מותה של רוזה האדומה

לנין, אשר חשב את האקט המהפכני ל"מדע", היה נוהג ללעוג לחבריו הגרמניים. "מדוע לא תהיה מהפכה (קומוניסטית) בגרמניה?" הוא שאל. והשיב, "מפני שאם חברינו הגרמניים יקבלו פקודה לכבוש את תחנת הרכבת, הם יעמדו תחילה בתור, ויקנו כרטיסים".

סרקזם אינו מבטיח לבעליו הבנה מעמיקה של נפש האדם, אבל במקרה הזה, לנין קלע היטב. ב-6 בינואר 1919 יכלה ההיסטוריה של המאה ה-20 לקבל תפנית כל-כך דרמתית, עד שאפשר להגיד כי אילו התרחשה, עולמנו היה מתהפך על ראשו. זה היה היום שבו עמדו הקומוניסטים לתפוס את השלטון בברלין. הכול היה מוכן: גרמניה, שעתה זה הובסה במלחמת העולם הראשונה, עמדה על סף התמוטטות, והיה נראה כי פועלי ברלין צריכים רק להתכופף, ולהרים את השלטון מן הרצפה.

מאתיים אלף ברלינאים נאספו במרכז העיר. רבים מהם נשאו נשק, אחדים הגיעו במשוריינים שהופקעו מידי הצבא והמשטרה. המועצה המהפכנית לא הצליחה להסכים על הצעד הבא. אחד מחבריה היה קרל ליבקנכט, ציר פרלמנט נועז, היחיד אשר הצביע נגד המלחמה ב-1914, והתנגד לה לכל אורך הדרך. הוא החליט לפעול על דעת עצמו, זימן אליו קצין זוטר אחד, ששמו היה למגן, והורה לו לכבוש מיד את בנייני משרד הביטחון.

למגן יצא למשימה בראש 300 מלחים מצי-המלחמה הקיסרי המובס. בפתח המשרד חיכה לו קצין המשמרת, סגן צעיר, ברונו המבורגר.

רגע אחד, אמר המבורגר ללמגן. "תחילה אני חייב לראות את ההוראות הרשמיות מן הממונים עליך", כמו היה מדובר בעסקה שבה מוחלפת סחורה, ולא בהריסה אלימה של הסדר הקיים.

למגן שלף מכיסו פיסת נייר, שעליה נכתבה ההוראה לתפוס את המשרד.

מצטער מאוד, אמר המבורגר. "אין כאן שום חתימה. אינני יכול לקבל את חוקיות הוראותיך ללא חתימה. הרי כל כתבנית מתחילה היתה יכולה לתקתק הוראות לתפוס את השלטון. חזור אל הממונים עליך, קבל את חתימתם, ואז נדבר".

לא קשה לנחש מה היה לנין עושה. הוא היה שולף אקדח, יורה בהמבורגר על המקום ותופס את משרד הביטחון. למגן לא היה לנין. הוא אומנם שירת באותו היום את המהפכה - אבל הוא היה קצין גרמני, שהתחנך בצי הקיסרי, והעריך משמעת וסדר. הוא הצדיע, סב על עקביו, חזר אל מטה המהפכה כדי לקבל חתימה, לא מצא איש, וכך הסתיים הניסיון לתפוס את השלטון.

כל הפרשה היתה יכולה להיחשב לפארסה מוחלטת, אילמלא האופן שבו הסתיימה. הממשלה הזמינה את הצבא הקיסרי לברלין, והמורדים הקומוניסטיים ניצודו ברחובות. שניים ממנהיגיהם הידועים והנערצים ביותר היו ליבקנכט הנ"ל, האיש שנתן את הפקודה לתפוס את משרד הביטחון, ורוזה לוקסמבורג. אנשי הצבא נצטוו לעצור אותם, ולהעמיד פנים שהם מעבירים אותם לכלא.

