למי תודה? למי ברכה?

לא חולף כמעט שבוע, שלא לומר יום, שאין אנו מתבשרים על נתון כלכלי נוסף שמתפרסם בארה"ב ומשלים תמונה אחידה וורודה: המשק האמריקני צומח, שנה תשיעית ברציפות, בלי שתלווה לו עלייה באינפלציה. שוקי ההון גואים (למרות העצבנות הנוכחית), והאבטלה בשפל של 30 שנה, לאחר שירדה שוב בחודש שעבר לרמה של %4.

לפי שעה - למרות העלאת הריבית בתחילת החודש, בניסיון לצנן ולו במעט את הפעילות הכלכלית במשק, שהניבה יום וחצי של ירידות שערים - קצב הצמיחה ברבעון הרביעי הגיע לפי אומדן ל-%5.8, ולא נראה ש"הנס" הכלכלי האמריקני עומד בעתיד הקרוב בפני סיום. ואכן, דומה שעל התמונה הוורודה אין כמעט עוררין. רק על נושא אחר הקשור בה חלוקות הדעות: מי הוא הראוי יותר מכל לקרדיט על המצב הכלכלי המצויין שבו נתונה ארה"ב.

בדרך כלל הנטייה האינסטינקטיבית היא לזהות את המצב הכלכלי המרשים עם הנשיא הנוכחי, ביל קלינטון, בפרט, ועם מפלגתו, הדמוקרטים, בכלל. עובדה זו תעמוד בוודאי לנגד עיניהם של הבוחרים האמריקנים בנובמבר הקרוב, בשעה שיבחרו בנשיא חדש, ולכן מתאמצות שתי המפלגות, הדמוקרטית והרפובליקנית, לזקוף את הישגי המשק לזכותן. אז מי צודק?

מחקר חדש שערכו כלכלני רשת CNBC, לורנס קדלו וסטפן מור, מפתיע וטוען, שהקרדיט לנס הכלכלי צריך להינתן דווקא לנשיא הרפובליקני לשעבר, רונלד רייגן, שהניח, לדבריהם, בתקופת כהונתו את היסודות האיתנים עליהם נשענת היום כלכלת ארה"ב.

דווקא רונלד רייגן, שזכה בתקופת כהונתו ללא מעט לעג מצד החוגים האינטלקטואליים, על חוסר הבנתו את המציאות האמריקנית המורכבת ועל היותו לא יותר משחקן מערבונים גרוע, מקבל, לדעת קדלו ומור, את הקרדיט להצלחה הגדולה. החוקרים מנמקים, כמובן, את מחקרם, כשהם מציגים את ראשית הצמיחה, כלומר היפוך המגמה במשק האמריקני בתחילת שנות ה-80, כעשור לפני נחיתת קלינטון בבית הלבן.

להערכת החוקרים, היה זה רייגן שסיפק ויישם בפועל מבחר רעיונות כלכליים, שהשפיעו על רצף 18 שנות השגשוג, כמו הורדת שיעור המס השולי; הנהגת דולר חזק; גלובליזציית הסחר (הוא יזם את הסכם נאפט"א, שהביא לסחר חופשי בין ארה"ב לקנדה, עד לצירופה של מקסיקו); ביטול ההגבלים העיסקיים על ענפי מפתח במשק, כמו אנרגיה, שירותים פיננסיים ותחבורה; וחימוש מואץ של הצבא, שהביא להתפרצות גל אדיר של חדשנות טכנולוגית, מונעת בידי יזמים, אשר יצרה שינוי ובנייה מחדש של הכלכלה האמריקנית, המוכרת כבום הגדול, המניב פירות כלכליים וטכנולוגיים עד היום.

מגמת שוק ההון האמריקני מספקת עדות מכרעת לכך, שנקודת המפנה האמיתית של המשק האמריקני חלה בתחילת שנות ה-80 ולא בתחילת שנות ה-90, כפי שמקובל לחשוב. המחקר מצביע, כי בין השנים 1967 ו-1982 - 15 שנים לפני שהתחילה כלכלת רייגן - ידע מדד הדאו ג'ונס שוק דובי מהשחורים בתולדותיו. המדד איבד %23 משוויו במונחים נומינליים וכמעט %70 במונחים ריאליים.

