ראויה לאהבה, ללא פשרות

"מראה מעל הגשר", מאת ארתור מילר, תיאטרון "הבימה". תרגום: דן אלמגור; בימוי: מיכה לבינסון; תפאורה: דני תורן; תלבושות: עופרה קונפינו; תאורה: אבי יונה בואנו; משתתפים: ג'וליאנו מר, יהודה אפרוני, טל צדקוני, גיא זוארץ, נאוה זיו, עפר זוהר.

מחזהו של ארתור מילר, על אהבתו הגדולה והאסורה של אדי לקתרין, בת אחותה של אשתו, שמביאה אותו, שבוי במערבולת יצריו, אל סופו הטרגי.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") טוען, שיעילותו המוכחת של המחזה "אינה עושה את ההתמודדות עם הצגתו קלה יותר. אולי להיפך". בנקודה זו הנדלזלץ זוקף לזכותו של הבמאי לבינסון "הישג כפול. האחד הוא הפקה מוקפדת, עם פסקול קולנועי מרשים, תאורה שמציפה את הבמה בדם, בלי להפגין את עצמה. ההישג השני הוא יכולתו ללהק את ההצגה עם שחקנים בעלי נוכחות ייצרית מרשימה".

הישגם של צדקוני וזוארץ "משכנע". זיו וזוהר "מפיקים רגעים חזקים". אפרוני ב"משחק קצת משונה, מהווה קונטרפונקט חיוני ומעניין". אבל "הישגם של כל אלה רב גם הודות לניצחון התיאטרוני המשכנע של ג'וליאנו מר בתפקיד אדי: יכולתו המופלאה לשחק הר געש פעיל, המתפורר בחוסר אונים של סערת יצרים המכלה אותו מבפנים, להקרין כאב ועצמה ושליטה וגם חוסר ישע, הגורמים לך לאהוב אותו על אף שהוא עושה מעשים שאינם ראויים לאהבה". כמוהו, "גם ההצגה ראויה לאהבה, ללא פשרות" חותם הנדלזלץ.

אליקים ירון ("מעריב") אומר, שהיצרים הגדולים שהיו אמורים להימצא כאן, חסרים, ואפילו ה"דם החם" של הגיבורים הסיציליאניים "היה צונן למדי". לקראת הסוף מתחילים התרוצצויות וצעקות, "אבל השיא לא נבנה ולא היינו עדים להתרחשותו של תהליך, שסופו אלים כל-כך".

ג'וליאנו מר "מעביר עוצמה מסוימת", לא יותר, וגם על זיו "לא עובר תהליך נפשי עמוק". צדקוני היא "הפתעה נעימה", בעלת "נוכחות מקסימה ומשחקה פשוט וטבעי". זוהר, הוא "אולי היחיד שמשחק באופרה הנכונה" ואפרוני "נוטה לדקלם". וכך, נותרנו עם "הצגה קורקטית".

מיכאל דגן ("העיר"), את דגן ההצגה מותירה "ברגשות מעורבים. מצד אחד אין דברים רעים להגיד על ההפקה, ומצד שני היא משאירה טעםשל החמצה, תחושה שהמהלך הדרמטי של מילר, מלאכת מחשבת כתובה היטב, התמוסס איפשהו לאורך הדרך".

דגן מציין שני רגעים שממחישים את ההחמצה: בסצינה הראשונה, הדרך שבה האחיינית מלטפת את אדי מפריעה "לחזותו של איש המשפחההדאגן, אותה הוא עדיין עוטה על יצריו, ושאותה הוא צריך לאבד בהמשך". השני, כאשר אשתו של אדי מאשימה אותו בתשוקה לקתרין. היא עושה את זה בפאתוס,ש"נראה מנותק מהקונטקסט", שמעקר את המעמדים החזקים בהצגה, ומותיר "תחושה של החמצה".

תחושת ההחמצה גוברת, כיוון שג'וליאנו מר "כמו נולד" לתפקיד. "הנוכחות הפיזית המרשימה שלו והלהט שלו עושים אותו אידיא-לי לתפקיד" ולפרקים הוא אכן סוחף אחריו את הקהל, אבל ישנן החמצות ואלה מעקרות את האירועים הדרמטיים.

התפאורה "אסתטית", אבל גורמת ל"גימוד הנפשות הפועלות" ו"על רקע היכולת הגדולה של מר, ההפקה הזאת מצערת", שכן מדוברב"טקסט נפלא שהפך כבר קלאסי, ופוספס בפרטים הקטנים".

בקיצור: הדעות נעות בין יצריות נוכחת ומרשימה לבין חוסר יצרים בולט; בין הפקה מוקפדת לבין מפוספסת. אין אחדות דעים.

« נילי ברקן « ראויה לאהבה, ללא פשרות «

צרו איתנו קשר *5988