ליבקנכט הוצא מן המכונית שהסיעה אותו, ונורה על המקום. רוזה לוקסמבורג הוכתה תחילה באלה על ראשה, אחר-כך נורתה בתוך המכונית וגופתה הושלכה אל תעלה סמוכה. היא נמשתה משם ארבעה חודשים אחר-כך.

רצח ליבקנכט ולוקסמבורג ידוע לשימצה גם במאה, ששום גילוי של אלימות נואלת לא היה מופרז בשבילה. למרבה הפלצות הרצח נעשה בשמה של ממשלה סוציאליסטית, גם אם היא עצמה לא חתמה על הפקודה. כדי להחזיר על כנו את הסדר היא היתה מוכנה לשתף פעולה עם הכוחות האפלים ביותר, שרוצחי לוקסמבורג באו משורותיהם. ב-1919, הכוחות האלה העמידו פנים שהם מצייתים לממשלה הדמוקרטית. לאמיתו של דבר הם השתמשו בה, ובממשלות הדמוקרטיות החלושות שבאו אחריה, כהסוואה. כמה שנים אחר-כך הם יוליכו את הדמוקרטיה הגרמנית אל קברה.

"נשר בשמי אירופה", אמר לנין

מה עשתה יהודיה פולנית בצומת הדרכים ההיסטורי ההוא בברלין? מדוע היא הפכה, מצד אחד, ליעד של שנאה כל-כך נוקבת - ומצד שני, למעלת קדושה, אשר הלהיבה את דמיונם של מיליונים?

שמונים שנה אחרי רצח רוזה האדומה, אין היא אלא זיכרון עמום. אבל במרוצת המאה הזו, שנים רבות אחרי מותה, היא הוסיפה להיות מקור השראה ותקווה ללא-מעט אירופים. היא היתה מן הראשונות במאה ה-20 שהזהירו מפני טוטליטריזם. והזהרתה היתה נוקבת במיוחד, מפני שהיא לא הזהירה מפני טוטליטריזם של יריבים פוליטיים, כי אם מפני טוטליטריזם העומד לצמוח מתוך המפלגה הקומוניסטית עצמה.

היא עשתה כן ב-1903, 14 שנה לפני המהפכה הסובייטית; והיא חזרה והזהירה אחרי עליית הבולשביקים לשלטון ברוסיה. האורתודוקסיה הקומוניסטית לא סלחה לה את חטא הפקפוק באלוהיותו של לנין. אף כי לנין עצמו הכריז אחרי רציחתה כי היא היתה "נשר" בשמי אירופה, יורשיו הטילו עליה כל חרם ונידוי אפשרי, גם אחרי שתולעי-הרימה אכלו את בשרה.

ייתכן מאוד שאמונתה בקומוניזם דמוקרטי היתה מופרכת מעיקרה, וקומוניזם אינו יכול להיות דמוקרטי. אבל באמצע המאה חזר שמה ונישא על שפתיהם של צ'כים, של פולנים ושל מזרח גרמנים, אשר לא רצו לחיות בצל כידונים סובייטיים. כאשר הם התחילו לדבר על "קומוניזם בעל פנים אנושיות", האשה ההיא מזאמושץ' פולין, בת לשושלת רבנים, היתה בעיניהם מגדלור נוצץ במהלך סערתלילה. כאשר הופיע באירופה ובאמריקה "השמאל החדש", בשנות ה-60, העניין ברוזה לוקסמבורג חזר וגאה. מאחר שהיא עסקה ללא הרף בנושא שהרלוונטיות שלו לא פחתה - האנשים שהתקדמות הטכנולוגיה משאירה מאחור - אין זה כלל מן הנמנע שבנסיבות מסוימות רוזה עוד תפרוש כנפיים ותמריא.

