"פשוט חומר נפץ"

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוקמה במשרד המסחר הבריטי מחלקת הנאמן לרכוש אויב. תפקידה היה לתפוס את רכושם בבריטניה של ממשלות ואזרחים מגרמניה, מבעלות בריתה ומהמדינות שנכבשו על ידן, וזאת כדי למנוע ממדינות ה"ציר" להשתמש ברכוש זה למימון המאמץ המלחמתי שלהן. במסגרת זו, תפס הנאמן גם את רכושם של יהודים שהתגוררו באותן מדינות, ואשר עד מהרה היו לנרדפים ואף לקורבנות שואה.

לאחר מלחמת העולם השנייה סירבה בריטניה להחזיר לניצולים וליורשי הקורבנות את הרכוש שתפסה, בנימוק שמדובר ב"רכוש אויב". כפי שנחשף ב"גלובס" ביוני 1997, השתמשה בריטניה ברכוש זה על מנת לפצות את אזרחיה על תביעות שהיו להם נגד מדינות האויב לשעבר, בעיקר - נגד הונגריה, רומניה ובולגריה. אם הוחזר הרכוש, נעשה הדבר לאחר שבעליו נאלצו להיאבק שנים מול הפקידות הבריטית, והם איבדו עשרות אחוזים מערכו. אלא שבמקביל להערמת הקשיים בפני ניצולי השואה, שיחררה בריטניה לפחות במקרה אחד רכוש בשווי עשרות מיליוני ליש"ט, שהיה שייך לאחד מראשוני תומכיו של אדולף היטלר. היתה זו הפרשה של מה שנודע במסמכים הבריטיים כ"זהב תיסן", שערכו הריאלי היה קרוב ל-75 מיליון ליש"ט. פרשה סבוכה זו העסיקה את פקידי משרד האוצר ומשרד המסחר הבריטיים במשך כ-15 שנה, ולתיעודה נדרשים שישה תיקים עבי כרס בארכיון המדינה הבריטי.

* * * פריץ תיסן, יליד 1873, היה אחד מחשובי התעשיינים בגרמניה בשנות ה-20 וה-30, ולאורך השנים תרם למעלה ממיליון מארק לנאצים. בשנת 1923 שמע תיסן לראשונה נאום של היטלר, הוקסם ותרם 100 אלף מארק למפלגה הנאצית הזעירה. עד מהרה השתכנע תיסן, כי היטלר הוא שיציל את גרמניה מסכנת הבולשביזם. את אהדתו הוא תירגם למארקים, וכספו סייע למפלגה לרכוש את "הבית החום" במינכן, אשר שימש כמטה שלה, ולממן את מסעות הבחירות התכופים של אותן שנים.

בדצמבר 1931 הצטרף תיסן למפלגה הנאצית, ויצר עבור היטלר את הקשר החשוב והמשתלם עם גדולי התעשיינים במדינה. בספטמבר 1933, שמונה חודשים לאחר שעלו הנאצים לשלטון, קיבל תיסן את גמולו, כאשר מינה אותו הרמן גרינג לחבר במועצת המדינה הפרוסית, הגדולה והחשובה שבמדינות גרמניה. תיסן נבחר לרייכסטאג, והועמד בראש מכון מחקר כלכלי שהקימה הממשלה הנאצית. כל אלו הפכו את פריץ תיסן לחבר האליטה הנאצית - אך בכך לא הסתיים הסיפור.

לקראת סוף שנות ה-30 החל תיסן מסתייג ממדיניות החימוש המואץ של הממשלה הנאצית, למרות שמדיניות זו שירתה היטב את האינטרסים העיסקיים שלו. גם הרדיפות הגוברות של היהודים והמדיניות האנטי-קתולית של המשטר לא נראו לו. ב-2 בספטמבר, יום לאחר פלישת גרמניה לפולין ויום לפני הכרזת המלחמה בינה לבין בריטניה וצרפת, יצא תיסן לשווייץ, ומשם שיגר להיטלר בדצמבר 1939 את מכתב התפטרותו ממועצת המדינה הפרוסית. ב-1941 הוא פירסם את זכרונותיו, תחת הכותרת "אני שילמתי להיטלר", ובהם קבע שהשלטון הנאצי הרס את גרמניה. הוא עבר לצרפת, נאסר בידי משטר וישי, הועבר לגרמניה ושם היה במאסר עד תום המלחמה. פריץ תיסן מת בפברואר 1951.

