דוח אמון
2019
הנקראות ביותר

הבעת דעה אינה דיבה

משה פייגלין, מייסד תנועת "זו ארצנו", תבע לדין את העתונאי חיים הנגבי שכתב עליו בטורו בעיתון "מעריב": "והנה, האיש הזה מקלס את הנאציזם ומרומם את היטלר וחבריו מחרישים" * התביעה נדחתה בטענה כי קיומה של יריבות פוליטית בין השניים אין בה כשלעצמה לבסס ראיה על זדוניות הפרסום

לשיח המקובל בציבור הישראלי יש יחוד משלו: כל דכפין יאמר על חברו מה שרק יעלה על דל שפתיו. יאמר אדם על זולתו "גנב", "פושע", "רועה זונות" ואין מתרגשים, אולם נושא אחד הוא בבחינת חריג ויוצא מן הכלל: נאצי, פשיסט, היטלר. על אלה ונגזריהם אין עוברים בשתיקה. אך גם בהקשר זה לא תמיד מגיעים הדברים לכלל עוולה על פי חוק איסור לשון הרע. הכל תלוי בנסיבות האמירה, בהקשרה ובזיקתה לטענות ההגנה שבחוק, כפי שנימקה בהרחבה סגנית הנשיא רחל ברקאי, בת"א 1637/96: התובע משה פייגלין (עו"ד אליקים העצני) כנגד חיים הנגבי (עו"ד אביגדור פלדמן) בפסק דין שניתן על ידה ביום 16.5.99, בבית משפט השלום בקרית גת.

משה פייגלין, מייסד תנועת "זו ארצנו", תבע לדין את העתונאי חיים הנגבי. ראשית המעשה בראיון עם התובע שערכה עמו העתונאית עדה אושפיז ופורסם ב"הארץ".

ראיון זה כלל גם את הבעת דעתה של הכותבת על התובע:

"מבט עולמו של משה פייגלין, מייסד "זו ארצנו" שהשבוע הוגש נגד מנהיגיה כתב אישום על המרדה, שופך אור על צמיחתו של פאשיזם דתי צעיר, מוגבל ובוטה מקודמו, שאינו בוחל בפוליטיקלי קורקט פרטי משלו".

בהתבסס על ראיון זה, פרסם הנתבע, העתונאי הנגבי, בטור הפובליציסטי, מדור "דעות", של העיתון "מעריב", מאמר תחת הכותרת "תורת משה (פייגלין)" ובו תוקף בחריפות את השקפת עולמו של פייגלין, ובין היתר כתב על פייגלין:

"והנה, האיש הזה מקלס את הנאציזם ומרומם את היטלר וחבריו מחרישים".

את חומרת הפגיעה ביקש התובע לייחס לשימוש שעשה הנתבע במילים "לרומם" ו"לקלס" שהן מילות שבח והלל מן העילאיות ביותר מתפילת שחרית לשבת ויום טוב, בה מהלל ומשבח המאמין את אלוהים באומרו "שכן חובת כל היצורים, לפניך ה' אלוהינו, ואלוהי אבותינו, להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר, לברך לעלה ולקלס, על כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי עבדך משיחך".

לטענת התובע, היה במסקנת הנתבע במאמר, המייחסת לתובע רימום וקילוס הנאציזם, משום לשן הרע על פי הגדרתו בחוק לשון הרע וכי בנסיבות העניין לא קמה לנתבע הגנת תום הלב בהבעת דעה, הקבועה בחוק, ועל כן היווה הפרסום עוולה אזרחית שבגינה זכאי התובע לפיצוי כספי.

הנתבע, ביקש לחסות תחת הגנת תום הלב בהבעת דעה - הגנה, הקבועה בסעיף 15 (4) לחוק, הקובע כי:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(1)...

(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה והם נתגלו באותה התנהגות".

השאלות שהיו שנויות במחלוקת בין בעלי הדין היו אלה:

א. האם הניח הנתבע תשתית עובדתית מספקת להבעת הדעה.

