השדולה של הצבא האדום נכנסת לפעולה

יש משהו אירוני ברוסיפיקציה של מערכת הבחירות בישראל. סוף-סוף, את התנועה הציונית יסדו אינטלקטואלים ייקים בשביל המוני היהודים במזרח-אירופה. כאשר הרצל חזה בדיוק מפחיד, שבתוך 50 שנה יקיץ הקץ הפיזי על יהודי אירופה, הוא התכוון בעיקר ליהודי הקיסרות הרוסית. הוא נסע לרוסיה לשאת ולתת עם גדול הצוררים של היהודים, שר הפנים הצארי, פלווה, כדי להציל את יהדות רוסיה מכיליון (ב"רוסיה" נכללו אז גם רוב יהודי פולין וכל יהודי הארצות הבלטיות).

הטרגדיה של הציונות הרוסית היתה כפולה:

בשלב הראשון, רוסיה (ללא פולין והבלטיות) נסגרה הרמטית לפני הציונות. המהפכה הבולשוויקית גזלה מן הציונות את הזירה הטבעית ביותר שלה ואת הכישרונות המזהירים ביותר. מערכות הבחירות לקונגרס הציוני נערכו בעיקרן בחו"ל, כי שם ישבו רוב המצביעים. בן-גוריון וז'בוטינסקי ואחרים נסעו מעיר לעיר ברחבי אירופה, ונשאו נאומים נלהבים בכיכרות שנשאו שמות של סופרים פולניים גדולים. לרוסיה לא יכלו להיכנס.

בשלב השני חוסלו רוב יהודי מזרח אירופה, שלמען הצלתם קמה הציונות. אוסף של תאונות היסטוריות הפך בסופו של דבר את האשכנזים למיעוט במדינה שנבנתה על ידיהם ובשבילם.

יש אם כן איזה רמז של צדק בחיזיון של פוליטיקאים ישראליים מחזרים אחרי "הקול הרוסי", או נוסעים למסע-בחירות-מוסווה-בקושי בקייב, או במוסקבה, כדי להיות משודרים באמצעות הלוויין אל צופי טלוויזיה דוברי רוסית באשקלון ובכרמיאל. סוף סוף אפשר לעשות מה שלא היה אפשר לעשות מ-1920 ואילך.

כמובן, לצד הצדק ההיסטורי יש גם מנות ניכרות של הפרזה גרוטסקית. מה אפשר להגיד על ראש הממשלה המכנס מסיבת עיתונאים, כדי להודיע על הענקת הטבות מיוחדות לוותיקי הצבא האדום בישראל, כאשר נתן שרנסקי יושב לצדו מדושן עונג.

עם מצע בחירות כזה, נתניהו היה יכול להיכנס לשותפות עם גנאדי זיוגנוב עצמו. אני מנסה להעלות על דעתי מה יקרה אם נתניהו יישאר בשלטון, וזיוגנוב, יו"ר הקומוניסטים הלא-מתוקנים של רוסיה, יעלה לשלטון בבחירות של השנה הבאה. אולי שניהם יופיעו יחד על מאוזוליאום לנין, ויקבלו בנפנוף אוהב תהלוכת חיילים משוחררים ביום השנה לניצחון על "הפשיסטים" (מוטב שנתניהו יזכור, כי רוסים אינם אומרים "נאצים", רק "פשיסטים").

כל זה מזכיר לי מעשה בקולונל סובייטי, שאת בנו פגשתי בעיר אחת בהרי הקווקז, לפני שמונה שנים. הבן חזר וגילה את יהדותו, ארגן לימודי עברית ודת בקהילתו, ותכנן לעלות ארצה. אביו כבר היה בארץ בזמן ההוא, אף כי בניגוד לבן הוא לא היה קרוב ליהדותו. צוק העתים הוא שהכריח אותו לעזוב את ברית המועצות. זמן מה אחר-כך הלכתי לבקר את האב בבית דירות בגבעת שמואל, ליד תל-אביב. אבא היה גבר גבוה ורחב כתפיים, ועד לא מכבר לבש מדי קולונל בצבא הסובייטי, פרופסור למרקסיזם-לניניזם באקדמיה צבאית. "לא יכולתי עוד להישאר בברית המועצות", הוא אמר לי. "אנשים איבדו את דרך הארץ שלהם בפני קצינים". וכך, הפולקובניק מן הצבא האדום, אידיאולוג קומוניסטי, הגיע למסקנה הבלתי-נמנעת, שרק בישראל יוכל איש מדרגתו למצוא מנוחה בימי זקנתו. אז חשבתי שהסיפור הזה הוא כמעט-סוריאליסטי, אבל הבחירות של 1999 הופכות אותו לסביר ביותר. השדולה של הצבא הסובייטי בישראל זכאית לפחות לאותה תשומתלב שמקבלים חיילים משוחררים דרוזיים, הלוא כן? רק בגלל קוצר הזמן נמנע נתניהו מלכלול קולונל סובייטי במקום ריאלי ברשימת הליכוד.