היא היתה, בלשון אחד הביוגרפים שלה, "קטנה, מסודרת להפליא - ואשה מודעת יפה לנשיותה. איש מעולם לא ראה אותה במצב של אי-סדר, בין אם זה השכם בבוקר או מאוחר בלילה; שערה הארוך היה תמיד מסורק קדימה, בקפידה אם גם בפשטות, כדי להוסיף לגובהה. היא לא היתה ילדה יפה, ומעולם לא היתה אשה יפה. תווי-פניה היו חזקים וחדים, עם עווית קלה של פיה ושל חוטמה, ביטוי למתח. הופעתה תמיד עוררה כבוד, עוד לפני שפתחה את פיה לדבר. עיניה הכהות השרו את מצב הרוח ברגע הנתון: הן זהרו בשעת מאבק, או כבו כאשר התכנסה בהרהורים, או היו אפופות כעס או שעמום".

היא ששה אלי כל קרב. התפעם בה אי-שקט עצום. לעיתים רחוקות מאוד היא היתה מסוגלת להסכים עם בן-שיח. בזכות כישרון הדיבור יוצא-הדופן שלה היא היתה מהלכת קסמים על קהל שומעיה, גם כאשר לא היתה מצליחה לשכנע אותם. המנהיגים הידועים ביותר של השמאל האירופי התייראו מנוכחותה ומקולה. ויקטור אדלר, המנהיג היהודי של המפלגה הסוציאליסטית האוסטרית, מן הפוליטיקאים הידועים ביותר באירופה של תחילת המאה, כתב עליה (במכתב פרטי), שהיא "כלבה נוטפת רעל, בעלת שכל של קוף", מלים שאפשר בהחלט לטעום בהן את תרעומתו של גבר על השפעתה של אשה, בימים שבהן נשים לא הורשו אפילו להצביע בבחירות.

על אנשים כאדלר הילך אימים הפלירט הבלתי-פוסק של רוזה עם "ההמון". היא אהבה את קירבת "ההמון", בשעה שלא יכלה לסבול את קירבתם של עסקני מפלגה חרוצים. היא רצתה לבסס את המפלגה הסוציאליסטית על החלטות "ההמון", במקום להעניק את כוח ההחלטה לחוגים קטנטנים של מנהיגים. אחד הפרדוקסים הגדולים ביותר של המאה ה-20, שהגיע כמובן למיצויו במהפכה הסובייטית, היה פחדם של מנהיגי מפלגות פועלים מפני הפועלים שהם רצו להנהיג. סופן של מפלגות ההמון, שהפכו לדיקטטורות גרועות מאלה שהחליפו.

טרוצקי כתב עליה פעם, כי ב"חוסר הסבלנות שלה היתה אצילות", אבל לא היה לה מקום בגרמניה, מפני שהיא היתה "רוסיה מדי". אף על פי שהקדישה את רוב חייה לפוליטיקה גרמנית, והחזיקה דרכון גרמני, אומנם היה קשה להגיד עליה שהיא גרמניה. היה גם קשה להגיד עליה שהיא פולניה. או רוסיה. או יהודיה. היא היתה כל אלה גם יחד, והרבה יותר (וכנראה גם הרבה פחות).

הם היו אירופים, אולי היחידים יהדותה של רוזה לוקסמבורג, כמו יהדותם של הרבה מהפכנים אחרים באירופה של תחילת המאה ה-20, לא היתה יותר מציון ביוגרפי, לפחות בעיני עצמם. אבל הקשר בין מהותם האתנית ובין מהפכנותם לא היה מקרי. הפילוסוף ניטשה - לא אוהב יהודים - כתב, כי מעמדם של היהודים באירופה, והפונקציות שהם מילאו, הועידו אותם להיות "האירופים הטובים", בה"א הידיעה. חנה ארנדט, הוגת-הדעות היהודיה-גרמניה-אמריקנית, כתבה על לוקסמבורג, שהיא השתייכה למעמד בינוני יהודי, אשר לא זיהה את עצמו עם שום ארץ. בני המעמד הזה אומנם התגוררו בערים מוגדרות - פריס, לונדון, ברלין, וינה, ורשה - אבל "הם היו אירופים", כתבה ארנדט, "מה שלא היה אפשר לומר על שום קבוצה אחרת. וזה לא היה עניין של שכנוע עמוק; זו היתה עובדה אובייקטיבית".