מדיניות סטגפלציונית, מהסוג שכונה "כוונון עדין" (fine tuning), גרמה למשפחות אמריקניות רבות לראות כיצד עושרן מתנדף ממש לנגד עיניהם. השיא היה ב-1982, אז צנח הדאו ג'ונס מתחת לרמה של 800 נקודות.

ואכן, כל נשיא ישמח להיכנס לבית הלבן בתקופת שפל; במהלך כהונתו של רייגן גדל השוק ביותר מפי שלושה. וההמשך ידוע: בשנות ה-90 גדל ערכו כמעט פי ארבעה (היום נע המדד סביב 11,000 נקודות). בשנים 1982- 2000 זינק שוק המניות השורי בשיעור ריאלי שנתי ממוצע של %12, תוך שהוא מגדיל את שוויים הנקי של נכסי משקי הבית בכ-30 טריליון דולר.

אם נרצה שהישגים אלה יישמרו גם ב-20 השנים הבאות, יהיה על הדאו ג'ונס לעלות עד שנת 2020 לרמה של 120,000 נקודות. ואם הפוליטיקאים בוושינגטון לא יגרמו כל נזק למשק וימשיכו באותו מסלול, אפילו החלום הבלתי נתפס הזה עוד עשוי להפוך למציאות.

היום, מחזיקים למעלה מ-80 מיליון אמריקנים במניות. יצירת מעמד חדש של משקיעים, שהפך, למעשה, ליד הסמויה של הפוליטיקה, מוכיחה שני דברים ביחס לקרל מרקס: האיש אינו עוד בין החיים, ותורתו הוכתה שוק על ירך באמצעות הפשרה; באמריקה של היום, הפועלים הם אלה שמחזיקים באמצעי הייצור. הצבעתם בקלפי בעתיד הלא רחוק תושפע ממצב תיקי האחזקות שלהם, כמו גם ממצב ארנקיהם.

הגידול החד בשווי השוק של החברות האמריקניות משקף את ניצחונו של עולם העסקים האמריקני כמעט בכל אחד מתחומי התעשייה בעידן המידע - תוכנות מחשב, טלקומוניקציה, אינטרנט, סיבים אופטיים, מוליכים למחצה, ביוטכנולוגיה ושירותים פיננסיים. הישגי קידמה עוצרי נשימה צפויים גם בתחומי האלקטרוניקה המולקולרית והאנרגיה הזולה, המאיימים להגיח בקרוב מעבר לאופק.

אפילו הענפים הנחשבים למסורתיים יותר - כמו תעשיית הרכב, ציוד תעשייתי ופלדה - שעמדו כולם בפני כלייה בעשור החולה של שנות ה-70, זכו בתקופה הנסקרת לקאם-בק ורשמו עלייה בייצור. כל אותם אנשים שיוצאים נגד התפרקות ארה"ב התעשייתית, יכולים היום לאכול את הכובע: ארה"ב ממשיכה במשך 20 שנה בתהליך של שינוי מבני בתעשייה, שזכה בכינוי "הכלכלה החדשה".

יעיד על כך יותר מכל ההבדל המתעצם בין הדאו ג'ונס - המשקף את הכלכלה הישנה, שהגיעה לכדי מיצוי כמעט מקסימלי מבחינת הצמיחה - לנאסד"ק, המשקף את הכלכלה החדשה, שאפשרויות הצמיחה שלה נראות בלתי מוגבלות. הדאו ג'ונס סיים את שנת 99' ברמה של 11,497.12 נקודות. מאז ירד, והשבוע הוא עומד על 10,425.21 נקודות. לעומתו, מדד נאסד"ק סגר את 99' ברמה של 4,069.31 נקודות, והשבוע כבר הגיע לרמה של 4,485.63 נקודות. נראה שהתחזיות, לפיהן יגיע המדד השנה לרמה של 5,000-4,800 נקודות, קרובות מתמיד.

טוב, גם ביל קלינטון, שחלק לא מכבר שבחים לענף ההיי-טק על תרומתו לצמיחת המשק האמריקני, זכאי למידה כזו או אחרת של קרדיט על שמירת תנופת הצמיחה, אפילו לדעת החוקרים שנראה כאילו מחקרם הוזמן על ידי המפלגה הרפובליקנית.

