החשמונאים: יריחו תחילה' עזה אחר כך

ישראל ואש"ף עדיין לא הגיעו להסכמה לגבי השטח של איזור יריחו, שיועבר לפלשתינאים במסגרת הסכם האוטונומיה ב"עזה ויריחו תחילה". ליונתן החשמונאי ששלט בארץ ישראל מיד לאחר מות אחיו יהודה המכבי, לא היתה בעיה להגדיר את איזור יריחו, וגם לא היה לו ספק למי שייך השטח: עם כיבושו (שיחרור) הוא הפך לרכוש פרטי של משפחת החשמונאים.

לאיזור יריחו היתה חשיבות כלכלית. השטח היה פורה מאוד, גידלו בו בין היתר חיטה, וגם מטעי אפרסמונים שנחשבו בעולם לצמח בושם יקר. החשמונאים הרוויחו לא מעט מיצוא צמח בושם זה. אפשר היה גם להרוויח מיצוא של עבדים, בעיקר למצרים, מבין העמים הלא יהודים שגרו באיזורים שנכבשו במלחמה.

קשה להניח שמישהו בעם ישראל אז, הפגין במחאה נגד משפחת החשמונאים, על כך ששטחים שנכבשו הפכו לרכושה הפרטי. זה היה הנוהג, ובסך הכל, ליהודים לא היתה סיבה להתלונן על השיחרור מעול הסורים הסלווקים, שהחל על ידי אחיו של יונתן, יהודה המכבי.

יהודה המכבי גאל את ירושלים, טיהר את קודש הקודשים וחנך את בית המקדש, בדיוק היום לפני 2158 שנים. את העובדה הזו כולנו יודעים בעל-פה עוד מימי גן הילדים, ואמש הדלקנו נר ראשון של חנוכה לציון האירוע. אבל כפי שראינו לעיל, לכל מאורע כזה יש גם השלכות כלכליות ברורות, פחות מוכרות.

ההשלכות נבעו בעיקר מכיבוש שטחים נוספים בארץ ישראל. עד תקופה זו, התגוררו היהודים בשטח מצומצם בתוך הארץ, ללא מוצא לים התיכון, ולא התערבו במסחר בינלאומי, כפי שהעיד יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס): "לא שפת הים היא מושבנו, ולא המסחר נותן שמחה בליבנו, ואין אנו באים בקהל עמים זרים, כי ערינו בנויות מרחוק לים". אבל החשמונאים הרחיבו מאוד את הממלכה, בעיקר בימי יונתן החשמונאי, וכן בימי אחיו שמעון ובנו יוחנן הורקנוס, ואחריהם בימי אלכסנדר ינאי. להתרחבות זו היתה גם משמעות כלכלית.

אלכסנדר ינאי, למשל, ניסה להטיל מס על הנבטים, שהסחר הבינלאומי היה עיסוקם העיקרי. הנבטים, כצפוי, לא אהבו את הרעיון. לינאי לא היתה ברירה אלא לכבוש את עזה, נמל היצוא העיקרי מארץ ישראל למצרים ולמדינות הים התיכון. כיבוש זה אילץ את הנבטים לשלם עבור השימוש, ובמידה מסויימת, הכניס גם את היהודים עצמם למסחר הבינלאומי. לכן, זה לא מפתיע שעל מטבעות מתקופת אלכסנדר ינאי, נחקקו דמויות של אניות וסמלים של עוגן.

מס על שימוש בנמל היתה שיטת מימון מוכרת לשלטונות. שנים רבות אחר כך, נאלץ הורקנוס השני לשלם סכום לא מבוטל ליוליוס קיסר, על השימוש בנמל יפו. התשלום נקבע לכמות שנתית קבועה של חיטה.

דווקא חיטה לא היתה ענף יצוא בולט, ובשנות בצורת היה יבוא קבוע של חיטה ממצרים. ענפי היצוא הבולטים היו שמן זית ויין. בכלל, החשמונאים שתו הרבה יין. יש אומרים כי הצריכה אז היתה בהיקף מדהים של כ-360 ליטר יין לנפש בשנה (היום, צריכת היין במדינות ה"שתייניות" ביותר, כמו צרפת, איטליה ופורטוגל, היא 90-80 ליטר יין לנפש בשנה. בישראל היום שותים כ-5 ליטר לנפש לשנה).

כמו שאנו יודעים היום, יצוא ויבוא יוצרים בעיות: חשיפה ליבוא מתחרה, הגנת תוצרת הארץ, חשש מאבטלה בגלל יבוא זול וכו'. שניים מראשי הסנהדרין בתקופת החשמונאים, מצאו לכך פיתרון פשוט למדי, שספק אם היה מתקבל היום על דעת משרד התמ"ס: השניים, יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, פשוט "גזרו טומאה" על ארצות הגויים ועל כלי זכוכית.

הגזירה הגבילה מאוד מעורבות של יהודים במסחר הבינלאומי, ובעניין הזכוכית - מנעה יבוא כלים כאלה בעיקר מהערים הפניקיות בלבנון. הגזירה התקבלה, כמובן, בהתלהבות על ידי יצרני כלי הזכוכית היהודים בגליל, שבכך נמנע מהם יבוא מתחרה.

9 בדצמבר 1993«« החשמונאים: יריחו תחילה' עזה אחר כך « היום לפני 2158 שנים, שיחרר יהודה המכבי את ירושלים, וחנך את בית המקדש. לנצחונות החשמונאים ולכיבושים, היו השלכות כלכליות משמעותיות