עניין רגיל היה בשביל יהודים כאלה לדבר ולכתוב כמה לשונות אירופיות. רוזה לוקסמבורג ידעה על בוריין רוסית, גרמנית ופולנית, והיתה לה ידיעה הגונה גם באנגלית ובאיטלקית. קלות הניתור של יהודים כאלה מסביבה תרבותית אחת למשנה היתה חסרת-תקדים, וספק אם תהיה דוגמתה. זו קלות הניתור, שמכוחה אינטלקטואלים ומהפכנים יהודיים מילאו תפקיד חסר כל פרופורציות בהתפתחות אירופה ב-20 השנה הראשונות של המאה ה-20.

אלה היו היהודים שסטפן צווייג מתאר בגעגועים בספרו "העולם של אתמול": בני-שיח מקסימים, מועמדים מועדפים בכל התוועדות חברתית. הם היו שכיות-החמדה של המאה היוצאת. אבל צריך מיד להוסיף, שמקור קסמם היה גם מקור כישלונם. אנשים כל-כך רחבי אופקים ורופפי שורשים לא היו מסוגלים להבין עד כמה הם רחוקים מאירופה האמיתית, שהתחילה להתפצל לגורמיה, להקיף את עצמה בחומות, להטיף שנאה לאומית.

אין פלא, שהיהודים האלה סיפקו מספר כל-כך גדול של אידיאולוגים מהפכניים, אשר האמינו בכל לב כי בשביל המוני הפועלים העלובים באירופה, "לפרולטריון אין מולדת חוץ מאשר הסוציאליזם"; ושפועלים לעולם לא ירימו נשק נגד פועלים אחרים, תהיה השפה שהם מדברים אשר תהיה. ודאותם התפוגגה בן-לילה במלחמת העולם הראשונה, ולא שבה עוד.

סיפור מעשיה הפוליטיים של רוזה לוקסמבורג במרוצת 20 שנות פעילותה הוא דוגמה לניתור התרבותי. היא היתה מעורבת בו-זמנית, בדרגה עצומה של אינטנסיביות, בפוליטיקה של שלושה עמים, כחברה בשלוש מפלגות, כפובליציסטית ונואמת בשלוש לשונות, וכמובן, כאסירה פוליטית בשתי קיסרויות. כפילוסופית מרקסיסטית היא הניחה, כמובן, שגרמניה היא המקום החשוב ביותר לקידום רעיון המהפכה: הארץ המפותחת והמתועשת ביותר באירופה, עם מפלגת הפועלים הגדולה ביותר. אבל זה לא הפריע לה לקחת פסק זמן של שנתיים כדי לקדם את המהפכה בפולין. בשלב מסוים היא הגיעה למסקנה שהמהפכה הראשונה תתרחש ברוסיה, וניסתה לעבור לשם. היא אפילו יעצה לידידיה להתחיל ללמוד רוסית (שהיא עצמה דיברה על בוריה), כי זו "לשון העתיד".

בה בשעה, לא היה לה כל עניין ביהודים. חוסר העניין הגיע לשיעורים כל-כך קיצוניים, וקיבל ביטויים כל כך ארסיים, עד שאי אפשר להימנע מן החשד שהיה בו משהו פתולוגי. היא כתבה פעם, כאשר התבקשה להרים קול לטובת היהודים: "מה לי ולכל הצער היהודי המיוחד שלכם? אני מצטערת על מר-גורלם של הקורבנות האינדיאנים העלובים במטעי הגומי של פוטומאיו (קולומביה), על השחורים במדבר קלהרי (בדרום-מערב אפריקה), אבל אינני יכולה למצוא פינה מיוחדת בליבי בשביל הגטו".