ב. סבירות מסקנתו של הנתבע.

ג. האם יהנה הנתבע מהגנת תום הלב והסבירות על פי סעיפים 15-16 לחוק, או שמא יש לייחס לו כוונת זדון וחוסר תום לב בפרסום.

על אופן הבעת דעה, נקבע לא אחת כי זו אינה חייבת להיות נכונה אלא, שעל המפרסם לגלות את העובדות עליהן מתבססת דעתו תוך הפרדה ברורה בין העובדות למסקנות. בדרך זו תינתן לקורא האפשרות לשפוט את המסקנה על סמך העובדות והנפגע יהיה חייב להשלים עם המסקנה שהסיק המפרסם אף אם איננה נכונה.

(ראה גם בע"א 253/89 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ. ספירו פ"ד מו(3) 48). ברקאי פסקה כי התובע הניח תשתית עובדתית מספקת להבעת הדעה.

התנאי הנוסף, לבחינת תום הלב בהבעת הדעה, נגע ליחס שבין הבעת הדעה לבין העובדות שעליהן היא מסתמכת. אין כל הצדקה להחלת ההגנה על פרסום שבו נטען דבר מה שאין ניתן להסיקו באופן סביר מעובדות האמת עליו הוא מסתמך. סבירות הדעה המובעת היא תנאי עצמאי והכרחי לתחולת ההגנה של הבעת הדעה (ראה ע"א 831/86 מאור נ. מיכאלי פ"ד מד(1) 762, 774-775).

הסבירות המתבקשת כאן אין פירושה כי השקפתה, המובעת בפרסום, חייבת להיות המסקנה הבלעדית, האחת והיחידה, אותה ניתן להסיק מן הנסיבות בדרך ההגיון הצרוף. ההוראה בדבר אי חריגה מתחום הסביר אין משמעותה כי כדי שהפרסום יהיה מוגן עליו להביא רק אותה גרסה מבין מספר גרסאות, אשר אותה מבכר בית המשפט בשל היותה ההגיונית ביותר...

"אין בית המשפט יכול לכפות טעמו והגיונו הוא על המפרסם, אלא עליו להותיר מקום להבעות דעת תקיפות".

למעשה מתנים המבחנים המקובלים את תחולת ההגנה גם בקיומו של יחס גומלין מספיק בין הדעה לבין העובדות שעליהן היא מסתמכת. (לא ייתכן, דרך דוגמא, לתאר אדם כגנב וכשודד מעל דפי העיתון רק בשל איחור של מספר ימים בתשלום).

נפסק כי משהקפיד הנתבע על פרסום סביר, על כל המשתמע מכך, נשא הוא בנטל השכנוע המעמיד לצידו את חזקת תום הלב, במסגרת ההגנה שבהבעת דעה או דבר ביקורת על דעותיו ואמירותיו של איש ציבור, ובמקרה הנדון איש ציבור אשר הציג את עמדותיו ודעותיו בנושאים העומדים בלב הוויכוח הציבורי בישראל.

ב"כ התובע הרבה במאמצים כדי להוכיח כי הנתבע עשה את הפרסום בכוונה לפגוע בתובע במידה שהינה מעבר לסביר, בזדון ומתוך מניעים אישיים, בשל הפערים בהשקפות הפוליטיות שלהם.

את זאת מעגן התובע באלו:

ראשית, לטענתו, ניתן ללמוד מתשובותיו המתחמקות של הנתבע בחקירתו הנגדית על ניסיונו להסתיר את כוונתו האמיתית להציג את התובע כמנהיג תנועה פוליטית קיצונית. לדעת התובע, ידע הנתבע היטב כי התובע אינו מצדד בנאציזם ובהיטלר מנהיגו. אלא, "תוהה" על קנקנם בלבד. בכל זאת, בחר הנתבע להצביע עליו כמקלס ומרומם את הנאציזם ואת היטלר. לשון אחר, הנתבע לא האמין בנכונות הפרסום.

