בסוף אוגוסט השנה רשמו בני הזוג ענת וד"ר שמואל חרל"פ היסטוריה קטנה בפילנתרופיה הישראלית, כשהחליטו לתרום סכום חסר תקדים של 600 מיליון שקל (180 מיליון בדולרים) לבית החולים בילינסון. זאת התרומה הגדולה ביותר שקיבל מוסד רפואי בארץ עד היום, והיא הגיעה חודשיים אחרי תרומה גדולה אחרת שלהם למכון ויצמן, לשיקום ההריסות שהותיר אחריו טיל איראני. בני הזוג ממעטים להתראיין יחד, אבל באחר צהריים נדיר, בביתם המרשים בכפר שמריהו, הם התיישבו לראיון משותף ראשון, לבושים בג'ינס ובטי־שירט.
הקירבה ביניהם ניכרת, וגם ההבדלים בטמפרמנט. ענת ממוקדת בעולם הרגש, משאירה את קדמת הבמה לשמואל, שמורגל בשאלות עיתונאים. שניהם שומרים על פרטיותם בקנאות, ושמואל יודע לחתוך בחדות כל שאלה שנראית לו אישית או חודרנית מדי. בכל זאת, הם הסכימו לחשוף טפח ממה שמניע אותם בפעילות הפילנתרופית שלהם, ושמואל מודה: "לולא ענת, לא הייתי במעמד של תורם".
ענת וד"ר שמואל חרל"פ
מתגוררים בכפר שמריהו ● משפחת חרל"פ היא הבעלים של קבוצת כלמוביל, יבואנית כלי רכב הפועלת גם בתחומי האנרגיה המתחדשת ● בשנתיים האחרונות תרמה 120 כלי רכב לתושבי העוטף, וכספים לשיקום מכון ויצמן ולהקמת מגדל אשפוז בבילינסון ● שמואל, בעל תואר דוקטור בפילוסופיה ולשעבר מרצה למדעי המדינה, הצטרף לעסק המשפחתי בשנות ה־80 של המאה הקודמת וכיום מכהן כיו"ר; ענת עוסקת בפעילות פילנתרופית
"מקווים להחזיר רופאים": הסיפור מאחורי מגדל התקווה בבילינסון
בילינסון אינו הגוף היחיד במערכת הבריאות שנהנה מתרומותיהם של בני הזוג לאורך השנים, אבל הם מספרים על קשר מיוחד אליו.
"אני חושבת שתרומות באות ממקום מאוד אישי, לפחות מבחינתי", אומרת ענת, "מהחיבור שלי לאותו גוף או בנאדם וארגון. הקשר שלנו עם בילינסון החל לפני 20 שנה, ומערכת היחסים התפתחה".
"יצרנו קשרי ידידות עם כמה פרופסורים וראשי מחלקות בבילינסון, והדברים התפתחו מאליהם", מוסיף שמואל ומספר שעל התרומה האחרונה החליטו בעקבות כנס שנתי שערך בית החולים ובו דיברו על מגדל האשפוז החדש, שהשלמת בנייתו מתעכבת בגלל חוסר תקציבים. "התרומה שלנו תפנה משאבים של שירותי בריאות כללית לבית החולים סורוקה, שנמצא כיום בסדר עדיפויות גבוה בעקבות פגיעת טיל איראני".
מגדל האשפוז, שייקרא "מגדל התקווה", עומד כבר עשר שנים, עם בטונים קיימים, ונדרש סכום לא קטן כדי לסיימו. "צריך גם לצייד אותו, וזה מה שאנחנו עושים, לקצר תהליכים", אומרת ענת. "עכשיו להתחיל לגייס כספים, לדרוש מהממשלה, או מהכללית או מתורמים - אמרנו שאנחנו נסגור את זה, ובעוד שנה וחצי אמורות להיפתח שתי מחלקות - נוירוכירורגיה ולב. כל המגדל ייפתח ב־2029.
"אחד הדברים שאנחנו מקווים לו, ולכן המגדל נקרא 'מגדל התקווה', הוא שזה יחזיר אנשים לארץ, שיהיו ישראלים שירצו לחזור לפה, רופאים שיהיו גאים להגיד שהם עובדים במגדל התקווה", אומרת ענת. "עזבו את הארץ כ־100 אלף איש בשנה האחרונה, לא רק רופאים, גם אנשי הייטק", מוסיף שמואל. "אנחנו רוצים לראות אותם חוזרים".