כי מן הגטו הזה היא יצאה, ואל הגטו הזה היא גמרה אומר שלא לשוב, גם אם היה עליה להכחיש את עצם קיומה של האנטישמיות. "בשביל תלמידי מרקס", היא אמרה, "'השאלה היהודית' בתור שכזאת כלל אינה קיימת". כאשר היא שמעה על התקפות נגד יהודים היא משכה בכתפיה, וייחסה אותן להיעדר תנועה מהפכנית במקומות שבהם התחוללו. אפילו כאשר היא עצמה נפלה קורבן להתקפות מצד אנטישמים, ובכלל זה אנטישמים מן השמאל, היא הוסיפה לעמוד על דעתה שהאנטישמיות לא היתה ולא נבראה.

היא רחשה תיעוב עמוק לתנועה הסוציאליסטית היהודית "בונד", שהשפעתה על ההיסטוריה האירופית היתה ענקית, במובן זה שהיא היתה מפלגת הפועלים המאורגנת הראשונה בקיסרות הרוסית.

לפני מאה שנה הבונדיסטים האמינו, כי הם יכולים להציל את המוני היהודים בעיירות הקטנות של מזרח אירופה מחרפת העוני והרעב - ובאותה השעה גם לשמור על זהותם התרבותית היהודית. הם מילאו תפקיד מזהיר בהפיכת לשון היידיש לשפת כתיבה ויצירה. והם הרתיחו את דמה של רוזה. היא אסרה על חברה לחיים ושותפה הפוליטי, ליאו יוגיכס, לשאת ולתת עם "היהודים האלה".

איך העזת, יוד-למד?

מסופר עליה, כי יום אחד ביקר אצלה סוציאליסט פולני קתולי, טדיאוש ראדוואנסקי. הוא סיפר לה כי לימד את עצמו יידיש, כדי שיהיה מסוגל לדבר עם פועלים יהודיים. לא היה שיעור לזעמה של רוזה. "הנה עוד מטורף אחד!" היא קראה. "עוד גוי הלומד את הז'רגון הזה!" ("ז'רגון" היתה מלת הגנאי הקשה ביותר ליידיש, גם בפי ציונים, ושללה ממנה את הזהות של לשון מן המניין).

ורוזה הוסיפה: "מי שמע על ספרות בז'רגון! זה הרי לעג לרש! ובמיוחד הפרץ הזה, המשוגע הזה, שיש לו החוצפה להעליב את היינה בתרגום של הגרמנית היפהפייה שלו לעגה השוואבית הישנה הזו, שהושחתה על-ידי אוסף של מלים עבריות ושפת איכרים פולנית מבולבלת".

אכן, איזה מונולוג מדהים. מעניינת במיוחד הזכרתו של פרץ, הלוא הוא י"ל פרץ, הסופר הגדול הראשון בלשון היידייש, האיש שלו אנחנו חבים את שיורם של מאות סיפורים חסידיים. פרץ, ממש כמו רוזה לוקסמבורג, התגורר בעיר זאמושץ'. יש אפילו טענה שבאחד מסיפוריו כלול רמז למשפחת לוקסמבורג ולילדתם בעלת-המום, רוזה (היא לקתה במחלה קשה בילדותה המוקדמת, שהטילה מום במותניה וגרמה לה צליעה כל חייה).

הנחמה היחידה למקרא המלים הנואלות כלפי היהודים היא, שכך נהגה רוזה לדבר על כל עניין וכלפי כל אדם. היא התברכה בידיעות עצומות ובאומץ לב בלתי רגיל, אבל לעיתים קרובות היה נדמה שאין היא מבורכת באהבת-אדם. ההיסטוריון יעקב טלמון משווה בינה ובין ויקטור אדלר, שהיה המנהיג היהודי של המפלגה הסוציאליסטית האוסטרית.

