שלילת פיצוי בהפקעה: רק בהוראה מפורשת

כדי לשלול כיום את הזכות לפיצוי על נזק למקרקעין אחרים בגין הפקעה, יש צורך בהוראה מפורשת בדבר החקיקה. בהיעדרה - העיקרון הוא שיש לפצות על הפגיעה בזכויותיו של המבקש, לרבות זכויותיו לשימוש בחלק המקרקעין שנותר עימו לאחר ההפקעה. כך קובע בית המשפט המחוזי בת"א, מפי השופט גבריאל קלינג.

חודרוב מאיר ועזרא חשה (להלן "המבקשים") הם המחזיקים והבעלים של מקרקעין בתחום העיר הרצליה (להלן "המקרקעין"). ביום 12.2.92 תפסה מדינת ישראל (להלן "המשיבה") חזקה ברצועה ברוחב של כחמישה מטרים, שסמוכה לכביש ת"א-חיפה. הרצועה משתרעת על חלק מהמקרקעין. תפיסת החזקה באה מכוח הפקעה על פי צו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (כביש תל אביב נתניה) 1964, ומכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943 (להלן "הפקודה").

המשיבה היתה נכונה לפצות את המבקשים בגין הנזק הישיר המתבטא בהפקעת הקרקע עצמה. אולם, לטענת המבקשים, נגרם להם נזק - עקב ההפקעה - מעבר לנזק שבעצם נטילת חלק מהמקרקעין.

לטענתם, כתוצאה מההפקעה קטן המרחק שבין הכביש הסואן למותר המקרקעין שלא הופקעו, ולכן חלה ירידת ערך ליתרת המקרקעין. לטענת המשיבה, אין המבקשים זכאים לפיצויים מעבר לפיצוי עבור ההפקעה עצמה.

המבקשים הגישו כנגד המשיבה המרצת פתיחה, לבית המשפט המחוזי בת"א. במסגרת תובענה זו, עתרו המבקשים למתן סעד הצהרתי, לפיו הם זכאים לפיצוי בגין הקרקע שהופקעה וכן לפיצוי "על ירידת ערך הקרקע שנותרה בידיהם, עקב השימוש בקרקע שהופקעה לצורכי הרחבת כביש מס' 2 (כביש החוף)".

התובענה נדונה בפני השופט גבריאל קלינג.

המבקשים מבססים טיעונם על סעיף 9(ד)(2) לפקודה, שבו נאמר:

9. בבוא בית המשפט להעריך את סכום הפיצויים שיש לפסוק לכל בעל קרקע, בהתאם לסעיף 8, ינהג לפי התקנות דלקמן:

....

(ד) כמו כן יביא בית המשפט בחשבון - ...

(2) את העלייה או הפחת בשווי קרקע אחרת השייכת לבעל, ובשעה שיבואו להעריך את הפיצויים שיש לשלמם, ינכו מסכום שווי הקרקע והנזק שנגרם לה את שיעור העלייה או יוסיפו עליו את שיעור הפחת..."

המבקשים תולים טיעונם במילים "יוסיפו עליו את שיעור הפחת", וטוענים כי ירידת שווי יתרת המקרקעין שלהם נופלת לגדרו של ה"פחת" שבו דיברה הפקודה. נראה שהביטוי "הפחתת ערך" ראוי מהמונח "פחת", שבו השתמש המתרגם המנדטורי.

לטענת המשיבה, ירידת ערך המקרקעין, כתוצאה משימוש המופקע, אינה נופלת בגדר "הפחתת ערך" שבסעיף. לדבריה, כוונת המחוקק היתה לירידת ערך הנובעת מההפקעה גופה, כמו למשל אם חלק מהקרקע שנותר בידי בעליה אינו מאפשר ניצול החלקה לייעודה התכנוני.

המשיבה סומכת עמדה על שני פסקי דין: האחד, מד"י נ. אביבים, פ"ד כג(2) 409. והשני, מיכקשווילי נ. מד"י, פ"ד כח(1) 533.

השופט קלינג סוקר את פס"ד מד"י נ. אביבים, ומגיע לתוצאה שונה. לדעתו, פס"ד זה דווקא תומך בעמדת המבקשים, ולא המשיבה.

אולם, וללא כל קשר למסקנת השופט קלינג מפס"ד אביבים, אין הגישה בשני פסקי דין אלה - קובע השופט קלינג - ראויה היא לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לשיטתו על השופט קלינג, ספק אם היום היו שופט ביהמ"ש העליון בפרשיות אביבים ומיכקשווילי מאמצים את התוצאה שאליה הגיעו בזמנו.

בית המשפט העליון כבר פסק - פס"ד קהתי, פ"ד מח(2) 190 - כי "אין פוגעים בקניינו של אדם אלא אם בצידה של מכה באה לטיפה, ובסמוך לשלילת קניין או לגריעה מקניין נולדת תביעה לפיצוי".

לאור ההגנה החוקתית על זכות הקניין, לא ניתן יותר ללכת בדרכו של ביהמ"ש בעניין אביבים ובעניין מיכקשווילי. בשניהם שלל ביהמ"ש את קיום הזכות לפיצוי על נזק למקרקעין אחרים או על נזק על ידי שימוש, בשל העדרה של הוראה המורה על מתן פיצוי כזה. לאחר חוק היסוד, כדי לשלול את הזכות לפיצוי יש צורך בהוראה מפורשת בדבר החקיקה. בהעדרה של הוראה כזו, העיקרון הוא שיש לפצות על הפגיעה בזכויותיו של המבקש, לרבות זכויותיו לשימוש בחלק המקרקעין שנותר עימו, לאחר ההפקעה.

התוצאה הסופית: ביהמ"ש קובע, כי המבקשים זכאים כי במסגרת הפיצוי על פי הפקודה, יקבלו הם פיצוי גם על הפחתת ערך המקרקעין שנותרו בידיהם, אשר נגרמה על ידי השימוש שייעשה בחלק המקרקעין שהופקע