כל עסקי הנשיא

"כאשר נכנסתי לעסקים, הטלתי על עצמי תנאי בל יעבור: לא לעסוק בסחר נשק, כדי שאיש לא יוכל לטעון שאני מנצל לצרכי הפרטיים את קשרי הממלכתיים". כך סיפר לפני שנים רבות עזר ויצמן, אשר הירבה לבצע גיחות עיסקיות בתחנות הביניים בקריירה הצבאית והפוליטית שלו.

עד היום לא הוכח שויצמן היה מעורב ישירות בעסקי נשק, אם כי ברור שמדי פעם הוא נמצא לכל הפחות בסביבת העסקים הללו. באחרונה הועלתה הטענה, כי הכספים אותם קיבל ויצמן מאדוארד סרוסי היו קשורים בצורה כלשהי לעסקי נשק; פרקליטיהם של ויצמן וסרוסי כאחד מכחישים זאת מכל וכל, ודבקים בגירסה לפיה אותם 300 אלף דולר היו רק מתנה אישית בין חברים קרובים.

דומה, שאת עברו כאיש עסקים יעדיף ויצמן לשכוח, מן הסיבה הפשוטה שהוא הצליח בהם הרבה פחות מאשר במדים או ליד שולחן הכנסת.

כבר החברה הראשונה בה היה ויצמן מעורב, קישרה אותו לתחום העסקים הביטחוניים: חברת ויצמן-רגבי הקטנה והבלתי ידועה, אשר הוקמה על ידי יחיאל ויצמן, אחיו של הנשיא חיים ויצמן ואביו של עזר. האחרון ירש את חלקה של אמו בחברה לאחר פטירתה, בפברואר 1963.

ביוני 1977, כשהתמנה לשר הביטחון בממשלתו הראשונה של מנחם בגין, מכר ויצמן את כל מניותיו לחברת יצחק אלמוג בע"מ. בשנות ה-80 המוקדמות פורסם, שוויצמן-רגבי עוסקת בייצוג חברות אמריקניות לייצור ביטחוני. כמו כן נטען, כי עוד בתחילת שנות ה-70, כאשר היה ויצמן מעורב בה, היא קיבלה לידיה חלק מעסקיו של סוחר הנשק פוקה הירש. ככל הידוע, ויצמן מעולם לא הכחיש או אישר ידיעות אלו.

מגע אחר של ויצמן עם התעשיות הביטחוניות היה במחצית הראשונה של שנות ה-70, כאשר התמנה ליו"ר חברת ציקלון לייצור חלקי מטוסים ושיפוץ מסוקים. את המינוי קיבל ויצמן בזכות קשריו עם יוסף קרמרמן, שהיה בעל השליטה בציקלון וחתנו של יעקב מרידור, לשעבר מפקד האצ"ל.

הקשר בין ויצמן למרידור נוצר באמצעות מילה ברנר, בן-דודו של ויצמן, שהיה שותפו של מרידור בחברה הימית להובלת פרי, ואשר סייע לוויצמן לקבל משרת ניהול בחברה לאחר שעזב את תנועת החרות ב-1972. החברה, אגב, התמוטטה ברעש גדול שנים רבות לאחר מכן, כשוויצמן כבר מזמן לא היה מעורב בפעילותה.

במארס 1973 הפך נשיאנו לראשונה לעצמאי, כאשר הקים יחד עם דוד קוליץ את חברת אלול טכנולוגיות. שותפים אחרים בחברה היו יצחק אלמוג (שהיה אז שותפו של ויצמן בחברת ויצמן-רגבי), מיקי אלבין, מנחם (מנטה) עצמון וחנניה נאמן. ושוב אנו מוצאים את ויצמן, למרות הצהרתו מאוחר יותר, בסביבה המאוד-קרובה של עסקי הנשק: אלול עסקה ועוסקת בייצוגן בארץ של חברות ביטחוניות אמריקניות, ובין היתר היא מייעצת לבואינג בתחום האזרחי והצבאי. ויצמן מכר את אחזקותיו באלול בספטמבר 1974, אך נותר דירקטור בה עד אפריל 1977, עת התפטר על מנת להשקיע את כל זמנו במסע הבחירות של הליכוד (אותו ניהל כראש המטה).

כשוויצמן התפטר מן הממשלה במאי 1980, הוא ניסה להיכנס לעסקים בהיקף רציני. הוא הקים יחד עם עורך הדין האמריקני ליאון צ'רני את חברת C.H.W (ראשי התיבות של שמותיהם), אשר ברשם החברות הגדירה עצמה כעוסקת בבנייה, נדל"ן וייצוג חברות זרות. בין היתר, ניסתה החברה לרכוש מידי רסקו את "המגדל" ברחוב פריש בתל-אביב, אך נכשלה. לא ידוע על עסקים רציניים, בהם היו ויצמן וצ'רני מעורבים.