"לעומת מזגה היהיר של רוזה", כותב טלמון, "אדלר היה סמל הענווה. היא - כולה פיקחות; והוא - מלא תבונה. היא - מפריחה היקשים זריזים, ומעלה אותם כחוקי ברזל של ההיסטוריה; ואילו אותו הדריכה הבנה מעמיקה בהשתלשלותם הממשית של הדברים, בהתנהגותם של בני אדם הלכה למעשה... היא - אוהבת המין האנושי כולו, אבל רק לעיתים רחוקות יש בפיה מלה טובה על אדם חי, ואף זה רק לפני בני אדם שהיו נכנעים לפניה".

דמויות כרוזה לוקסמבורג לא היו יכולות למלא תפקיד חשוב בימינו, וזה לא בהכרח ציון גנאי. הפוליטיקה וחיי הציבור של הימים ההם היו גדושים בפולמיקה. כמויות מבעיתות של מלל מילאו את העיתונים, מסות ארכניות על כל עניין, התנצחויות שפירקו לגורמיו כל משפט, ושכחו אחר-כך לחזור ולהרכיב אותו. עניין רגיל היה בשביל מנהיג פוליטי לשאת נאום של שעתיים, ועניין רגיל בשביל מאזיניו היה להקשיב רוב קשב. רק בזמן שבו אנשים היו נוהגים במלה הכתובה בדחילו ורחימו, מעגלים ומשייפים ומוחקים וחוזרים ומוחקים - וכל זה בלי מעבדי תמלילים, ולעיתים קרובות גם בלי מכונות כתיבה - יכלה מסיתה מקצועית כרוזה לוקסמבורג לרכוש מידה כזאת של השפעה.

לא היא בלבד, אלא כמעט כל מהפכן אירופי היה בראש ובראשונה "פולמיציסט", אדם המבלה את רוב חייו בכתיבת מאמרי מערכת, בקריאה ובעריכה של מאמרים שכתבו אחרים, ובדיונים ארוכים על מידת הלגיטימיות של נקודת-מבט כזאת או אחרת. זה מה שעשה לנין ב-20 השנה שהובילו אותו אל מנהיגות המהפכה הגדולה ביותר בדברי הימים. אלה היו הימים, שבהם רשימות עיתונאיות לא היו עוסקות במאורעות, הן-הן היו המאורעות.

רוזה רשפה אש ועשן, היתה איפכא-מסתברא מקצועית, הכעיסה, הקניטה והעליבה - אבל גם הצליחה להשמיע כמה מן האמיתות המהוללות ביותר של זמנה, ושל זמננו. ולא היה עניין שבו הזהרותיה היו מרחיקות-ראות יותר מאשר בענייני מלחמה ושלום. היא הזהירה, 15 שנה לפני מעשה, כי הסוציאליסטים של אירופה מאבדים את יכולתם להתנגד למלחמה. כאשר התממשה התחזית, וכמעט כל השמאל האירופי תמך במצעד האיוולת אל מלחמת העולם הראשונה, רוזה היתה קרובה להתאבדות, יחד עם ידידתה ושותפתה הפוליטית קלרה צטקין, יהודיה פולניה נוספת. התנגדותה למלחמה, בשעה שעל השמאל הגרמני נפלה שתיקה פטריוטית נכלמת, עלתה לה בתקופות מאסר קצרות ובהילה גוברת של קדושה מעונה בעיני הפועלים.

רוזה, הסכין בגב גרמניה התמוטטה באוקטובר 1918. היא נחלה תבוסה אסטרטגית, ולרוב הגרמנים היה קשה להבין את משמעותה, מפני שצבאות גרמניה שלטו אז בשטחים עצומים, מלב רוסיה ועד קירבת פריס. אבל למכונת המלחמה הקיסרית פשוט נגמר החמצן. לימים יבדו הלאומנים הגרמניים מלבם את אגדת "הסכין בגב", על אודות החתרנות שהחלישה את העורף, בשעה שהצבא נלחם בגבורה בחזית. בחתרנות הזו הם יכללו גם "ברית ספרטקוס", הקבוצה המהפכנית שהקימו רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט.