כניסתם של יהודי חבר המדינות לישראל היתה, ללא ספק, מרשימה מאוד: הם תפסו את השיטה.

השוו-נא אותם עם עשרות אלפי יהודים אמריקניים, או יוצאי ארצות דוברות אנגלית, שעלו ארצה במרוצת השנים. הם משכילים, הם יודעי-ספר, הם בעלי מקצועות, הם מנוסים יפה בתרבות דמוקרטית, הם ליברלים וסובלניים (מחוץ למיעוט קטן, המזוהה בדרך כלל עם מתיישבי יש"ע). מישהו הבחין בהם? מישהו יכול למנות את הפוליטיקאים שיצאו מקרבם? מדוע הם לא הגיעו לשום מקום, אף כי אין ספק שהיה להם כל-כך הרבה מה להציע?

אחד מהם, פרופ' באוניברסיטה העברית, הסביר לי פעם: "בישראל צריך להרים את הקול, בישראל צריך לדחוף במרפק - וזו הבעיה שלנו, אנחנו איננו יודעים איך לעשות את זה".

אי אפשר להגיד דברים כאלה על יוצאי חבר המדינות. הם סיימו את האקדמיה להרמת הקול ולדחיפת המרפק, כי סוף סוף המעלות התרומיות האלה היו הכרחיות לשם שיור בארצות מוצאם. בניגוד ליהודי אמריקה, הם לא היו צריכים ללמוד חיספוס ואגרסיביות מן הישראלים. בכלל, נראה שחלק מעולי חבר המדינות אינם סבורים שעליהם ללמוד איזשהו דבר מן הישראלים, אדרבא, הם מוכנים ללמד, ולא רק את פושקין. אביגדור ליברמן רוצה לשנות את המשטר הפוליטי הישראלי, ולהוריד את בתי המשפט למקום הראוי להם. נתן שרנסקי רוצה זה כבר לתקן את פגמי הפרקטיקה הציונית. הוא התלונן כמעט מלכתחילה שישראל להוטה יותר מדי לאחידות, שאין בה די מקום לטיפוח זהויות תרבותיות ואתניות שונות של יהודים.

לזה אגב קוראים בעברית מתיישנת והולכת "מיזוג גלויות". והממזגים משכבר הימים מתהפכים אל-נכון בקברם למשמע דבריו של שרנסקי במסעו האחרון למרוקו. "אנחנו - המרוקאים והרוסים - הקבוצות הגדולות ביותר בארץ", הוא אמר.

אין לי כל כוונה לפגוע בכבודו של שרנסקי, אבל הדברים האלה מראים, כי בעוד שאת שרנסקי היה אפשר להוציא מברית המועצות, הנה הרבה יותר קשה להוציא את ברית המועצות משרנסקי. כל צורת הדיבור הזו, "המרוקאים והרוסים", היא סובייטית לחלוטין. המדינה הסובייטית כפתה זיהויים אתניים נצחיים על כל תושביה, הם חויבו לרשום את מוצאם האתני בתעודת הזהות ("דרכון פנימי"), ולא היה להם מפלט מפניו. במוסדות ממשלה וחינוך נכפו לעתים קרובות מכסות אתניות, כי היו נחוצים כך-וכך טאטארים, וכך-וכך צ'צ'נים, וכך-וכך מורדובים. מיפקד האוכלוסים האחרון של ברית המועצות (1989) פלט לא פחות מ-102 לאומים. האתוס הציוני היה של טשטוש הבדלים, מפני שעניינה של הציונות היתה התחלה חדשה. האבות המייסדים לא רצו שכל אחת מפזורות ישראל תעביר את עצמה כמות שהיא אל טריטוריה חדשה, מפני שאז לא תתחולל המהפכה הלאומית המקווה. בניסוח המעציב מאוד של חיים וייצמן, ארץ ישראל לא היתה זקוקה ל"אבק של דז'יקה ונלווקי", הלוא הם הרחובות המפורסמים של הרובע היהודי הישן בוורשה. הציונות הכינה לבאים כור היתוך, שלא היה שונה הרבה מכור ההיתוך שאליו השליכה אמריקה את המהגרים החדשים.