הדמיה של מגדל התקווה בבילינסון / אילוסטרציה: דוברות בילינסון
לא מעט תורמים מבקשים לקרוא לבניין או למחלקה על שמם. אתם באופן עקבי בוחרים שלא לעשות זאת.
"אנחנו עושים זאת כמדיניות ולא במקרה. אנחנו לא מעוניינים בהנצחה. רק בהכרה. אני חושב שהתרומות צריכות להיות נטו, לא ברוטו".
כשנשאלו על הדיווחים שלפיהם התרומות לבילינסון ולמכון ויצמן נעשו במניות, בני הזוג סירבו להתייחס לנושא.
מכון ויצמן רחובות / צילום: כפיר זיו
"ענת אמרה 'תעזור להם'": הכול התחיל בהפגזה על קריית שמונה
איך אתם מחליטים למי לתרום, וכמה?
שמואל: "אנחנו פשוט מדברים אחד עם השני. לרוב זה מה שעושים זוגות נשואים. האמת, מי שהתחילה את כל סיפור התרומות זו ענת, וזה הולך הרבה אחורה. מה שאכפת לענת זה לא תכשיטים אלא תרומות, וזה התחיל לפני הרבה מאוד שנים, כשפינינו בלוק שלם בקריית שמונה, שהופגז על ידי חיזבאללה.
"כך זה התחיל, ביוזמתה: היה שידור של רפי רשף, שראיין את ראש עיריית קריית שמונה, וענת מסתכלת עליי ואומרת 'נו'. אמרתי לה 'נו מה'. היא אמרה לי 'מה אתה עושה?' עניתי 'מה אני יכול לעשות?'. היא אמרה 'אתה יכול לעזור להם'. אמרתי 'איך?' והיא אמרה 'תוציא אותם משם'. שאלתי 'את מי?' והיא ענתה 'את הבלוק שמופגז'. שאלתי 'לאן להוציא?' והיא אמרה למלון. שאלתי 'מתי?' והיא ענתה 'לוויקנד בירושלים'. אמרתי 'טוב'.
"הרמתי טלפון למנכ"ל קינג דיוויד ואמרתי שאני רוצה להזמין 35 חדרים. הוא שאל אם יש לי אורחים מחו"ל. עניתי שיש לי אורחים אבל לא מחו"ל. הוא התעניין מאיפה הם אבל אמרתי 'מה זה משנה לך מי האורחים? אני משלם את כל החדרים, פנסיון מלא לכל סוף השבוע'. שלחנו אוטובוסים, אכלנו איתם ארוחת ערב בשישי, ובראשון הם חזרו לקריית שמונה".
ענת: "אלו היו יומיים של התאווררות. לשמוע את הילדים, את הסיפורים".
שמואל: "וכך התחיל נושא התרומות".
בהמשך נתנו בני הזוג תרומה לבית החולים ברזילי באשקלון, שנועדה לבניית מיון תת־קרקעי, כדי למגנו מפני איומי הטילים מעזה, ואחרי טבח 7 באוקטובר והמראות של שיירות כלי רכב שרופים בדרום, תרמה קבוצת כלמוביל 120 כלי רכב לתושבים בעוטף.
זה גורם הרבה מאוד סיפוק לעזור לאנשים כך, הוא אומר ומספר על הפגישה המשעשעת שניהל בקבוצה שהוא עומד בראשה. "באתי למנהל צי הרכב ושאלתי איזו הנחה הוא ייתן למי שירצה לקנות 120 מכוניות במכה - מאותו דגם, כי לא רציתי שתהיה איפה ואיפה.
"הוא אמר שיש לנו רכב מצוין, מיצובישי ספייס סטאר, איכותי, קטן, ארבע דלתות, מנוע 1,100־1,200 סמ"ק. הוא אמר שעל קנייה מיידית הוא נותן הנחה איקס. אמרתי לו 'יופי, אני הקניין'. אז קיבלתי הנחה מהחברה שלי, לקחתי כסף מכיס ימין לכיס שמאל, שחררנו את המכוניות ופיזרנו אותן דרך גדי ירקוני (חבר קיבוץ נירים וראש מועצת אשכול לשעבר - ש"ס). המנהל היה מאוד מופתע ופרץ בצחוק.
"אצלי בחברה מאוד אוהבים את העובדה שאנחנו תורמים, וזה אומר עלינו שאנחנו מחזירים לקהילה משהו. זה הבית שאנחנו גרים בו, ואנחנו אוהבים שהבית הזה יהיה כמה שיותר ערכי ואיכותי.
