עכשיו נשאר נושא אחד בלבד: נתניהו

וושינגטון karny@ibm.net

הטרגדיה האישית של בנימין נתניהו והטרגדיה הלאומית של המדינה הצטלבו בשוק של שכונת התקווה, ביום שאחרי תיקי דיין. אין עוד דרך חזרה. ביום ההוא טואטאו מסדר היום האלקטורלי כל הנושאים, ונשאר נושא אחד בלבד: בנימין נתניהו. האם האיש הזה ראוי לשמש ראש ממשלת ישראל? האם תקופת כהונה נוספת שלו עלולה לפרום את אחרוני התפרים במרקם החברתי של ישראל, לשסות איש באחיו, ולהניב חולשה לאומית הרת-אסון?

זו טרגדיה כפולה, מפני שבנימין נתניהו לא היה חייב להגיע לתחנה ההיא. שום דבר בביוגרפיה שלו, בבית גידולו ובחינוכו לא היה חייב להפוך אותו למחרחר ריב ומסית. הוא הגיע לשם בגלל חולשות אופי מהותיות (אחד האנשים המיטיבים ביותר להכיר אותו משתמש במלים "קריסת אישיות") - אבל גם בגלל איבה חסרת מעצורים שהפגינו כלפיו אנשים בשמאל מן הימים הראשונים של דרכו בפוליטיקה.

התגובה על הופעת נתניהו בחיים הציבוריים בשנות ה-80 היתה כל-כך בוטה, עד שאי אפשר להימנע מן המחשבה שהיה בה משהו פתולוגי, נוירוטי, שלא פרשנים ופולמוסנים פוליטיים הם הצריכים להסביר אותו, אלא פסיכואנליטיקונים.

אני זוכר שיחה עם נתניהו, בזמן שהיה סגן שר החוץ, לפני שמונה שנים. הוא דיבר בזהירות, מפני שלא היתה לו סיבה להניח שאני מאוהדיו הפוליטיים, אבל גם לא היתה לו סיבה להניח שאני מאלה המוכנים לקרוע אותו לגזרים עוד לפני שהשלים משפט. הוא אמר אז, שהוא מוטרד מחוסר היכולת שלו להידבר עם השמאל ועם האינטליגנציה. כל אימת שהוא פותח את פיו, הוא אמר, וחיוך קטן ועצוב הופיע על פניו, "הם אומרים, אה, 'רדוד'".

באותם הימים כתבתי בעיתון "הארץ", והצעתי לנתניהו שינסה לכתוב בהארץ. אמרתי לו שאולי כדאי לו, מדי פעם, להרהר בקול רם על עניינים החורגים מפולמוס מפלגתי מיידי, ולשתף את קוראי הארץ במחשבותיו. אני זוכר שהוא שאל, בטון מינורי להפתיע, "אבל האם הם יפרסמו אותי?" אומנם לא הוסמכתי על-ידי איש, אבל אמרתי לו שאני סמוך ובטוח שהארץ אומנם יפרסם, כי יש לו עורכים דמוקרטיים ובעלי סובלנות. שמחתי להיווכח כמה שבועות אחר-כך, שהארץ אומנם פירסם מאמר של נתניהו, בהבלטה, סמוך לטור מאמרי המערכת שלו.

לשיחה ההיא לא היה המשך אלא שלוש שנים אחר-כך, כאשר נתניהו כבר היה מנהיג הליכוד. זה היה חודש ויותר אחרי חתימת הסכמי אוסלו, ב-1993. התהלכו שמועות, שנתניהו יציע למרכז ליכוד, בפעם ראשונה בתולדותיו, "תוכנית מדינית".

כתבתי אז רשימה, שבה השוויתי את הברירה העומדת לפני הליכוד עם זו של רוסיה. ימים אחדים קודם היתה ברחובות מוסקבה מלחמת אזרחים קצרה בין כוחות הנשיא ילצין לנאמני סגן הנשיא רוצקוי. רוצקוי עשה יד אחת עם הקומוניסטים בניסיון להשיב את הגלגל אחור. הבעתי את דעתי, שנתניהו יכול לעשות מעשה ילצין, ולהצעיד את הליכוד בעקבות הזמן - או להיות כרוצקוי במצודת זאב, ולהיאבק נגד הבלתי-נמנע. הוספתי, כי אני מאמין שהעיתונות הישראלית נהגה בנתניהו בחוסר-הגינות, והיה עליה להעניק לו יותר אשראי.

נתניהו טילפן אלי למחרת להודות לי על המאמר. "ישבת יותר מדי זמן בוושינגטון", הוא אמר, "עמיתיך לא יאהבו מה שכתבת". הוא גם אמר, שאין הוא מתנגד לאוסלו מעיקרה, ושהוא תומך ב"מובלעות פלסטיניות" עם שלטון עצמי. "לא איכפת לי שהם ישלטו בעצמם, כל זמן שלא יקראו לזה מדינה". אבל הוא מיד הוסיף, "אם תצטט אותי - אני אכחיש". לא ציטטתי אותו עד היום.

למרבה הצער, נתניהו העדיף בסופו של דבר את המצודה של רוצקוי. האם זה היה יכול להיות אחרת? האם השמאל המאורגן והלא-מאורגן אומנם הרחיק לכת בגילויי האיבה כלפי נתניהו? האם קצת יותר איפוק, קצת יותר סלחנות, קצת יותר הקשבה היו מניבים נתניהו אחר? נתניהו מריר פחות? חשדן פחות? קצת יותר מרוסן?

