הכל אישי

הפתיחה של דודו טופז אמש הייתה מדהימה: הוא החזיק בידיו את הגיליון האחרון של "העיר" ותקף בלהט את העיתון, את העורך אמנון רבי ואת העיתונאי שאול ביבי, על כך שפרסמו כתבה על הזמרת עופרה חזה תחת הכותרת: "האמת, סתם זמרת".

אני מודה שבהתחלה התפעלתי מהמסירות שהפגין טופז כלפי חזה, מה גם שחייבים להודות שכותרת הכתבה מציגה את העיתון כ"חכם על חלשים", אבל ככל שהאריך טופז בדבריו גם מעבר להבהרת הפואנטה הרצויה (ואולי גם הצודקת), משהו נראה לי חשוד.

נטלתי את גיליון "העיר" מיום שישי האחרון. בשער, ליד תמונתה של עופרה חזה, וההפניה לכתבה שהסעירה את טופז, מצאתי אייטם רכילותי קטן, המבשר לכל קוראי "העיר" על כך שטופז עומד להפוך לאבא בפעם השלישית בחייו, אייטם שניתן לשער שהביך את טופז.

אז נכון, יכול להיות שטופז היה מפגין חברות ותובע את עלבונה של חזה מהעיתון גם ללא קשר. אבל, כשטופז מחזיק את העיתון מקופל ומונע מהמצלמה לקלוט את עמוד השער שבו מככב גם הוא עצמו, מתגנב ללב החשש כי טופז שמצד אחד מאשים את "העיר" בניצול ציני של מצבה הקשה של חזה כדי "למכור עוד קצת עיתונים" כהגדרתו, מנצל בדיוק את אותה הסיטואציה כדי לסגור חשבון אישי עם "העיר".

לוויכוח בין טופז ל"העיר" יש גם, אולי שלא מדעת, אלמנט אידיאולוגי: העיתונאי שאול ביבי (שטופז איחל לו אמש, שכשיהיה מאושפז במצב קשה לא יכתבו עליו בעיתונים) הוא בן שכונת התקווה. המחאה שלו נגד ההתעסקות האובססיבית במחלתה של חזה, היא מחאה כנגד סמל.

חזה היא, לכאורה, סמל לכך שכל אחד יכול להגיע לפסגה, גם אם נולד בשכונת התקווה. שאול ביבי ביקש להזכיר לקוראיו שהסמל הזה הוא בלוף: על כל עופרה חזה אחת יש מאות ילדים מ"התקווה" שהגיעו לבתי הכלא ולמוסדות אחרים.

שאול ביבי בסך הכל ביקש להזכיר שחזה היא היוצא מהכלל, ומבחינתו הדיון במצבה הרפואי של הזמרת היה עיתוי נוח למצוא אוזן קשבת למחאה שלו.

העצוב, מבחינתו של שאול ביבי, הוא שאפילו רוב הציבור שבשמו הוא מוחה, מעדיף את טופז. ככה זה, השיטה עובדת, אנשים קשי יום מעדיפים לבוא הביתה לעת ערב ולראות את טופז בטלוויזיה.

בכך הם מכלכלים את הרייטינג המפוטם שלו, ומסייעים למכור פרסומות במיליונים למפרסמים, שיסבירו להם כמה כדאי להוציא את משכורתם הדלה על המוצרים והשירותים שהם מוכרים. קוראים לזה "שיטה", והשיטה כידוע, עובדת.

גם לטופז יש שיטה, והשיטה הזו מייצרת מוצר טלוויזיוני מעולה, שגם אם יש למישהו בעיה עם מסריו, עדיין אין זה מפחית מהשלמות והמקצועיות שבה המוצר הזה מנוהל ומשווק.

השיטה של טופז פשוטה עד אימה: הוא מביא לעם ישראל תוכנית, שהיא מעין פעולה המונית ב"צופים" - רק עם תכנים פחות חינוכיים, ושעל מנת לקבל פרס. העם רואה את הקולות, ומתרווח בכורסתו. מבסוט. כי העם שונא את התקשורת שהיא המראה האמיתית למצבו, אבל אוהב את טופז, שהוא מעין מראה, שמבטיחה לנו כל הזמן שאנחנו הכי יפים בעולם: אז מה אם אנחנו גסים, אז מה אם אנחנו וולגריים, אז מה אם אנחנו תחמנים ושקרנים, עדיין אנחנו כל כך יפים. ואם טופז אומר את זה, כנראה שזה נכון.

בעונתו הנוכחית, הייתה לטופז עדנה. המבקרים, שפעם בעטו בו השכם והערב, לא יכולים שלא להתפעל מכושר ההתמדה שלו ומיכולתו להפעיל את האנשים שמול הטלוויזיה. גם אם התכנים מקוממים אתכם, אתם חייבים להודות שזה גאוני. קחו לדוגמא את הפרוייקט העכשווי של טופז: זוגות שמגיעים לתוכנית כדי לחגוג את הדבר שהוא אולי, סליחה על הנימה, הכי אישי בעולם: אהבתם לבן/בת זוגם.

נשמע לכם מוזר? ובכן לקהל צופי התוכנית, למעלה ממיליון אנשים, זה ממש לא נשמע מוזר. ודרך אגב, גם לא לטופז. הוא הרי חוגג את אהבתו לעצמו מדי שבוע, וכמו שזה נראה כרגע, הוא לא הולך להפסיק.

« ניר קיפניס « הכל אישי « "ראשון בבידור", א' 20:30, ערוץ 2