גלגוליו של "זהב תיסן" החלו בימיה הראשונים של המלחמה, כשמשרד האוצר הבריטי דיווח למשרד המסחר על 1,100 מטילי זהב, בשווי כולל של 3 מיליון ליש"ט, המוחזקים על שמו של הבנק ההולנדי בנק פור האנדל אן- שיפווארט בחברת הכספות הבריטית סיטי סייף. ואולם, רק בנובמבר 1939 קבע הבנק המרכזי של אנגליה, כי הבנק ההולנדי מצוי בבעלותה של משפחת תיסן, וכי אין לו עסקי בנקאות אמיתיים בהולנד - במילים אחרות: מדובר ב"חברת קש", שמטרתה להסתיר את עובדת בעלותו של תיסן על הזהב ואולי על רכוש נוסף.

ממשלת בריטניה פתחה במו"מ עם פריץ תיסן בנוגע לגורלו של הזהב, אך מגעים אלה לא הבשילו בטרם נכבשה הולנד במאי 1940. נפילתה של הולנד בידי הגרמנים הסירה את המכשול האחרון בפני מכירתו של הזהב, שכן כעת כבר מדובר היה ללא ספק ב"רכוש אויב". ב-1940 רכש הבנק המרכזי של אנגליה את הזהב ממשרד המסחר עבור האוצר, תמורת 3,098,693 ליש"ט (בערכים ריאליים - למעלה מ-70 מיליון ליש"ט).

* * * העניין כולו נותר רדום עד לאחר המלחמה, אך לאחר כניעתה של גרמניה, הבינו הבריטים שיהיה עליהם לשוב ולטפל בנושא. באוקטובר 1945 כתב פקיד בכיר במחלקת הנאמן לאדוארד פלייפיר ממשרד האוצר, וקבע שהמדובר ב"מקרה יוצא דופן" וש"המקרה עצמו הוא פשוט חומר נפץ". הבעיה נבעה מכך, שכאשר נחקר פריץ תיסן בידי נציגי הצבא האמריקני ביולי 1945, הוא טען, שחלק ממניות הבנק היו בידי "נאמנות פלצר", אשר הוקמה בשווייץ בידי אמו - בעלת אזרחות בלגית - כדי לנהל חלק מעיסקי המשפחה.

הפקיד ממחלקת הנאמן הבין שלממשלתו עלולה להיות בעיה לאור מידע זה: פורמלית, הזהב היה שייך לבנק הולנדי שהיה שייך לנאמנות שווייצרית שהוקמה בידי אזרחית בלגית, וקשה יהיה לטעון שמדובר ברכוש אויב. לכן, הציע אותו פקיד לנקוט בקו שלא ננקט בשום שלב לגבי רכושם של קורבנות השואה: להעלות - כפי שהוא עצמו הגדיר זאת - "טיעון מוסרי". הטיעון המוצע היה, שלמרות כל ההיבטים המשפטיים, אין ספק שמקורו של הרכוש הוא גרמני, ויש להתייחס אליו ככזה.

רק ביוני 1948 היה על הבריטים לחשוב בפועל כיצד להתמודד עם הבעיה. באותו חודש פנו עורכי דינה של הנאמנות השווייצרית, משרד הולנד ושות', אל הנאמן, בבקשה להחזיר 318 מבין מטילי הזהב שנמכרו ב-1940 למשרד האוצר. במארס 1949 נכנסו לתמונה גם עורכי דינו של הבנק ההולנדי, משרד הרדמן-פיליפס-מאן, שביקשו להחזיר 585 מטילי זהב נוספים. עורכי הדין טענו, כי הבנק הוא הבעלים האמיתי של הזהב, וכי הוא עצמו נמצא בשליטת שתי חברות הולנדיות, נאמנות שווייצרית והברון היינריך תיסן, בן הענף ההונגרי של משפחת התעשיינים, שבינתיים הלך לעולמו.

* * * הבעיה היתה כה סבוכה ומרחיקת לכת בהשלכותיה (הן בשל הסכום והן בשל הרקע של משפחת תיסן), עד שבנובמבר 1949 היה צורך לערב בה שני שרים - סר סטפורד קריפס ממשרד האוצר והרולד וילסון ממשרד המסחר. לאחר דיונים מרובים התברר לשני המשרדים, כי אין ברירה אלא להעביר את הזהב שתובע הבנק ההולנדי לרשות הנאמן לרכוש אויב בהונגריה, כדי לאפשר לבנק להגיש תביעה נגדו. לאחר ביצוע העברה זו, הגישו יורשיו של היינריך תיסן את התביעה בשמם ובשם הבנק ההולנדי: הם דרשו לא רק להחזיר להם את הזהב שנמכר, אלא גם לפצותם ב-900 אלף ליש"ט (1.8 מיליון ליש"ט בערכים ריאליים) בשל ההפרש בין ערכו של הזהב ביום מכירתו בידי הנאמן לבין ערכו בעת הגשת התביעה.