במקביל, המשיך ויצמן בעסקים משלו. בסוף 1981 נכנס לשותפות עם רמי אונגר (אותו הכיר עוד בחברה הימית) בסוכנות הרכב טלקאר, שקיבלה כעבור חודשים אחדים את הזיכיון לייבוא מכוניות דייהטסו, ואילו ביולי 1982 הודיע ויצמן על הקמת ספינת הדגל של עסקיו: חברת גליל טכנולוגיות מתקדמות. %59 ממניותיה היו בבעלות דלתא-גליל, המהנדסים עודד צ'ופ ואלי קליין החזיקו ב-%17 כל אחד, ואילו ויצמן קיבל %3 והתמנה ליו"ר החברה. לצידו ישבו בדירקטוריון כמה אישים ידועים: אברהם (בומה) שביט, לשעבר נשיא התאחדות התעשיינים; יחזקאל פלומין, לשעבר סגן שר האוצר; ועו"ד יהושע רוטנשטרייך.

מטרותיה של גליל טכנולוגיות, כפי שהוגדרו בתקנונה, היו שאפתניות ונרחבות: לנצל את האפשרויות העיסקיות הנובעות משיתוף פעולה בין חברה בעלת הון וצוות ניהול, לבין מרכזי ידע מדעי; ולשמש כ"מטריה" המרכזת את כל האמצעים הדרושים למחקר ופיתוח, משלב הרעיון ועד ליישומו המסחרי.

על מנת להגשים מטרות אלו, הוקמה לצידה של הנהלת גליל ועדה מייעצת, בה היו חברים נציגים בכירים של העולם האקדמי. ויצמן וחבריו דיברו בהתלהבות על מערך שיווק, שיעסוק באיתור לקוחות פוטנציאליים ובקבלת חוות דעתם על הפרוייקטים שבפיתוח, ומאוחר יותר אף יאתר לקוחות שיהיו שותפים בהקמת מפעלים בארץ ובחו"ל. החברה אפילו תכננה להקים שלוחה בארה"ב, שתיצור קשר עם חברות ענק מקומיות שעשויות להיות שותפות אפשריות.

בעת הצגת גליל טכנולוגיות בפני הציבור, בישר ויצמן על שורת פרוייקטים שכבר יצאו לדרך: הפיכת פסולת חקלאית למזון לבעלי חיים; מכשיר למדידת התכווצויות הרחם לפני הלידה; מוניטור להזנת חולים אנושים; המסת פוספטים בידי חיידקים; וציפוי מתכות בתמיסה שפותחה בכור הגרעיני בנחל שורק. ראשי החברה מסרו בהמשך על בדיקת כמה רעיונות מעניינים נוספים: תהליך להפקת משקה אלכוהולי מתפוזי שמוטי, פיתוח מכשיר לאיתור סרטן השד ופיתוח שיטה להפקת כימיקלים מתרביות של תאי צמחים.

גליל תכננה להנפיק %60 ממניותיה, אך בפועל הצליחה לגייס רק 3 מיליון דולר ממשקיעים פרטיים. ב-1983, שנה בלבד לאחר הקמתה, החלה גליל לפגר בתשלום האגרה השנתית הצנועה לרשם החברות, שעמדה אז על 640 שקל. בספטמבר 1985 הודיע רשם החברות, כי בכוונתו למחוק את גליל בשל חובותיה כלפיו. המחיקה עצמה בוצעה במארס 1988, שנה לאחר שוויצמן ודלתא-גליל מכרו את מניותיהם בגליל לקבוצת כלל. הבעלים האחרונים של החברה היו המהנדסים צ'ופ וקליין, ולצידם ישטק תעשיות וטכנולוגיות שהיתה בשליטת אביהו הורוביץ.

ניסיון עיסקי כושל אחר של ויצמן היה בחברה ישקונט ספנות, אשר הוקמה באוקטובר 1982, ובה היו לו %5 מהמניות ותפקיד היו"ר (בכלל נראה, שוויצמן קיבל לעיתים קרובות מניות ותפקיד מכובד בעיקר בזכות שמו וקשריו). שותפיו לחברה היו צבי פירון וחיים סרוב (%35), רמי אונגר (%30) וקבוצת הספנות הוותיקה של משפחת אלאלוף (%30). גם כאן היו ההצהרות ההתחלתיות מבטיחות מאוד: ישקונט הבטיחה שהיא תשבור את המונופול של צים ושותפותיה, תוך הפעלת אוניות מכולה - שתיים שיפעלו מיד ועוד כמה שייבנו בעתיד במיוחד עבורה.

בתחילה נראה היה, כי ישקונט הקטנה אכן מצליחה לעקוץ בצורה מכאיבה את צים, וזו נאלצה להוריד את מחיריה לשפל חסר תקדים על מנת להתמודד עם התחרות הבלתי צפויה. אבל אז קרה דבר - וישקונט נקלעה לקשיים; ב-1984 פרץ מרד חמוש על סיפון האוניה "נתנאל" שהיתה בבעלותה, ואילו שנה לאחר מכן קיבל ויצמן - כבעל מניות בחברה - אתראה מרשם החברות על הכוונה למחוק את ישקונט בשל חובות אגרה. ראוי לציין, כי ויצמן המשיך להחזיק במניותיו בישקונט עד יולי 1985 - 11 חודשים לאחר שהתמנה לשר בלתי תיק בממשלתו של שמעון פרס. ואז, מכר ויצמן את מניותיו לאונגר ויצא סופית מעולם העסקים. « איתמר לוין « כל עסקי הנשיא «עזר ויצמן, איש עסקים בינוני, אבל חבר טוב. החברות והקשרים הכניסו אותו לעסקים, כך הוא גם התיידד עם אדוארד סרוסי