געגועים נעימים לקומדיה הצרפתית

פרנסיס וובר בן ה-61 הוא המבריק והפורה בין יוצרי הקומדיות בצרפת, ואולי אף היחיד שעדיין משמר את רוח הפארסה, שאיפיינה את התיאטרון והקולנוע במאה השנים האחרונות.

וובר הוא מחזאי שהפך תסריטאי, שהפך במאי, שבמהלך העשורים האחרונים הפתיע לא פעם עם קומדיה א-לה-מולייר, שהיתה גם מקורית, גם מפתה וגם מקובלת על הביקורת המחמירה.

"הבלונדיני עם הנעל השחורה" ושני חלקיו של "כלוב העליזים" הפכו אותו פופולרי גם באמריקה, והוליווד מיהרה לרכוש את הזכויות על היצירות האלה. יש לציין שהעיבוד האמריקני היה פחות טוב מהמקור.

סטיבן שפילברג ראה את "אידיוט מושלם" וכבר מיהר לרכוש את הזכויות. אפשר להבין אותו, כי גם הפעם מצליח וובר להוליד קומדיה שנונה, חכמה, מצחיקה, מקורית, ומה שמפליא - כל-כך פשוטה.

* * * זהו מחזה על-פי כל כללי התיאטרון הצרפתי של שלהי המאה הקודמת. במקור אכן היה זה מחזה מצליח, שאף הועלה בארץ בשמו המקורי "אידיוט לארוחה".

מדי שבוע נפגשים כמה חבר'ה סנובים ועשירים כשכל אחד מהם, על-פי תורו, אמור להביא לארוחה אידיוט כלשהו. האידיוט, כמובן, לא יודע שהוא משמש מוקד לצחוקים ולהעלבות, ממש שק חבטות של הגברים השבעים האלה.

פייר (תיירי לרמיט) מקבל טלפון מאחד מידידיו, שמבשר לו בשמחה על איתורו של אידיוט מושלם - פקיד מס הכנסה שמנמן וטוב-לב בשם פינון (ז'ק וילאר הנהדר), שאשתו נטשה אותו לפני שנתיים ומאז הוא משקיע את יגונו בבניית דגמים של מבנים מפורסמים באמצעות גפרורים.

ואכן פייר מזמין אותו לארוחה בתואנה שיש עניין רב בדגמי הגפרורים שלו. אלא שהעניינים משתבשים לאחר שאשתו של פייר נוטשת אותו, ואולי חזרה לחיקו של מאהבה, והגרוע מכל, פייר נפל וגבו נתפס ועכשיו הוא גם לא מסוגל לתפקד אפילו בביתו שלו.

אבל פינון מגיע בזמן לארוחה שלא מתקיימת, ובמקומה מתנהלת מרגע זה עלילה קומית, מצחיקה וחכמה, שמשכיחה מאיתנו את העובדה שלפנינו בעצם תיאטרון מצולם.

* * * ומה זה משנה בעצם? העובדה שהחלל המצולם הוא ביתו של פייר הופכת יתרון, וכיאה למחזה בולוואר, כל הגיבורים "יוצאים" ו"נכנסים" לדירה בהילולה של טפשות, התחכמויות, טעויות, מעידות ושנינויות לשוניות למכביר.

סוד הקסם של הסרט אינו רק בהיותו קומדיה כל-כך מוצלחת. יש משהו נוגע ללב ומעורר נוסטלגיה, כשרואים את התפאורה, התלבושות והגינונים, ואף את ניצול צלצולי הטלפונים, הדלתות הנטרקות, הכניסות המבולבלות והטעויות הלשוניות, שמזכירים את הקומדיה הצרפתית במיטבה, משנים עברו.

הסרט אפילו נראה כרפליקה מאוחרת של שנות ה-70, מין מסע לא מכוון לאופנה של אז, לדקורציה של החדרים ואף לפרצופיהם של השחקנים שנראים כהעתקים חדשים לדמויות שפיארו פעם את המסך: לואי דה פינס, פייר רישאר וקומיקאים גדולים אחרים מן העבר.

ז'ק וילאר עצמו, שעושה תפקיד קומי משובח, הופיע לראשונה כשחקן משנה בסרטיו של דה פינס. תיירי לרמיט, שמופיע גם בדרמות, זכור לטוב מקומדיה מלפני שנים, "הגונב מגנב פטור". כך שההנאה מהקומדיה הזאת מלווה באנחות געגועים למה שהיה פעם אופייני כל-כך לצרפתים. * "אידיוט מושלם". תסריט ובימוי: פרנסיס וובר. צילום: לוצ'אנו טובול. עם: תיירי לרמיט, ז'ק וילאר, אלכסנדרה ונדרנוט« נסים דיין « געגועים נעימים לקומדיה הצרפתית « "אידיוט מושלם" הוא סרטו המשובח של פרנסיס וובר. קומדיה שנונה, מקורית, ומה שמפליא - כל כך פשוטה. שפילברג כבר מיהר לרכוש את הזכויות