר להתעלם מהן. הטיפול בנושאים כואבים הוא רק סימן לבגרות ולחוסן חברתי.

הדרמה "חירבת חיזעה", על פי סיפור של ס.יזהר, מתארת את פינויו של כפר ערבי בשלהי מלחמת העצמאות. תושביו מועלים על ידי החיילים למשאיות, ומגורשים אל מעבר לגבול, והחיילים העייפים של סוף המלחמה מתווכחים ביניהם אם המעשה הזה שהם עושים, הוא מוסרי. הדרמה שודרה לפני 20 שנה, היא היתה אז קשה וכואבת לחלק מן הציבור, ועוררה מהומה תקשורתית אדירה. נזק היא לא גרמה.

שם הפרק שלא צפינו בו עדיין, נושא את השם הבלתי מוצלח "בילאדי, בילאדי". אבל, הטיפול בבעיה הפלשתינאית מנקודת מבטם של הפלשתינאים, יכול אולי לעזור לנו להבין טוב יותר את הצד השני. מה כל הפחד הזה? צפיתי בפרק האחרון של "תקומה", ששודר השבוע, העוסק בהסכם השלום עם מצרים. היה לרבים קשה לשמוע בשעתו את דבריו של הנשיא סאדאת בכנסת. הוויכוח היה קשה, אבל מנחם בגין הכריע בסוגיה הקשה, של שטחים תמורת שלום. בינתיים, שמענו דברים קשים מן המצרים, והשלום הוא אולי קר, אבל הוא קיים. האם לא טוב שלום קר ממלחמה חמה?

כאשר צפיתי ב"תקומה", נזכרתי בסרט שהפקתי לפני שנים על חייו של משה דיין. באותו בסרט הוא אומר בין השאר: "במקום שיש היום ישוב יהודי, היה פעם ישוב ערבי". יועציו הפצירו בו לחזור בו מן האמירה, אבל הוא בשלו: "זאת האמת, ויש לאמר אותה. הרי נהרסו קרוב ל-400 כפרים ערביים במלחמת העצמאות". יש הרבה כוח באמת, יש הרבה כוח בלהקשיב גם לצד השני. לא חייבים לקבל, לא חייבים להסכים, אבל בוודאי אפשר וצריך להקשיב.

אומרים "פוסט ציונות", "היסטוריונים חדשים" - אפשר לכנות זאת באלף ביטויים. פעם זו היתה "מאפיה שמאלנית" היום זה "תקשורת עויינת", אבל הראי אינו משקר, וכדאי לנו להציץ בו מפעם לפעם באופן קולקטיבי.

ישנם הרבה דברים בסדרה שאינם לטעמי מבחינות רבות, אבל אין ספק שהיא לא משאירה את הצופה אדיש. והרי מה עושה הטלוויזיה במיטבה? היא נותנת לנו גירויים למחשבה, היא מעודדת את השיח הציבורי, היא נותנת לנו מבט על עצמנו, היא נותנת לנו קנה מידה ופרספקטיבה היסטורית. רוב יוצריה של הסדרה הם צעירים, שניסו להתמודד בדרכם עם הנושאים שבהם טיפלו. אפשר למרוח הכל ולספר לנו אגדה על עולם שכולו טוב. היסטוריה טלוויזיונית, מעצם מהותה היא סובייקטיבית. מה שמרגיז את האחד גורם נחת לשני, ולהיפך. הגיע הזמן, בגיל 50, שנתחיל קצת להתבגר, ובעיקר לא לפחוד, ולהתרחק מצביעות לאומית. « «תקומת הטלויזיה במיטבה «"היסטוריה טלוויזיונית, מעצם מהותה היא סובייקטיבית. מה שמרגיז את האחד גורם נחת לשני. בגיל 50 הגיע הזמן, שנתחיל להתבגר, ובעיקר לא לפחוד, ולהתרחק מצביעות לאומית" « «תקומת הטלויזיה במיטבה «"היסטוריה טלוויזיונית, מעצם מהותה היא סובייקטיבית. מה שמרגיז את האחד גורם נחת לשני. בגיל 50 הגיע הזמן, שנתחיל להתבגר, ובעיקר לא לפחוד, ולהתרחק מצביעות לאומית"

צרו איתנו קשר *5988