מתח כבוש, כאב, אנושיות

"קדיש לנעמי", מאת אלן גינסברג, תיאטרון "הבימה". נוסח הצגה ובימוי: חנן שניר; תרגום קטעי הפואמה: נתן זך; תפאורה ותלבושות: איתן לוי; תאורה: בן-ציון מוניץ; עיצוב מולטימדיה: ג'ראר טלון; עריכת מוסיקה: יוסי מר-חיים; משתתפים: גילה אלמגור, אלכס פלג, יורם חטב, עידית צור, ענבל שוהם, יונתן רוזן, עופר סקר.

את המחזה "קדיש לנעמי" ביסס המשורר היהודי-אמריקני גינסברג על הפואמה "נעמי" שכתב, והוא מגולל את סיפורה של אימו, אשה חולת נפש, ואת חייו בצל מחלתה.

אליקים ירון ("מעריב") חש שקשה לעמוד בפני העוצמה המורכבת שההצגה הזאת מקרינה. "מצד אחד, זו הצגה חזותית, שביצירתה מושקעים דמיון וידע מן הסוג שאיננו רגילים בו על בימותינו". היא "משלבת מולטימדיה עם שחקנים חיים", התפאורה, המוסיקה העיצוב מעולים ו"על המלאכה כולה מנצח ביד-אמן, הבמאי חנן שניר".

מעבר לצד החזותי המעולה, ההצגה גם "מקרינה רגש רב, והשילוב הנפלא בין העוצמה החזותית לבין ההבעה האנושית הרגשית, הוא זה שהופך אותה לאירוע מרשים". הביטוי הרגשי נזקף לזכותם של הטקסט "הנפלא", "הבימוי הרגיש", אבל בעיקר לזכותם של השחקנים, "שבראשם גילה אלמגור הענקית", בתפקיד "שקשה לשכוח". ההצגה גדושה ב"מתח כבוש" ו"עצב, שלעולם אינו משתפך" להם אחראים "הבימוי הנפלא, הנוכחות המהפנטת של אלמגור והופעתו המרתקת של חטב".

שוש ויץ ("ידיעות אחרונות"), בעיניה זו "הצגה מרגשת", ש"עשויה מחומרים כואבים ונוגעים ללב". הסיפור אמנם סובייקטיבי, אבל "כדברי גינסברג: סיפור סובייקטיבי המבוטא נכון הוא אוניברסלי". ויץ מסכימה שהדבר נכון במקרה הזה, "בעיקר בזכות הטקסט הפואטי של גינסברג".

ההצגה היא "שילוב של שירה, קטעי דרמה ותסריט", ששניר, בסיועם של אלון ומר-חיים, הפך "להצגה יפה מאוד שמבוצעת היטב". שניר "מפגין רגישות גבוהה בעיצוב הדמויות במשחק", השחקנים, ובעיקר פלג וחטב "טובים מאוד", ו"ההצגה מקרינה הרבה חום אנושי ובעיקר אמינות". ידו של שניר ניכרת גם בעיצוב דמות האם על-ידי אלמגור, ש"שומרת לכל אורך ההצגה על משחק מאופק" ו"מצליחה ליצור באמינות רבה את עולמה של חולת-נפש ולהקרין את היופי, הכאב והאנושיות, שמאפיינים את ההצגה כולה".

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") טוען אף הוא, שבסיפור ההידרדרות הטראגי של נעמי, המתוארת "בלשונו השירית של בנה", באים לידי ביטוי "כאב ועוצמה נוראים". פלג "מגלם באופן נוגע ללב את דמותו חסרת האונים של בעלה", צור ושוהם "מעצבות היטב דמויות חיוניות בסיפור", רוזן "יוצר תפקיד יפה מחומר מועט יחסית" הנער, עופר סקר, "מביא איכות טבעית ומיוחדת" לתפקיד גינסברג הצעיר, וחטב "מבשיל לתוך דמותו של גינסברג הבוגר, ומגיע לשיא רגשי מרתק בקטע הקינה 'הו אמא'".

"אבל זוהי ההצגה של גילה אלמגור". נראה, שבביצועה "אין כל שמץ של עיצוב משחקי, וכי יש כאן הזדהות מוחלטת. לאו דווקא בהתפרצויות הרגש; עוצמת הופעתה מרתקת עוד יותר בהקרנה הרגשית האילמת (על הבמה ובקטעי הסרט), הכואבת עד אימה, של הטירוף העמום, החזק ממנה, והמותיר את הצופה מזועזע וחסר אונים".

בקיצור: הצגה שמשלבת יופי חזותי ועומק רגשי, ומבוצעת להפליא. השבחים הולכים לצוות כולו, ובעיקר לגילה אלמגור.

« נילי ברקן « מתח כבוש, כאב, אנושיות «