ביטול חוזה: הארכה קובעת

בפסק דין שניתן לאחרונה על-ידי בית המשפט העליון, נסקרו סוגיות חשובות בדבר זכות ביטול חוזה בעקבות הפרה שהוגדרה בחוזה כהפרה יסודית, והנובעת מאיחור ניכר בתשלום של חלק ממחיר המכר: מהו נוסח הארכה לקיום חוזה בטרם ביטולו? האם הפרה יסודית מוסכמת יכולה להפוך - לאור התנהגות הצדדים - להפרה לא יסודית? מהם שיקולי הצדק המונעים את ביטול החוזה? האם ביטול החוזה כפוף לעיקרון תום הלב? ועוד.

ב-27.9.92 נחתם בין מוחמד אבו זייד ואיברהים סאלח (להלן: "המערערים") לבין מקל ברוך (להלן: "המשיב") הסכם, שבמסגרתו מכר המשיב למערערים את הזכויות במגרש בכרמיאל (להלן: "הנכס") ב-120 אלף דולר. המערערים התחייבו בהסכם לשלם את מלוא התמורה ביום חתימת ההסכם, כנגד מסירת החזקה בנכס. הצדדים הסכימו, כי מסירת החזקה, העברת הזכויות ותשלום התמורה, ייחשבו תנאים עיקריים, והפרתם תהיה הפרה יסודית. המשיב התחייב להמציא למערערים אישורים על תשלום מס שבח ורכישה בעיסקה שבה רכש את הזכויות, שכן הנכס טרם היה רשום על שמו, לא יאוחר מיום 12.10.92.

ביום חתימת ההסכם קיבלו המערערים את החזקה בנכס והקימו עליו מוסך. באותו מעמד שילמו המערערים למשיב רק כ-%88 ממחיר הנכס. יתרת המחיר שולמה בשני שקים, האחד ליום 15.11.92 והאחר ליום 25.4.93. השק הראשון בוטל והשק השני לא כובד בשל היעדר כיסוי. ביום 27.12.92 הודיע בא-כוח המשיב למערערים, שאי-פירעון השיק הוא הפרה יסודית של ההסכם ונתן להם ארכה של שבעה ימים לתשלום השק. בתגובה על כך השיב בא-כוח המערערים, ב-31.1.93, כי ההסכם הופר על-ידי המשיב משום שלא המציא אישור על העברת הזכויות בנכס. הוא הוסיף, כי המערערים מוכנים לשלם מיד את יתרת התמורה כנגד המצאת המסמכים הנדרשים.

ב-6.6.93 הודיע בא-כוח המשיב, כי בידי המשיב האישורים הנדרשים. מכתב זה לא זכה לכל תגובה.

ב-29.8.94 שלח בא-כוח המשיב מכתב נוסף, שבו דרישה לתשלום יתרת התמורה בתוך 10 ימים. משלא נתקבל מענה הודיע בא-כוח המשיב ב-20.11.94 על ביטול ההסכם עקב הפרתו על-ידי המערערים.

תשובתו של בא-כוח המערערים ניתנה במכתב ב-18.12.94, שבו הוא מתנצל על האיחור במענה עקב שהייתו בחו"ל. הוא חזר על הטענה, שהמשיב הפר את ההסכם בכך שגרם לעיכוב ברישום הזכויות. עם זאת, צורפו למכתב שני שקים לפירעון יתרת התמורה. שקים אלה הוחזרו על-ידי בא-כוח המשיב, תוך מתן הודעה חוזרת על ביטול ההסכם.

המשיב פנה בהמרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה, שבה נתבקש בית המשפט, בין השאר, להצהיר שהסכם המכר בטל. בית המשפט המחוזי קיבל את התובענה. בית המשפט קבע, שתשלום המחיר ומסירת הנכס היו חיובים שלובים. לכן, משנמסרה החזקה בנכס למערערים, חיובם לשלם את התמורה הפך לחיוב בלתי מותנה, והאיחור של שנתיים בפירעון השקים הוא הפרה יסודית של ההסכם.

הודעת הביטול באה לאחר שהמשיב נתן למערערים ארכה לקיום החוזה. ההודעה ניתנה בתוך זמן סביר מתום הארכה, ולפיכך הביטול נעשה כדין.

המערערים אמנם טענו שביטול החוזה בלתי צודק בנסיבות העניין, במובן סעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה. להלן: "החוק"). אולם בית המשפט קבע, שאין הוא רשאי להיזקק להוראת סעיף 7(ב) לחוק, המכפיפה את ביטול החוזה למבחן הצדק (על אף שעניינית נוטה מאזן הצדק לזכות המערערים), כיוון שתחולת הוראה זו מוגבלת רק להפרה לא יסודית, ובענייננו מדובר בהפרה יסודית.

המערערים ערערו על פסק דין זה לבית המשפט העליון, שדן בערעור בהרכב השופטים א. מצא, י. טירקל, י. אנגלרד.

השופט אנגלרד מאמץ את קביעת בית המשפט המחוזי, שתשלום התמורה ומסירת החזקה הם תנאים שלובים. אולם, לשיטתו, ההשהיה הרבה בביטול החוזה מצד המשיב השפיעה על זכות הביטול. על פי סעיף 8 לחוק, בכל מקרה שהנפגע נותן למפר ארכה לקיום החוזה, אם ברצונו להפעיל את זכות הביטול, עליו לעשות זאת בתוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה. אי-ביטול החוזה בתוך זמן סביר נחשב לוויתור על זכות הביטול. עם זאת, הנפגע יכול לחדש את זכות הביטול על-ידי מתן ארכה נוספת.

במכתב מ-29.8.94 נכתב:

"מרשיך נדרשים לסלק יתרת חובם למרשי בתוך 10 ימים מהיום, שאם לא כן ינקוט מרשי צעדים משפטיים לשמירת זכויותיו".

ב-20.11.94 הודיע המשיב על ביטול החוזה.

השופט אנגלרד נוטה לדעה, כי בנסיבות העניין השהיה נוספת של שלושה חודשים לפני הביטול אינה סבירה. לכן נחשב המשיב למוותר על זכות הביטול, ומשלא נתן ארכה נוספת, הרי שביטול החוזה היה שלא כדין.

אולם גם בהנחה שהביטול נעשה בתוך זמן סביר, קובע השופט אנגלרד, עדיין זכות הביטול הופעלה שלא כדין. שכן במכתב האחרון, כמו במכתבים הקודמים, לא הועמדו המערערים על כוונתו של המשיב לבטל את החוזה. במכתב האחרון הייתה דרישתו המפורשת של המשיב לקיים את החוזה, והוא התרה במערערים שינקוט צעדים משפטיים לשמירת זכויותיו. התראה זו עשויה להתפרש, על רקע הנסיבות, כמכוונת לנקיטת אמצעים לאכיפת החוזה ולא לביטולו.

מתן הארכה - לשיטת השופט אנגלרד - חייב להמחיש למפר, שהפרתו המתמשכת עלולה להביא לביטול החוזה. בנסיבות המקרה, המחשה כזו חסרה. לא זו בלבד שבכל המכתבים המשיב עמד על קיום החוזה, אלא עצם אי-נקיטת אמצעים לאורך תקופה ממושכת עשוי היה ליצור את הרושם, שהמשיב מעוניין בקיום החוזה ולא בביטולו.

יתר על כן, ההשהיה הממושכת בנקיטת אמצעים בעקבות האיחור בתשלום יתרת המחיר, מעידה על כך, שהמשיב פסק לראות באיחור זה משום הפרה יסודית. שכן התנהגותו של הצד התמים במהלך ביצוע החוזה עשויה להפוך התניה יסודית מוסכמת להתניה לא יסודית.

לפיכך, כפופה זכות הביטול לשיקולי צדק. לכן, גם אם לא אבדה למשיב זכות הביטול, אין להתיר את הביטול משיקולי צדק, וביניהם: ההשקעה מצד המערערים לבניית מוסך בנכס; האפשרות לתיקון נזקו של המשיב בתשלום הפרשי הצמדה, ריבית ופיצויים מוסמכים; התקלה שתרמה לאיחור בתשלום; ומניעת הליך שיפוטי לשם ברור חבות ההשבה. ייתכן, קובע השופט אנגלרד, שבנסיבות המקרה, הפעלת זכות הביטול היא בניגוד לחובת תום הלב. לכן יש לקבל את הערעור ולקבוע שההסכם אינו מבוטל.

השופט טירקל לא מאמץ את קביעת בית המשפט המחוזי שתשלום מלוא התמורה ומסירת החזקה הם תנאים שלובים. לשיטתו רשאית ערכאת הערעור להסיק מסקנה משפטית שונה מזו של בית המשפט המחוזי. מהעובדה שהמשיב לא העלה כל גירסה מדוע ויתר על תשלום מלוא התמורה במעמד חתימת ההסכם ומסירת החזקה, ומדוע הסכים שיתרת התמורה תשולם לאחר המצאת האישורים, מקבל השופט טירקל את טענת המערערים, שתשלום יתרת התמורה הותנה בהמצאת האישורים. מכאן שסירובם של המערערים לשלם את יתרת התמורה, עד שהמשיב ימציא את האישורים, בדין היה. ולכן המשיב לא היה זכאי לבטל את ההסכם.

הצדדים גילו דעתם, שאיחור בתשלום התמורה אינו בגדר הפרה יסודית אלא בגדר הפרה שאינה יסודית. מכיון שכך - ואפילו נצא מנקודת הנחה שהמערערים הפרו ההסכם - יכול המשיב לבטל את החוזה רק לאחר שנתן למערערים ארכה לקיום ההסכם. אולם, קובע השופט טירקל, ארכה כזו לא ניתנה. שכן, על פי ההסכם היו צריכות להימסר הודעות לצדדים עצמם, ואילו המשיב שלח את ההודעה לבא-כוח המערערים ולא למערערים. בהיעדר ראיה שהמכתבים הומצאו לידי המערערים, יש לקבוע שנודע להם על המכתבים רק לאחר שובו של בא כוחם מחו"ל. מכאן שלא ניתנה להם ארכה לקיום החיוב, ועל כן ביטול החוזה היה שלא כדין. לכן גם לשיטתו - אם כי מנימוקים שונים - יש לקבל את הערעור. השופט מצא מסכים אף הוא לקבלת הערעור מטעמיו של השופט טירקל.

התוצאה הסופית - הערעור התקבל. נקבע כי הסכם המכר אינו מבוטל.

ע"א 2825/97, בית המשפט העליון.

השופטים: א. מצא, י. טירקל, י. אנגלרד.

בשם המערערים: עו"ד כמאל זכי.

בשם המשיב: עו"ד פלק יהודה