"יש לנו מסורת של תרומות שנמתחת על פני עשרים ומשהו שנה. אני לא חושב שהייתי במעמד של תורם לולא ענת. אני רגיל להיות בביזנס, ובביזנס אתה נותן אבל גם לוקח כל הזמן. לא הכרתי את הקטע של נדבנות".
אתם מתכננים להעמיד עוד תרומות?
"אם זה בא וכשזה בא. אין לנו פס ייצור של תרומות".
"מנהלת שניידר אמרה 'אני צריכה את העזרה שלך, זה סודי"
תרומה היא לא רק כסף, מבקשת ענת חרל"פ להבהיר. "גם העשייה היא מבחינתי תרומה", היא אומרת ומספרת על שיתוף הפעולה עם בית החולים שניידר בטיפול בילדים שהגיעו מאוקראינה אחרי פרוץ המלחמה שם ואחרי 7 באוקטובר בהכנות לקבלת הילדים החטופים ששבו לישראל.
"כשפרצה המלחמה באוקראינה, הבריחו לפה קבוצה של ילדים אוקראינים מבית חולים בקייב. הרמתי טלפון למנהלת בית החולים שניידר, ושאלתי אותה איזו עזרה היא צריכה. ואני אישית עם עוד קבוצת מתנדבים טיפלתי בילדים האלו, באמהות שלהם. שכרנו להם דירות. מצאתי את עצמי בערב פסח עומדת ומנקה ומסדרת. זה לא רק העניין של הכסף, אלא הנתינה במקומות שנוגעים לי. טיילתי עם הילדים האלה בכל הארץ, הם היו אצלנו בבית, עשינו להם פעילויות".
גם אחרי אירועי 7 באוקטובר חברה חרל"פ לשניידר. "כשפרצה המלחמה, ד"ר אפרת הר לב, מנהלת בית החולים, נכנסה לאטרף לארגן את המחלקה לילדים השבים. היא הרימה לי טלפון יום אחד ואמרה 'אני צריכה את העזרה שלך. סודי, בלי לדבר'. עזרתי להם לארגן את המחלקה, קיבלתי רשימות קניות - מילדי משפחת ביבס הקטנים עד הילדים הגדולים. מצאתי עצמי הולכת וקונה כמויות מטורפות של בגדים לילדים ובובות דובי".
המלחמה בכלל תפסה אותם בחו"ל. "היינו בניו יורק, ענת העירה אותי ואמרה 'אתה לא יודע מה קורה בארץ'. ניסינו לחזור באותו יום, אבל לא היו מקומות אז חזרנו ביום שלישי. איך שיצאנו משדה התעופה, שתי אזעקות. נשכבנו על הכביש. אני לא מרגיש טוב כשיש מלחמה ואנחנו בחו"ל. זה הבית שלנו, מאוד פשוט".
"לא קראתי דוחות": ללמוד את האל"ף־בי"ת של עסקים
שמואל, אתה בעל תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת הרווארד, היית מרצה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית. איך הגעת להשקעות?
"הייתי הרבה שנים בעולם האקדמי, עד שהגעתי למסקנה שהרעיונות הטובים שלי לא חדשים, והרעיונות החדשים שלי לא מספיק טובים. לכן דרכינו נפרדו, שלי ושל האקדמיה. היה לנו עסק משפחתי שהלך ודעך, אז נכנסתי אליו בתחילת שנות השמונים. עד אז לא ידעתי לקרוא דוח כספי. הבנתי שהוא מתחיל בשורה של הכנסות למעלה, למטה צריך להישאר רווח, ואת כל מה שבאמצע צריך לצמצם. זה מה שעשיתי".
נורא פשוט.
"זה הרבה יותר פשוט מפילוסופיה. ברגע שמבינים את העיקרון, זה האל"ף־בי"ת של העסקים.
"העסק היה אז בחיפה והעברתי אותו לתל אביב. הייתה אז רק סוכנות רכב אחת, מרצדס, שאבא שלי הביא, אז הוספתי סוכנויות רכב מהמזרח הרחוק, וכך העסק גדל והשקעתי הרבה זמן ומשאבים ומאמצים בפיתוחו, והלך לי. אחר כך ראיתי שאני קצת יותר מבין בעסקים אז השקענו גם בעסקים אחרים, השקעות פרטיות שלי שאני לא מתייחס אליהן".