בעקבות התקדים שיצרה הגשת תביעתו של הבנק ההולנדי, ביקש משרד המסחר בינואר 1951 ממשרד האוצר להעביר את האחריות על יתרת הזהב (זו שנתבעה בידי הנאמנות השווייצרית) אל הנאמן לרכוש אויב בגרמניה, כדי לאפשר גם כאן לבית המשפט להכריע בנושא. ממשלת בריטניה עצמה לא רצתה לשחרר את הזהב, ולא רק מסיבות פיננסיות ברורות. הבריטים המשיכו להאמין, כי תיסן לא היה אנטי-נאצי במובן המוציא אותו מכלל הגדרת ה"אויב". עוד ביוני 1948, כשביקש תיסן סיוע בריטי בקבלת היתר יציאה מגרמניה, כתב פקיד במשרד החוץ, שאין כל הוכחה לכך שהוא היה אנטי-נאצי מובהק או שלפעולותיו נגד משטר היטלר היה ערך משמעותי. מסיבה זו, העדיפה הממשלה שבית המשפט הוא שיטול על עצמו את האחריות בנושא זה, ולכן גם סייעה למעשה לעורכי הדין בכך שנקטה פעולות שאיפשרו להם להגיש תביעה נגדה עצמה.

ביולי 1951 ניתן פסק דין בתביעתו של היינריך תיסן נגד הנאמן לרכוש ההונגרי (כזכור, תביעה זו נגעה ל-585 מטילי זהב, שיורשיו של תיסן והבנק ההולנדי טענו לבעלות עליהם). השופט דוולין קבע, כי על הנאמן לשלם לתובעים 1,962,852 ליש"ט - הסכום שקיבל תמורת הזהב בעת שמכר אותו לאוצר ב-1940, פחות הוצאות בסך 40 אלף ליש"ט. עוד חויבה ממשלת בריטניה לשלם לתיסן ולבנק ההולנדי 151,454 אלף ליש"ט - רווחיה מהשקעת התמורה שהתקבלה ממכירת הזהב - וריבית בסך %4 על שני הסכומים, החל מאפריל 1950, אשר הסתכמה ב-84,572 ליש"ט נוספים. בסך הכל חוייב הנאמן לשלם 2,198,878 ליש"ט - קרוב ל-42 מיליון ליש"ט בערכים ריאליים. משרד המסחר לא עירער על ההחלטה, אלא רק על היבטי המיסוי שלה; נושא שולי זה הגיע עד בית הלורדים, בשבתו כבית המשפט העליון, ובסופו של התהליך שילמה ממשלת בריטניה לתובעים את הסכומים שקבע דוולין.

* * * לאחר פסק הדין בנושא חלקם של היינריך תיסן והבנק ההולנדי בזהב, נותרה פתוחה שאלת חלקה של הנאמנות השווייצרית באותו רכוש רב. ממשלת הולנד הציעה פשרה, ולפיה תקבל הנאמנות %45 משווי הזהב בעת מכירתו, ואילו הנאמן יוכל להמשיך ולהחזיק ב-%55 הנותרים. הסכם ברוח זו הושג ביוני 1952, ובמסגרתו קיבלה נאמנות פלצר 520 אלף ליש"ט (ריאלי - 9.36 מיליון ליש"ט).

סופה של הפרשה טמון במסמכים שאינם ניתנים כעת לעיון, אך הקו העיקרי ברור: משפחת תיסן קיבלה את רוב הזהב שלה, משום שפורמלית הבעלות לא היתה בידי נתיני אויב. זה היה צידה השני של הפורמליות בה נתקלו ניצולי השואה: הם נחשבו רשמית לאויבים, ולכן היה עליהם להיאבק שנים כדי לקבל - אם בכלל - פירורים מרכושם; משפחה שסייעה להיטלר לא נחשבה רשמית לאויבת, ולכן קיבלה את רכושה בתוספת ריבית.

קטע מתוך הספר "אויבי הוד מלכותו: בריטניה, השואה ורכוש הקורבנות", מאת איתמר לוין, שיצא לאור בימים אלה בהוצאת משרד הביטחון« איתמר לוין « "פשוט חומר נפץ" « לאחר מלחמת העולם השנייה סירבה ממשלת בריטניה להחזיר לניצולי שואה את הרכוש שהפקידו במדינה זו בשנות ה-30. ספר חדש - "אויבי הוד מלכותו: בריטניה, השואה ורכוש הקורבנות" - מגלה, כי במקביל לסירוב זה, הוחזר למשפחת התעשיינים הגרמנית תיסן זהב בשווי עשרות מיליוני ליש"ט, שהיה שייך לאחד מראשוני תומכיו של אדולף היטלר