לקוח תבע עורך דין על הסכם שכר טרחה. מה קבע ביהמ"ש?

בעלת שלוש דירות בבית משותף בשדרות מוריה בחיפה בנתה בשטח הבניין דק, פרגולה ומדרגות, הרחיבה מחסן וחנות, והתקינה מצלמות בשטחים המשותפים. שני בעלי דירות אחרים הגישו תביעה ודרשו לסלק ידה מהרכוש המשותף ולהרוס את המבנים, בטענה כי העבודות בוצעו ללא היתר בנייה ומבלי שניתנה הסכמת הדיירים.

הנתבעת טענה מנגד כי העבודות בוצעו על דעת רוב בעלי הדירות או ללא התנגדותם, וכי חלקן, כמו המדרגות והפרגולה, משמשות את כלל הדיירים, מאחר והמדרגות המקוריות היו במצב שלא ראוי לשימוש. בנוגע להרחבת המחסן והחנות (באמצעות קירוי חורף), טענה כי מדובר בשינויים מזעריים שאינם גורמים נזק לשכנים ואף משפרים את נוחות המעבר במקום.

המפקחת על המקרקעין בחיפה, יעל ליבוביץ, קיבלה את התביעה בשבוע שעבר - למעט עניין המצלמות. היא הורתה לדיירת להרוס מבנים שהקימה ברכוש המשותף ללא היתר בנייה וללא הסכמת יתר בעלי הדירות. נקבע כי הנתבעת פעלה באופן שרירותי, וביצעה הרחבות ושינויים רבים ברכוש המשותף לכל בעלי הדירות ללא היתרי בנייה וללא שקיבלה לכך הסכמות. המפקחת ציינה כי הרחבת דירה מחייבת הסכמה של שלושה רבעים מהדיירים ששני שליש מהרכוש המשותף צמוד לדירתם, או הסכמה גורפת בהיעדר היתר.

מנגד, התביעה להסרת מצלמות אבטחה, שהותקנו בעורף המבנה, נדחתה; נקבע כי לא הוצבו לעבר שטחים פרטיים, ועל כן מהווות "שימוש סביר" המגן על קניין הדייר. המפקחת קבעה כי הצבת המצלמות על ידי הנתבעת נועדה לאפשר לה לממש את זכות היסוד שלה להגן על קניינה, על אף שלא קיבלה את הסכמת בעלי הדירות - מה שלא נדרש בשימוש כזה. המפקחת הטילה על הנתבעת הוצאות בסך 25 אלף שקל.

משמעות הפסיקה: הצבה של מצלמות בשטח משותף שלא פוגעות בפרטיות
או מונעות שימוש של יתר בעלי הדירות - מותר.

מספר תיק: 8/213/25

הורים ושלושת ילדיהם הגישו תביעה בסך 23 אלף שקל נגד חברת התעופה וויזאייר (Wizz Air), בעקבות ביטול טיסתם מתל אביב לווינה ב־25 באוגוסט 2024. במשפט שנערך בפני הרשמת הבכירה מירב גולדנר, בבית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע, טענה החברה כי היא פטורה מתשלום פיצוי סטטוטורי, שכן ביטול הטיסה נבע מהמצב הביטחוני בישראל המהווה "כוח עליון".

על פי חוק שירותי תעופה ("חוק טיבי"), חברות תעופה מחויבות לשלם פיצוי כספי קבוע לנוסעים שטיסתם בוטלה, אלא אם יוכיחו כי הביטול נגרם בשל נסיבות שאינן בשליטתן. על רקע המלחמה המתמשכת, עודכן החוק ונקבעו בו מועדים ספציפיים המעניקים פטור מחובת פיצוי בשל המצב הביטחוני.

למרות שמועד הטיסה המדובר לא נכלל ברשימת התאריכים שנקבעו בתיקון לחוק, וויזאייר עמדה בסירובה לשלם. החברה טענה כי ההסלמה הביטחונית בימים שקדמו לטיסה, ובפרט בבוקר הטיסה - אז פתח צה"ל במבצע צבאי בלבנון תוך סגירת המרחב האווירי - מהווה עילה לפטור מפיצוי בשל שיקולים ביטחוניים בלתי צפויים.