ייתכן מאוד שלא. שאלות דומות נשאלו בשעתן על ריצ'רד ניקסון, הפוליטיקאי שנתניהו מחקה, ביודעים או שלא ביודעים. ניקסון, אף על פי שנעשה סגן נשיא לפני שמלאו לו 40, והיה מועמד לנשיאות של מפלגתו לפני שמלאו לו 45, לא חדל להאמין כל חייו הפוליטיים שהוא נרדף. הוא היה, בעיני עצמו, "קורבן של אליטות". ביותר היתה שנואה עליו האליטה של צפון החוף המזרחי בארה"ב, עם האוניברסיטאות המיוחסות שלה, עם השושלות העשירות של ניו-אינגלנד, עם הטירות, ואגודות-הסתרים, והגולף, והסוסים, והיאכטות. האליטות תמיד חיפשו אותו, באמצעות עיתוניהן, ותמיד ניסו לרצוח את אופיו.

הרגע האופייני ביותר שלו היה ב-1962, בלילה שבו הובס בניסיונו להיבחר למושל קליפורניה. הואיל וזה קרה רק שנתיים אחרי שהפסיד בבחירות לנשיאות, הכול הניחו שהקריירה של ניקסון הסתיימה. גם ניקסון הניח. "לא יהיה לכם עוד דיק ניקסון שתוכלו לבעוט בו", הוא אמר לעיתונאים.

אלא שניקסון חזר מן הכפור ונבחר פעמיים לנשיא. ניקסון עשה חיל בתנאים של קיטוב וחרדה. שנות ה-60 הביאו את מלחמת וייטנאם לצד תמורות חברתיות מופלגות, והוא, ניקסון, הבטיח להחזיר למעמד הבינוני את מקומו הראוי. הוא הבטיח להגן על ביטחונו האישי והכלכלי של המעמד הזה, ולא להניח לאינטלקטואלים שמאליים להסיט אותו מדרך הישר.

ניקסון אימץ לו ליועץ פוליטי יהודי ניו-יורקי, ששמו קווין פיליפס, עורך דין צעיר מן הברונקס. עצתו של פיליפס לרפובליקנים היתה לפלג את העם, לחדד את הקיטוב, ולזכות בתמיכתן של שתי קבוצות אוכלוסייה עיקריות: הלבנים של מדינות הדרום, והבוחרים ה"אתניים" של ערי הצפון והמערב התיכון. הלבנים של הדרום היו החסידים המובסים של אפליה גזעית, אשר הגיעה אל קיצה הממוסד בשנות ה-60. ה"אתניים" היו קתולים (איטלקים, אירים, פולנים) ופועלי צווארון כחול. המשותף לחברי שתי הקבוצות הוא מה שאמריקנים קוראים "צוואר אדום", כינוי היסטורי לבעלי דעות קדומות. כדי שהקבוצות האלה יתאחדו בתמיכה בו, הן היו זקוקות לאויב ברור. האויב היו השמאל והאליטות, וממשל ניקסון יצר ללא הרף עימותים נרגזים עם השמאל, שהיה "אנטי-אמריקני", "אויב של ערכי המשפחה", "סובלני כלפי פושעים", וכן הלאה.

באמצעות האסטרטגיה הזו, ניקסון קיווה לחלץ את הקונגרס משליטת הדמוקרטים ב-1970. הוא נחל כישלון חרוץ. מייקל בארון, משקיף בעל סמכות על הפוליטיקה האמריקנית, כתב, כי ניקסון נכשל מפני שהוא "איבד את יכולתו לקיים משמעת עצמית, ולהימנע מדיבורים מפלגים ומלאים רחמים עצמיים, שהבוחרים חשבו לצורמים, כאשר הם באו מפי האיש שבידיו הופקדו הסמכויות של מנהיג לאומי".

זה, כאמור, על ניקסון של 1970. ניקסון של השנים הבאות הידרדר והלך. הוא הורה לעוזריו להכין "רשימת אויבי ניקסון", והפעיל את הבולשת הפדרלית ואת מס ההכנסה כדי להתנכל להם. אנשיו פרצו למשרדים, גנבו תיקים רפואיים, איימו, הטרידו - ולבסוף שכחו לצלצל בפעמון לפני שנכנסו לסוויטה אחת בבניין הנקרא ווטרגייט. ניקסון נהרס בסופו של דבר לא מפני שה"אליטות" גברו עליו. ניקסון נהרס מפני שניקסון הרס אותו. ניקסון נהרס מפני שהיה משוכנע כי רק אויבים מקיפים אותו. ניקסון נהרס, מפני שלא ידע איפה לעצור.

מה שכתב בארון על ניקסון ב-1970, כמו כתב על בנימין נתניהו במאי 1999. החיזיון הנפרש לעינינו אינו עוד של פוליטיקאי, העושה ניסיון לגיטימי להישאר בשלטון. החיזיון הוא של איש תועה, שאבדו לו כל הפרספקטיבות על עצמו ועל סביבתו. זה איש ההורס זה שנים את עצמו ואת המוניטין שלו, איש ההורס את מפלגתו ואת מקורביו ואת משפחתו - ועכשיו הוא הורס מה שנבנה בארץ במשך עשרות שנים: תחושה של שותפות גורל, של זהות לאומית, של סולידריות חברתית.

בחירה דמוקרטית לעולם אינה צריכה להיות מלווה בהזהרות מפני סוף-העולם, גם אם המנצח הוא יריב פוליטי. הכרעה דמוקרטית היא תמיד מאורע חגיגי. בדיוק מן הטעם הזה הלב שותת דם לנוכח מה שבנימין נתניהו עולל לעצמו ולתרבות הפוליטית הישראלית. בצער עמוק אין מנוס מלומר, שבנימין נתניהו הפך את המשך שלטונו של בנימין נתניהו לאסון לאומי