מיכאיל גורבצ'וב - האיש שלו אנחנו חייבים את העלייה המסיבית של 13 השנה האחרונות - מעולם לא הבין את כור ההיתוך האמריקני. בעיניו הסובייטיות, זכויות אדם יכלו להינתן רק לקבוצות, לא ליחידים, מפני שזו היתה תמציתה של השיטה בברית המועצות: לכל עם יש ביטוי קיבוצי של הגדרה עצמית, אם זה "רפובליקה", או "רפובליקה אוטונומית", או "חבל אוטונומי", או "מחוז אוטונומי". כאשר באה לבקר אצלו משלחת של צירי קונגרס שחורים מוושינגטון, בימים הראשונים של שלטונו, גורב'צוב, שוחר הוויכוחים, התריס לעומתם: מדוע אין לכם מדינה שחורה בארה"ב? הוא שאל. אצלנו, בברית המועצות, הייתם מקבלים מדינה כזאת.

האורחים השחורים נדהמו, ונעלבו. הם בילו את רבע המאה הקודמת במאבק נועז לכינון זכויותיהם האינדיבידואליות. הם חתרו אל חברה, שבה איש לא ירצה לדעת את צבע העור שלהם. המנהיג הסובייטי חשב שהדרך אל הגאולה עוברת דרך הנצחת הבדלי צבע העור.

זו הבשורה לפי שרנסקי. ישראל שלו צריכה להיות קונפדרציה של ציבורים אתניים, שבה משרד הפנים יהיה שייך לציבור אחד, ומשרד השיכון לציבור אחר. אין צורך לפקוד על שרנסקי עוון. הוא חלק מתבנית נוף מולדתו. הוא גדל והתחנך והגיע אל פרקו בברית המועצות. הוא אומנם היה מורד נועז, שגבורתו וקורבנו מחייבים כבוד והערצה. אבל הוא גם קלט אל תוכו כמויות ניכרות של השקפת עולם סובייטית, והרעיון של ישראל "אתנית" הוא אחד מהם.

סיפור הפרוורים משנה במערכת הבחירות האמריקנית מדברים על פקקי-תנועה - אבל האמת היא שזה הרבה יותר חשוב ממה שזה נשמע. אל גור יוצא למלחמה נגד פירוורה של אמריקה טקסט כרגיל, בחירות כמעט בכל מקום אחר בעולם מחווירות לעומת התהליך האלקטורלי הישראלי. בארץ מדברים על חיים ומוות, במקומות אחרים מדברים על שערוריית לשכת התיירות (המאיימת להעיב על הבחירות הממשמשות ובאות בניו-זילנד). גם באמריקה האוזניים נדרכות בקשב מיוחד לא לדעות המועמדים על המלחמה המסתבכת והולכת בקוסובו, אלא לדעותיהם בעניין פקקי תנועה.

יש סיכוי סביר, שהנושא הלוהט ביותר של הבחירות לנשיאות ארה"ב (נשארו עוד שנה וחצי, אבל המערכה בעיצומה) יהיה עתיד הפרוורים. כמעט כל סיבוב בחירות בדור האחרון פיתח נושא התמחות, שלא הוזכר בבחירות שלפניו, ולא יוזכר בבחירות שאחריו. הפעם הנושא הוא "התפשטות לא-מבוקרת" (sprawl). אמריקנים מוזהרים שהרגלי המגורים המפונקים שלהם - הם רוצים בתים חד-יחידתיים, עם הרבה ירק מסביב, וכמה שיותר רחוק ממרכז העיר - אינם יכולים עוד להימשך.

תהליך ההתרחקות של האמריקנים מעריהם נמשך הרבה שנים. הוא קיבל דחיפה עצומה בסוף שנות ה-60, אחרי מהומות הגזע שפקדו את מרכזי הערים הגדולות. מנוסה מבוהלת מן הערים יצרה פרוורים עצומי-ממדים, שיש להם עצמם עכשיו סטטוס של ערים, אף כי אין הם אלא רצף אין-סופי של בתים חד-קומתיים. לעתים קרובות אין להם מרכז או נקודת כובד, ואפשר לנסוע קילומטרים רבים מבלי שהנוף האדריכלי ישתנה.

חצי האמריקנים מתגוררים כיום בפרוורים, והמועמדים הפוליטיים מחזרים אחרי קולותיהם. אסטרטגית של המפלגה הרפובליקנית הרכיבה פרופיל של המצביעים החשובים ביותר באמריקה: הורים לילדים בני 18 ומטה, המתגוררים עדיין בבית. הבית, מיותר להגיד, נמצא בפרוורים. ההורים האלה הם החורצים גורלם של מועמדים.