בית המשפט דחה את טענות החברה. הרשמת ציינה כי נציג החברה אמנם הציג קטעי עיתונות על המצב הביטחוני, אך לא הציג אסמכתאות רשמיות על סגירת המרחב האווירי. נקבע כי "לא היה בפי הנציג הסבר המניח את הדעת לאי־התייצבותו של גורם מקצועי מתחום הביטחון או ניהול הסיכונים", שיכול היה להעיד על השיקולים שהובילו לביטול הטיסה ועל המאמצים שננקטו כדי למנוע אותו.

משנקבע כי החברה לא הוכיחה שמדובר באירוע בלתי צפוי ושננקטו "מירב המאמצים" מצדה, חויבה וויזאייר לשלם למשפחה פיצוי סטטוטורי במכפלת מספר התובעים בסך 11,550 שקלים, בתוספת הוצאות משפט בסך 750 שקלים.

משמעות הפסיקה: חברת תעופה המבקשת פטור מתשלום פיצוי בגין טיסה שבוטלה במועד שאינו מופיע בחוק, נדרשת להוכיח כי הביטול נבע מנסיבות חריגות וכי נקטה את מירב המאמצים כדי להימנע ממנו.

מספר תיק: 63640-09-25

חברה שרכשה דירה הגישה תביעה נגד הדייר המוגן המתגורר בה. לצורך ייצוגו בהליך, חתם הדייר על ייפוי כוח והסכם שכר טרחה מול עורך דין, במסגרתו התחייב לשלם 15 אלף שקל בתוספת מע"מ (מהם 5,000 שקל עם תחילת הטיפול והשאר בהמשך). סעיף בהסכם קבע כי ככל שייפסקו בהליך הוצאות משפט ושכר טרחה לטובת הדייר, אלו יהיו שייכים לעורך הדין. התביעה נגד הדייר אכן נדחתה, ובית המשפט חייב את החברה לשלם לו שכר טרחה בסך 8,000 שקל. אלא שהחברה נמנעה מתשלום, בטענה כי יש לקזז את הסכום מחובות קודמים של הדייר כלפיה.

בעקבות השתלשלות העניינים, הגיש הדייר תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בחיפה נגד עורך דינו. לטענתו, עורך הדין החתים אותו על ההסכם מבלי שהבין כי הסכומים שייפסקו לזכותו יועברו למייצג, וציין כי מגבלת ראייה ממנה הוא סובל מנעה ממנו להבין את תוכן המסמך. מנגד, עורך הדין דחה את הטענות וטען כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, תוך שהוא מציין כי הדייר הוא אדם דעתן הבודק כל מסמך עליו הוא חותם. עוד הוסיף עורך הדין כי הלקוח אף נותר חייב לו סכום של 2,550 שקל לפי תנאי ההסכם המקוריים.

הרשם מילאד תלחמי דחה החודש את תביעת הדייר וקיבל את התביעה שכנגד שהגיש עורך הדין. בפסק הדין נקבע כי הלקוח הבין את פרטי ההסכם, שהיה קצר וברור, וכי התרשמות בית המשפט היא שמדובר ב"אדם מעורב ודעתן". עוד קבע הרשם: "אני מעדיף את גרסת הנתבע על זו של התובע, לפיה חתם התובע על הסכם שכר טרחה מרצונו, לאחר שקרא, הוסבר לו והבין כל הסעיפים, כולל סעיף 1.ד. נשוא המחלוקת, הקובע: "במידה וייפסקו לי הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין הם יהיו שייכים לעורך הדין מעבר לתשלומים שלעיל".

בעקבות כך, נקבע כי הדייר ישלם לעורך דינו 8,000 שקלים בגין ההוצאות שנפסקו, בתוספת חוב של 2,550 שקלים שנותר מההסכם המקורי. בצירוף הוצאות משפט בסך 1,500 שקלים, חויב הדייר בתשלום כולל של כ־12 אלף שקל.

משמעות הפסיקה: לא ניתן לחזור מהסכם שכר טרחה באופן שרירותי. חתימה על הסכם היא מחייבת כל עוד הוכח שההסכם היה ברור ומובן ללקוח.

מספר תיק: 37466-09-25