אכן, מניעיו של המפרסם עשויים ללמד על תום ליבו בכל שזה נדרש לגבי ההגנות שבסעיף 15 לחוק. עשיית פרסום מתוך מניעים טהורים תהווה אינדיקציה לקיומו של תום לב (ראה ע"א 4/95 צור נ' הוכברג ואח' פ"ד לב(3) 251, 257) בעוד שעשיית הפרסום מתוך מטרה לפגוע בנפגע בזדון תלמד על היעדרן (ראה ע"א 282/57, 298 סנדרס נ' לוי אולמן וערעור שכנגד, פ"ד יג 787, 799).

ממסכת הראיות עלה כי בין התובע לנתבע פעורה תהום מבחינת עמדותיהם והשקפותיהם הפוליטיות והאידיאולוגיות, זה מימין וזה משמאל.

יריבות פוליטית ואידיאולוגית אין בה כל רע כל עוד אינה מגעת לכדי פגיעה בשמו הטוב של אדם או לכדי איבוד צלם אנוש. שכן, אין לעקור אדם ממחשבותיו ומדעותיו, ואך טבעי הוא שביקורת כלפי איש ציבור תופנה מצד אלו המתנגדים לדעותיו.

אך אין לומר כי כל השקפת עולם מגובשת נגועה באלמנטים של זדון או חוסר תום לב.

נפסק, כי התובע לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו להראות כי הנתבע עשה את הפרסום בכוונת זדון. קיומה של יריבות פוליטית בין השניים והיותם מגובשים בדעותיהם והשקפת עולמם אין בה כשלעצמה לבסס ראיה על זדוניות הפרסום.

ביקורתו של הנתבע מופנית כלפי כל מי שמשבץ דבר שבח והתפעלות מהמשטר הנאצי וכלפי כל מי שמייחס צדדים חיוביים למשטר הנאצי, אשר הקדיש עצמו לחיסול שיטתי של תרבויות עמים.

בדברי התובע כפי שפורסמו בראיון נכללו גם דברי הסתייגות חריפים ביותר מן הנאציזם והיטלר. ביקורתו של הנתבע התייחסה לדברי התובע, לצד שנאתו והסתייגותו מן הנאציזם, גם התפעלות ממנו, והתפעלות זו היא אשר הניעה אותו להתריע, להזהיר ולכוון זרקור חסר חמלה כלפי התובע.

הנתבע העיד על עצמו, כי הוא סולד משהייה במחיצתם של אנשים המחזיקים בדעות הקרובות לזו של התובע ומשתדל להתרחק ואף לא להידבר עימם. אך בין זה לבין כוונת זדון בפרסום עצמו, רב המרחק והתובע לא הראה בפני כי הנתבע התנכל לתובע או אף כי הביע עליו דעתו בעבר.

בנסיבות אלו כפות המאזניים לא רק שאינן מאוזנות, אלא שהסברה כי הזדון לא היה נר לרגליו של הנתבע, בעת הפרסום , מתיישבת יותר עם הראיות שהובאו בפני מאשר הסברה לה מכוון התובע במסגרת סעיף 16(ב)(3) לחוק.

רחל ברקאי דחתה איפוא, את התביעה וחייבה את התובע בהוצאות בסך 10,000 שקל.

חרות הביטוי נחשבת זכות יסוד בעלת מעמד חוקתי בשיטת המשפט שלנו. יש ויכוח פוסקים, אם זו זכות שאינה כתובה "עלי ספר" (כפי שהיה בפסק הדין הידוע בפרשת "קול העם", אשר בשעתו לא נחשב לפורץ דרך, אך לימים הפך לאחד החשובים שבפסקי הדין של בית המשפט העליון) או כי זכות זו נגזרת מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (כפי שסובר הנשיא אהרון ברק).

כל הזכויות שמורות לחברת רת"ק בע"מ פקס: 03-7523311 טל': 03-7523310)

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
הסיפורים הגדולים של היום
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות