דוביצקי נגד לוסטיג: היה היו שני חברים

"היה היו שני חברים". כך פותחת שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, הניה שטיין, את פסק הדין שניתן במשפט הממושך ביותר שהתנהל אי פעם בישראל - 29 שנים: גבריאל דוביצקי נגד ארז לוסטיג, ולהיפך. במהלך השנים, התנהל התיק בבוררויות חיצוניות ובבתי המשפט.

קשה לשים את האצבע, על הסיבה בגללה התנהל המשפט הזה זמן כה רב. השופטת שטיין ניסתה לעשות זאת: השנים בהן ניהלו דוביצקי ולוסטיג חברה משותפת - 6 או 9 שנים - היא כותבת בסיום פסק דינה, "הספיקו כדי לעורר בהם רגשי אנטגוניזם ונקמנות כה עמוקים, המאחדים אותם ומונעים מהם גם עשרות שנים לאחר מכן להיפרד איש לדרכו. למרבה הצער, הם נותנים ביטוי ופורקן לרגשות אלה בקיום ההליכים המשפטיים. על כן, כל הצעה לסיום ההליך על דרך פשרה, נפלה על אוזניים ערלות של כל אחד מהצדדים".

מאז ראשית שנות ה-70, ציינה שטיין, מנהלים ביניהם דוביצקי ולוסטיג הליכים בבוררויות - בפני עו"ד יצחק זיסמן, ולאחר מכן בפני עו"ד יחזקאל פלומין (רו"ח). התביעה לבית המשפט הוגשה בשנת 80' ודנו בה שופטי שלום אחדים ובית המשפט המחוזי, בערעור על החלטותיהם. מאז 85' מצוי התיק אצל שטיין והצדדים, לטענתה, "עושים כל שביכולתם (ונראה כי היא רבה), לדחות את קץ ההתדיינות".

כל אחד מהצדדים הגיש כ-200 עמודי סיכומים. בהמשך, הגיש לוסטיג בקשות שונות להגיש מסמכים שונים כדי שתהיה לו האופציה הלגיטימית, לדבריו, לתקוף את מימצאי המומחה בערכאת הערעור. "הנה כי כן", כותבת השופטת, "עוד בטרם יודע לוסטיג מה יהיה פסק הדין, הוא מתכוון להגיש ערעור, ולהמשיך את קשר ההתקוטטות וההתדיינויות עם דוביצקי". ואכן, בסיכומיו כבר רמז לוסטיג לבאות: "אל לו לבית המשפט הנכבד", כתב עו"ד ארז ללקין - אחד משבעה עורכי דין שהחליף לוסטיג במהלך ההתדיינויות - "לסבור כי מתן פסק דין ברוח 'כל אחד הלך לדרכו' יהיה צודק - זו תהיה פגיעה קשה בלוסטיג ובמאבקו להוכחת האמת והצדק שגרמו לו עוול ועינוי דין חסר תקדים... אם בית המשפט הנכבד לא השתכנע מסיכומים אלה, הרי שלוסטיג ימשיך להיאבק עד שהצדק ייצא לאור".

כפי שנכתב בערעור, לא בא סוף למשפט הממושך ביותר. בדרך לערעור שמתכוון לוסטיג להגיש לבית המשפט העליון, הוא מתכוון להגיש גם כמה תביעות כנגד עורכי דין של דוביצקי בגין תרמית, ונגד עורכי דין שלו - על רשלנות; כמה תלונות לוועדת האתיקה של לשכת עוה"ד, וגם תלונה נגד שופט - ש"נגע" במשפט שלו בהיותו עורך דין.

דוביצקי ולוסטיג נפגשו בשנת לימודיהם הראשונה בטכניון, ובסיומה עזב לוסטיג את הלימודים ופנה לעסקי בנייה. דוביצקי המשיך בלימודיו בטכניון עוד מספר שנים.

ב-1963 הם נפגשו שוב, והקימו חברת בניה שהם היו בעלי מניותיה בחלקים שווים. כ-5.5 שנים הפעילו השניים את החברה במשותף, עד שהחליטו כי לוסטיג ימשיך לבדו ודוביצקי יפרוש מעיסוק פעיל בחברה.

על פי הסכם שנכרת ביניהם, לאור מחלוקות כספיות, הם פנו לבוררות שלא נשאה פרי, ובהמשך מונה לחברה מפרק קבוע והחלה התדיינות בין השניים בערכאות.

באותה שנה הגיש דוביצקי ללשכת ההוצל"פ בקשה לביצוע שטרות כנגד לוסטיג, ובעניין זה התקיימה בוררות בפני פלומין, שהופסקה באמצעה. הדבר הוליד את כתב התביעה מצד דוביצקי, וכתב ההגנה וכתב תביעה שכנגד מצד לוסטיג.

דוביצקי תבע את לוסטיג על פי תשעה שטרי חוב לפקודתו, עליהם מופיעה חותמת של החברה. דוביצקי טען כי את הכסף שקיבל בגין השטרות, העביר לחברה, ולכן הוא רשאי לפנות לחברה ולערביה, בבקשה להשיב לו סכום השטרות. הוא פנה ללוסטיג, כערב לחיובי החברה.

לוסטיג מצידו, טען כי חתימתו על ההשטרות אינה כערב, אלא כמסב, וכי הופטר מחיובו זה מאחר שלא ננקטו ההליכים שהיה צורך לנקוט בהם, כדי לחייב ערב.

אין מחלוקת, קובעת שטיין בפסק הדין, שבעת שלוסטיג חתם על השטרות, לא הוטבעה עליהם חותמת הערבות, אלא דוביצקי הוסיפה מאוחר יותר. גם דוביצקי עצמו העיד כך: "החותמת הוספה סמוך לתאריך שהצגתי את השטרות בבית המשפט. זה היה כ-6.5 שנים לאחר חתימתו של לוסטיג והיא הוספה על ידי בלבד. התייעצתי עם עורכי דין ובנקאים ורואי חשבון, שאמרו שצריך להוסיף את החותמת וכי מותר לי להוסיף את החותמת, וכך עשיתי". עם זאת, עמד על דעתו כי לוסטיג חתם כערב.

שטיין לא השתכנעה. בין היתר ובעיקר, בשל העובדה שבמשך 6.5 שנים, לא העלה דוביצקי כל טענה לגבי השטרות ולא נקט כל פעולה לגבייתם. כך למשל, לא היה זכר לעניין השטרות בהסכם בין דוביצקי ללוסטיג, וגם לא היה זכר לכך בבוררות הראשונה ביניהם.

דוביצקי הסביר את שתיקתו, בנימוק כי קיווה לסיים את המחלוקת בדרכי נועם, וכי חשש כי תביעתו תפגע בסיכויים לסיים את העניין בשלום. נימוק זה, קבעה שטיין, "אינו עומד במבחן הביקורת, וזאת על דרך ההמעטה". ההסבר של דוביצקי, היא קבעה, הוא "עלבון לאינטיליגנציה, ודי בו להשמיט כל אמון בעדותו".

לטענת לוסטיג, בנקודה זו, משהתברר כי השטרות נחתמו כפי שנחתמו, מה עוד שלפי עדות המומחה, הם כלל לא נרשמו בספרים ומבחינה חשבונאית ערכם אפס, היתה השופטת צריכה לחייב את דוביצקי בתשלום הוצאות ופיצוי ללוסטיג על התביעה שהגיש והעוול שגרם ללוסטיג, ולשלוח את כולם הביתה. אך היא לא עשתה כן, ועוד דחתה את תביעתו שלו שכנגד, ולכן הערעור הצפוי.

לוסטיג ביקש בתביעתו שכנגד, להשוות את הלוואות דוביצקי לחברה, לגובה הלוואותיו שלו עצמו. הוא טען כי דוביצקי כיסה את חובות החברה בשל הלוואותיו של דוביצקי, אותן לא פרע.

כן דרש לוסטיג החזר כספים שלטענתו משכו דוביצקי ומשפחתו מהחברה במירמה ואשר כתוצאה ממשיכתם, הוצג מצג בלתי נכון שגרם ללוסטיג להשקיע כספים נוספים בחברה, כדי להשוות הלוואותיו להלוואות דוביצקי מעבר למה שהיה עליו לעשות אילולא מעשי המירמה.

לבירור הטענות הללו, מונה המומחה. השופטת קבעה, כי המומחה זיכה את לוסטיג בפרעון גרעון החברה, לא על פי קבלות וראיות שהובאו בפניו על תשלומים שביצע לוסטיג, אלא על פי חישוב אריתמטי-תיאורטי המבוסס על הנחות שאינן נכונות. בעצם, לדבריה, לא הוכח כי לוסטיג קיבל על עצמו את פרעון גרעון החברה וכי אכן פרע גרעון זה בפועל.

לוסטיג אף טען, כי השקיע בחברה למעלה מהדרוש, בשל מעשי מירמה של דוביצקי בחברה. על כך כותבת השופטת, כי לוסטיג כשל בהרמת נטל הראיה. לוסטיג, קבעה השופטת, "לא הוכיח שהשקעותיו בחברה עולות על אלה של דוביצקי וכי על דוביצקי להשלים ההשקעות בחברה. עוד לא הוכיח לוסטיג את טענות המירמה וכן לא הוכיח כל נזק נטען שנגרם לו על ידי דוביצקי".

לוסטיג מתרעם על דחיית התביעה כנגד שלו, ועל כך שלא ננקטו צעדים כנגד דוביצקי. באופן פרדוקסלי, הוא אומר, לו היה הוא מוותר על התביעה שכנגד, היה היום מאושר, שכן היה זוכה בהוצאות על מה שהוא מכנה "תביעת הכזב" של דוביצקי.

"די בעדויות של דוביצקי", כתב לוסטיג בסיכומיו, "כדי להראות ולהוכיח כי דוביצקי פעל בתרמית, בחוסר תום לב, במעשים פליליים ורישומים כוזבים, והכל כדי להוציא כספים מלוסטיג שלא כדין..." שופטי העליון, בקרוב אצלכם.