רך, ילדותי, קסום

"החברים של יאנה". תסריט: אריק קפלון וסמיון וינוקור; בימוי: אריק קפלן; צילום: ולטין בלנוגוב; מוסיקה: אבי בנימין; משתתפים: אווה קפלון, ניר לוי, מוסקו אלקלעי, שמיל בן ארי, דליה פרידלנד, וולדימיר פרידמן. 1999.

סרטו עטור הפרסים של קפלון (פסטיבל קרלובי, פרס וולגין, ירושלים, וקוטף רוב פרסי האוסקר הישראלי השנה) מפגיש בין עולים חדשים מרוסיה ובין ישראלים ותיקים על רקע מלחמת המפרץ ועוסק בתחושות התסכול והניכור של מהגרים שנעקרו מבתיהם.

אורי קליין ("הארץ") טוען שמדובר ב"קומדיה רומנטית רבת תנופה וחן, ובעיקר טובת לב", "קולנוע פופולרי עשוי היטב, גדוש בדמויות שובות לב, שמצליח לסחוף אותנו אל תוך עולמו ולגרום לנו לעקוב בהנאה אחר המתרחש בו".

אלוולין קפלן בתפקיד יאנה, עולה חדשה שבן זוגה נטש אותה בהיותה בהיריון, "מתגלה כנוכחות קולנועית מקסימה ונוגעת ללב" וגם שאר השחקנים, בהם ניר לוי ודליה פרידלנד, ש"עושים עבודה טובה".

עירית שמגר ("מעריב") כותבת שהסרט הזה מצליח "לשלב תיאור מדויק של מציאות עם ראייה סהרורית של אותם אירועים עצמם". מיקום העלילה בזמן מלחמת המפרץ מאפשר לבמאי "בניית מסגרת נכונה, כדי לפעול בין הסביר למופרך, המתבטא נפלא ומצחיק כל-כך בסצינת המין עם מסיכות אב"כ". קפלון "בוחן את ההוויה שלנו בראיה כפולה, מבפנים ומבחוץ כאחד, ומגלה הוויה אכזרית ומצחיקה, פאתטית וגם מושכת. הראיה שלו מפויסת, אך גם אירונית, וכך גוברת על רגשנות בלתי נמנעת של סיפור אהבה חיובי".

הסרט "מתאר אותנו במדויק, מצייר את הרחוב, הרעש והחום, אינו מנסה להטיף או לפתור בעיות, ועם זאת הוא מחובר לאותן קומדיות זרות, אופטימיות ופתוחות יותר המשלבות טוב לב וקסם אמיתי". אווה קפלון, ניר לוי, מוסקו אלקלעי ודליה פרידלנד "מצוינים", סשה דמידוב "מקסים כמו תמיד", ואת וולדימיר פרידמן שמגר מבקשת לראות "שוב, והרבה".

יקיר אלקריב ("עיתון תל-אביב) מופתע מהקסם שיש בחברים של יאנה, "מפני שבחלקים גדולים שלו הסרט כה מבולבל, מעורבב ומטושטש, עד שבסצינות שלמות קשה להבין מה מתרחש". המבנה הבסיסי שלו מזכיר לאלקריב את "בשפל" של גורקי: "משפחות גדולות. עוני. קבצנים. סבתות. מכות. קללות. מציאות מאוד לא ישראלית", והוא "מושך לכיוון הפנטסטי, כאילו הוא מבקש לעקור את עצמו מהמציאות המתוארת ולהמריא אל-על למחוזות של בדיה מוחלטת. ואולי זה מה שיפה; שהסרט רך. נוזלי. אפילו ילדותי במקצת".

הסרט אינו ישראלי "כמעט בשום מובן", בעיקר מפני שזווית הראיה שלו היא "מבט של מהגרים". נקודה נוספת שאינה "אופיינית לקולנוע הישראלי" היא "רוחב מפתיע של ראיה, שיש לה גם מימד היסטורי" והאירועים הפוליטיים הגלובליים "יותר מכל דמות, מניעים את העלילה". אלקריב משבח את המשחק ובעיקר את זה של דליה פרידלנד "קורעת לב ומצחיקה" בתפקיד קטן שהיא "טוענת בעוצמה רגשית נפלאה".

בקיצור: מושך לכיוון הפנטסטי, אבל מתאר הוויה ישראלית מדויקת.

« נילי ברקן « רך, ילדותי, קסום «