ברטולוצ'י, כמו בימים הטובים

ברטולוצ'י הולך וסוגר מעגל. לאחר שנטש את איטליה לפני יותר מעשור, וביים אפוסים חובקי עולם שאין בהם שמץ מתרבותו שלו - "הקיסר האחרון", "שמים מגינים מעל" ו"בודהא קטן" - הוא שב לאיטליה. הוא חזר אליה לפני ארבע שנים כתייר והכין את הקרקע לקראת היאחזות חדשה במולדת.

הוא עשה את "לגעת ביופי", קומדיה חביבה על טוסקנה, שהזכירה רק במקצת את כישרונו הגדול. והנה סוף סוף סרט איטלקי, אבל לא לגמרי. הוא ממוקם אמנם ברומא, אבל גיבוריו הם אפריקנית ואנגלי ממוצא איטלקי.

אבל מה זה משנה, זהו ברטולוצ'י שכבר מזמן לא ראינו. זהו המשורר הקולנועי הרגיש כל-כך, המקורי מאין כמוהו, שבצדק אפשר לראותו כאחרון המאסטרים הגדולים של הקולנוע האיטלקי.

ברטולוצ'י מבסס את התסריט על סיפורו הקצר של ג'יימס לסדן, שאינני מכיר כלל, לכן אולי חלק מהמחמאות שברטולוצ'י זוכה להן שייכות בכלל לאותו סופר. כך או כך, זהו סיפור אהבה יפהפה, וקשה להאמין שעדיין אפשר לספר סיפור פשוט כל-כך ולהתאים אותו לרוח התזזיתית המאפיינת את שלהי האלף.

* * * תנדי ניוטון המקסימה והמוכשרת כל-כך ("חמדת") היא הגיבורה של הסרט הזה. היא אפריקנית שבן זוגה נזרק לכלא במדינה דמיונית הנשלטת בידי דיקטטור.

היא מצליחה לברוח ולהגיע לרומא כדי ללמוד רפואה. היא סטודנטית מצטיינת, אבל בשל חסרון הכיס שלה היא נעשית משרתת בביתו של מוסיקאי ממוצא אנגלי, אדם תמהוני, סגור בפני העולם. הבית היפהפה בעיבורה של רומא, שמזמן לא נראתה כל-כך נהדרת, הופך אט אט לקן אהבים חרישי.

הגבר הוא דיוויד תוויליס ("עירום"), שמשדר לנערה השחורה שבביתו אהבה למכביר, אבל ניוטון דוחה אותו, אולי משום שהיא נשואה, אולי משום שהיא ענייה, אולי משום שהיא שחורה והוא לבן ואולי משום שהיא בעצם לא אוהבת אותו.

כשנודע לו על בן זוגה הנמק בכלא, הוא מפגין את אהבתו אליה במכירה של כל החפצים הניידים בביתו, כולל ציורים ודברי ערך של ממש, שתמורתם מאפשרת את שחרורו של בן הזוג.

סופו של הסרט, מפתיע ולא מפתיע בו-זמנית, הוא אחד הסיומים היפים שנעשו בעת האחרונה.

* * * אמרו על בורטולוצ'י שאחרי הפרידה מהצלם הגאון ויטוריו סטורארו ("הקונפורמיסט", "1900", בין השאר), הוא לא יהיה מסוגל לשוב לאותה פלסטיות נהדרת ולאותן קומפוזיציות חד-פעמיות שהשניים יצרו בזמנם.

והנה כאן, עם הצלם פביו צ'נקטי, מדגים ברוטולוצ'י איך במאי גאון מסוגל לביים ולצלם. המצלמה לא נחה לרגע, היא כאילו מרחפת בתוך החללים היפים, כשהיא מייצגת את רוחה הסוערת של תנדי ניוטון.

כל ניד עפעף, כל תנודה ומבט, מתועדים ביופי שלא נראה כמותו מזמן. דווקא פשטותו של הסיפור מאפשרת לברטולוצ'י לעצב כך את הסרט.

ואת זה הוא עושה בשילוב של פסקול גאוני לא פחות, שעליו טרח אלסיו ולאד. בפסקול משתלבים סגנון אפריקני אופנתי, נוסח "מוזיקת העולם", ומוסיקה בסגנון קלאסי שנכתבה במיוחד בידי ולאד. * * * הסרט אוורירי, נושם בקלות, כמו הדיאלוג הרומנטי שבו. הגבר, המביע באופן נחרץ כל-כך את אהבתו, ומולו לבטיה של מושא האהבה, שמקבלים ביטוי בהופעתה האילמת והכובשת של תנדי ניוטון.

בסצינה לפני הסוף, כאשר ברור לה שאהבתה כנראה נתונה למוסיקאי, מאוננת ניוטון מול עינינו ואין רגע מבוכה בסצינה הרגישה והמדהימה הזאת.

הפנינה הקטנה הזאת שבה ומזכירה לנו לא רק איזה במאי גדול הוא ברטולוצ'י, אלא גם באיזה חסך אנחנו נמצאים בהיעדרו של קולנוע איטלקי כמו בימים הטובים ההם. * "התקרבות". במאי: ברנרדו ברטולוצ'י. תסריט: ברנרדו ברטולוצ'י, קלייר פפלו. על-פי סיפור קצר מאת ג'יימס לסדן. צילום: פביו צ'נקטי. מוסיקה: אלסיו ולאד. עם: תנדי ניוטון, דיוויד תוויליס« נסים דיין « ברטולוצ'י, כמו בימים הטובים « "התקרבות", סרטו של ברנרדו ברטולוצ'י, הוא סיפור אהבה יפהפה, שכמותו כבר מזמן לא נראה במחוזותינו. הפנינה הקטנה הזאת מזכירה לנו לא רק איזה במאי גדול הוא ברטולוצ'י, אלא גם באיזה חסך אנחנו נמצאים בהיעדרו של קולנוע איטלקי