יחד עם רוברט רובין, שר האוצר לשעבר בממשלתו (וכיום בכיר בסיטיגרופ), יצרו השניים מדיניות כלכלית שעיקריה: דולר חזק, אי התערבות פוליטית במדיניות המוניטרית האנטי-אינפלציונית של הפדרל ריזרב, ויצירת אפקט של קיצוץ מס, שהתפשט לכל רוחב המשק. צעד זה פיצה על הטעות של 93', בה הועלו שיעורי המס.

באמצע שנות ה-90 ערכו השניים שורה של צעדים בתחום הליברליזציה של הסחר בין ארה"ב למדינות אחרות. הם ביטלו מכסים ופתחו שווקים חדשים בחו"ל בפני תוצרת אמריקנית. במקביל, יצרו אפקט זהה לתמריץ קיצוץ שיעורי המס.

הקונגרס, שנשלט בידי הרפובליקנים, אילץ את קלינטון לחתום על חוק, שכלל שורה של צעדי מפתח להגברת הצמיחה, כמו הרפורמה במערכת הרווחה האמריקנית (שפגעה בשכבות החלשות), החוק לאיזון תקציב הממשל, הקיצוץ בשיעורי המס על רווחי הון (שהועיל בעיקר לבעלי הממון) והגדלת היקף החיסכון.

כלכלני רשת CNBC מציינים את ניוט גינגריץ', מנהיגם לשעבר של הרפובליקנים בקונגרס, כיורש של מורשת רייגן, אשר סייע בשיקום האמון העיסקי וביצירת בום השקעות פנומנלי, כפי שבא לידי ביטוי בחמש השנים האחרונות.

החוקרים - ליברלים עד רפובליקנים בהשקפתם - רואים את הישגו הכלכלי הגדול ביותר של קלינטון באי הצלחתו, להגדרתם, ליישם את רעיונות מדיניותו הליברלית.

הלקח מ-20 השנים האחרונות, בתקווה שהופנם היטב למען הדורות הבאים, הוא שכאשר יזמים ועובדים אמריקנים פטורים ממדיניות תקציבית מפריעה וכבדת יד, כמו גם ממיסי עונשין וממדיניות מוניטרית הפוגעת ביציבות, פוטנציאל הצמיחה של המשק האמריקני הוא כמעט בלתי מוגבל.

אם כל אותם פקידים בוושינגטון יוכלו להימנע מארבעה גורמי מפתח קטלניים, לדעת המחקר, קרי - אינפלציה גבוהה, העלאות מס חדות, החזרת הפיקוח הממשלתי על ענפים שונים, והגנה על תעשיות מקומיות (פרוטקציוניזם) - אזי יוכל המשק האמריקני להמשיך ליהנות מעשורים נוספים של צמיחה, אותה מוביל ענף ההיי-טק.

לסיום מחקרם מוסיפים קדלו ומור כמה עצות: על הממשלה הפדרלית להגביר את מאמציה לקראת שילובה המלא בעידן האינטרנט, תוך עריכת שינויים ארגוניים; חופש הבחירה של הצרכן צריך לשמש אבן פינה לרפורמות בתחומי החינוך והבריאות; משקל ההוצאה הממשלתית הציבורית בתמ"ג צריך להצטמצם עד לרמה של כ-%15 מהתמ"ג.

עצותיהם של החוקרים תואמות את חזונו הליברלי-רפובליקני של רייגן אשר העם מאס בו ב-92', ואולי לכן יוצא המחקר כשהוא קושר זרי תהילה וניצחון לראשו של רייגן. הוא בעצמו כבר לא יכול, במצבו, לאשר או להכחיש דבר מן התיאוריה.« רונן לב « למי תודה? למי ברכה? « מחקר חדש, שערכו כלכלני רשת CNBC, מפתיע וטוען שהקרדיט לצמיחה הכלכלית האמריקנית כלל לא שייך לביל קלינטון, אלא דווקא לנשיא הרפובליקני לשעבר, רונלד רייגן. כנראה שהיה קצת יותר משחקן מערבונים גרוע