סגן הנשיא אל גור, איש האוהב רעיונות גדולים (הנשיא הטיל עליו פעם את המשימה "להמציא מחדש את הממשלה"), הוא הרוח החיה ביוזמה ממשלתית, המכונה "סדר יום לטובת חיים שאפשר לחיות". בהשקעה של עשרה מיליארד דולר, סגן הנשיא רוצה להרחיב את מערכת התחבורה הציבורית, להחמיר את ההגבלות על בנייה על אדמה חקלאית, ולהכשיר לבנייה שטחים תעשייתיים מוזנחים. המטרה: לבלום את התפשטות הפרוורים.

גור עושה עכשיו את צעדיו הראשונים מחוץ לחממת ביל קלינטון, בדרכו הכמעט-בטוחה אל מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. הוא צריך להוכיח את עצמאותו ואת המעשיות של רעיונותיו. הוא צריך גם להיפטר מן התווית של "קיצוני בענייני איכות הסביבה", שהרפובליקנים להוטים להדביק לו.

גור חושב שמסע נגד התפשטות הפרוורים יספק לו הן עצמאות והן הגנה. בשבוע שעבר הוא הופיע בדטרויט, עיר הבירה של תעשיית הרכב האמריקנית, והשמיע שם בשורה לא פופולרית. אמריקה אינה זקוקה לכבישים בין-עירוניים חדשים, אלא ליותר רכבות תחתיות, הוא אמר. כך או כך, ההקצאות השנתיות לסלילת כבישים חדשים יעמדו השנה על 27 מיליארד דולר ויותר, עלייה של שמונה מיליארד דולר לעומת 1994. באותה שעה, ההקצאות לתחבורה ציבורית הן רק חמישה מיליארד דולר.

אהה, אומרים המבקרים הרפובליקניים. סגן הנשיא זומם להטיל על אמריקה משטר של "הנדסה חברתית". הוא רוצה להגיד לאנשים איפה לגור, הוא רוצה להחליף בתים משפחתיים נעימים בבתי דירות ענקיים, הוא רוצה לתקוע נהגים אמריקניים בפקקי תנועה בכבישים הצרים מלהכיל את כל כלי הרכב.

העבר מלמד, שניסיונות של פוליטיקאים להגביל שימוש ברכב פרטי דנים את הפוליטיקאים האלה לתבוסות אלקטורליות. המרחקים באמריקה תמיד היו גדולים, אבל לרגל התפשטות הפרוורים, עניין שגרתי הוא עכשיו בשביל אנשים לנהוג מדי יום ארבע שעות, מן הבית לעבודה וחזרה. האמריקנים אינם מוכנים לסבול מס על הדלק שהם צורכים כמטורפים, אין הם מוכנים לסבול הגבלות על גודל כלי הרכב שהם נוהגים, והם לא יסכימו לסידור שימנע מהם כבישים חדשים. כיוצא בזה, אמריקנים הם בעלי-בתים מושבעים. הקלות שבה אמריקנים יכולים לקבל משכנתה ולפרוע אותה, מעמידה בית פרטי בהישג ידו כמעט של כל זוג צעיר. אבל הקלות היא במידה רבה תוצאה של התרחבות שטחי הבנייה.

פירוורה של אמריקה התרחש ללא תכנון מוקדם. מקרה מדהים אחד הוא של אזור טאייסונ'ס קורנר, דרומה מוושינגטון. לפני 30 שנה זה היה אזור של כרי-מרעה ופרדסים. עכשיו, בלב אזור חקלאי מובהק צמחה קריה צפופה של בתי עסק, חנויות, מפעלים, משרדים ובתים למגורים. זה עכשיו אחד האזורים הצפופים ביותר באמריקה, והתנועה בו סואנת יותר מאשר במרכז העיר מיאמי. על-פי חישוב של שוחרי איכות הסביבה, מדי יום נעלמים בארה"ב בערך 200 קמ"ר של אדמה חקלאית, והם מתכסים במהירות בבתים ובחנויות.

כל העניין הזה מייצג התנגשות קלאסית בין אינטרסים ארוכי-טווח של קהילה ובין הנטייה לממש לאלתר צרכים דחופים; התנגשות בין פיתוח ובין איכות-חיים; התנגשות בין פיקוח ובין הזכות להיות חופשי מהתערבות ממשלתית. קשה להאמין שאולי אנחנו מתקרבים אל הרגע שבו אמריקה תהיה צרה מלהכיל את תושביה. מה יקרה אז לאמריקנים? איך תושפע התפיסה העצמית שלהם, כאנשים בני-חורין, שלעולם אין גבול להתקדמותם?

יהיה מעניין לראות איך הבוחר הממוצע יגיב על יוזמת אל גור לבלום את הפירוור הנמשך של אמריקה. זה ילמד אותנו הרבה מאוד על האופי האמריקני