רוזה ידעה שהשעה למהפכה בגרמניה עדיין לא הגיעה. היא ידעה שכדי לחולל מהפכה נחוץ ארגון מהפכני, וספרטקוס, או המפלגה הקומוניסטית שעתה זה קמה, עדיין לא הבשילו. אבל הרושם של המהפכה הרוסית, שנה אחת קודם, היה עצום. היה נדמה שבאה שעת כושר, בנסיבות דומות להפליא לאלה שהעלו את לנין וטרוצקי לשלטון. וכך אנחנו מגיעים אל 6 בינואר 1919 הרה-האסון ואל הרצח, ב-15 בינואר 1919.

בעיני הפילוסופית חנה ארנדט, הרצח ההוא פתח את הדרך לפני שורה של רציחות פוליטיות בגרמניה, וקו ישר מתוח ממנו לעליית היטלר לשלטון. גם אם ההשקפה הזו מנוסחת במידה של דרמתיות, רוב ההיסטוריונים אומנם מעמידים את רצח רוזה לוקסמבורג בשורה הראשונה של המאורעות שחיסלו את הרפובליקה הדמוקרטית בגרמניה עוד לפני שנולדה רשמית.

אבל אפשר גם לטעון את ההיפך. אפשר לטעון כי אילמלא הניסיון הקומוניסטי האלים לתפוס את השלטון בתחילת 1919, אולי לא היתה מתעוררת בגרמניה הריאקציה הימנית הקיצונית אשר הכשירה את הדרך לעליית היטלר.

ואפשר גם לטעון, שרוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט לא היו מהססים לנהוג במתנגדיהם באותו אופן עצמו, אילו הצליחו לתפוס את השלטון. סוף סוף, האם המאה ה-20 לא היתה נראית קצת יותר טוב, אילו השליך מישהו את לנין ואת טרוצקי ואולי גם את סטלין אל איזו תעלה בפטרבורג, ב-7 בנובמבר 1917?

מי יודע. הביוגרף של רוזה, פיטר נטל, שואל מה היה קורה אילו נשארה בחיים. הוא אינו מגיע למסקנות מרעישות. אין הוא חושב, למשל, שהיא היתה מצליחה למנוע את השתלטות סטלין על התנועה הקומוניסטית האירופית, קל וחומר את עליית היטלר. בעלות היטלר היא היתה יכולה להיות בת 63, וסביר להניח שהיתה נמלטת מגרמניה. אולי היתה נעשית מרצה מכובדת באוניברסיטת הרווארד.

אולי היתה מחברת ספר "שחור עב-כרס" של הגנה על מעשיה, והיתה מעוררת את הערצתם של "אנשי אקדמיה צעירים, בעניבות פרפר דיסקרטיות".

ואולי היתה מתאבדת, כפי שעשו כל-כך הרבה יהודים אירופיים שבורי-לב אחרי שאירופה ניטלה מהם.

שנה ומשהו לפני מותה היא כתבה לידידה יהודיה: "העולם כולו הוא ביתי, כל מקום שבו יש עננים, ציפורים ודמעות-אדם". אכן, לפחות במובן הזה היא מעולם לא נשארה ללא בית.« יואב קרני « מותה של רוזה האדומה « היא היתה שייכת לדור שלא היה דוגמתו, ולעולם לא יהיה. היא היתה שייכת לדור, שבניו ובנותיו היו מנתרים בקלות מתרבות לתרבות ומלשון ללשון. הם היו חסרי ארץ ונטולי שורשים, ומולדתם היחידה היתה אירופה. היא נולדה לצאצאים של שושלת רבנים, אבל יהודים מעולם לא עניינו אותה. היא בזה ללאומיות וללאומנות, רצתה לאחד את כל הפועלים, והשתתפה בשלוש מהפכות כמעט בעת ובעונה אחת. "העולם כולו הוא ביתי", היא כתבה, "כל מקום שבו יש עננים, ציפורים ודמעותאדם". חיילים גרמניים רצחו אותה לפני 90 שנה. רוזה לוקסמבורג, היהודיה של המאה ה-20 יואב