השקעת במובילאיי כשהטכנולוגיה עוד נראתה עתיד רחוק, ועכשיו אתה משקיע בסטארט־אפ של מכוניות מעופפות. יש לך חיבה להשקעות בטכנולוגיות עתידניות?
"ראשית, זה כבר לא עתידני כל כך. הרכב הזה או שיתרומם או שלא, אבל הטכנולוגיה החשמלית היא לא פריצת דרך. פשוט מחליפים מנוע בוכנה במנוע חשמלי. פריצת דרך תהיה רק כשיהיה רכב אוטונומי, כשיוציאו את הנהג לגמרי. כמו במעבר מהכרכרות לכלי רכב, כשהעבירו את העגלון אל מאחורי ההגה.
"מתי זה יהיה? בשנות ה־30. אבל לו היה היום רכב אוטונומי, אני חושב שאנשים לא היו רוצים לנסוע בו. את רואה את עצמך יושבת במושב אחורי של רכב שאין בו נהג?".
לא יקרה בחיים.
"החרדה היא החסם העיקרי ולא הטכנולוגיה. אנשים רוצים לשלוט בגורלם, וחלק מזה היא הנהיגה. יהיה קשה מאוד להוציא אנשים מכיסא הנהג. אני לא בטוח שזה יבוא מצד הביקוש. אנחנו תמיד חושבים שבכלכלה מה שקובע זה צד ההיצע. זה לא נכון. מה שקובע זה הביקוש".
קבוצת כלמוביל, שהוקמה ב1936 על ידי משפחת חרל"פ, היא השולטת הבלעדית בחברה גם היום. שמואל חרל"פ מכהן כיו"ר. כשהוא נשאל על העברת השרביט לדור הבא בחברות, הוא עושה הבחנה בין החזקת מניות לנושאי משרה.
"יש שילוש שאינו קדוש: בני משפחה, בעלי מניות ונושאי משרה. לא צריך להיות קשר בין השלושה האלו. בני משפחה יכולים להיות בעלי מניות, אבל זה אינו עושה אותם נושאי משרה, אז צריך להפריד. העובדה שנולדת למשפחה של סוכנות רכב לא עושה אותך למשהו מיוחד חוץ מזה שבמקרה נולדת למשפחה זו. לכן, כל אחד צריך להוכיח את עצמו בפני עצמו, אם הוא ראוי לנהל. היכולת להיות מבוגר אחראי ולדעת לנהל אינה מולדת אלא נקנית.
"המנכ"לים המוצלחים, לא רק ברכב אלא בכל הסקטור העסקי, הם גם מנהיגים עסקיים. הם רואים קדימה, צועדים לשם ומגייסים את הארגון ללכת בעקבותיהם. לכן אני חושב שמנכ"ל טוב חייב להיות מנהיג, אבל מנהיג לא חייב להיות מנכ"ל".
כלמוביל הפכה לאחת היבואניות הגדולות של כלי רכב סיניים. האם החדירה הסינית לישראל בשנים הקרובות תשנה את כללי המשחק?
"ברכב חשמלי הסינים פתחו פער עצום מול המערב. מי שהפך את הרכב החשמלי לפופולרי זה אילון מאסק, אבל הסינים הבינו מצוין שכדי להתחרות ולנצח הם לא צריכים לעבור דרך רכב עם מנוע בוכנה, אלא לקפוץ ישר לרכב חשמלי, וזה מה שהם עשו.
"הסינים קובעים את סדר היום המוטורי העולמי ברכב חשמלי, ולכן הם יהיו יצרני הרכב הדומיננטיים בעולם, והתחרות תהיה בין ייצור בסין לבין ייצור מחוץ לה".
השנה החולפת הייתה מאתגרת ליבואנים בגלל המצב הגיאו־פוליטי והמתיחות בין סין לארה"ב. האם לדעתך מדובר במצב חדש שענף הרכב יצטרך להסתגל אליו או במשבר חולף?
"השאלה היא אם יש פה שקיעה של המערב ועלייה של המזרח. האמת היא שאין לי מושג. בגלל הדומיננטיות של סין, לא צריך לדבר על המזרח אלא על סין. ללא ספק, בנושאי הרכב החשמלי, סין תהיה דומיננטית בכל מקום. בתחומים אחרים אני חושב שכל מדינה תאמץ מדיניות משלה ותרצה שתהיה מידתיות בין היכולות של מעצמות זרות לעצמאות שלה. לסינים יש יתרון מפני שהם יכולים להציע כל מוצר כמעט באיכות מאוד גבוהה ובמחיר מאוד זול. מי שיקבע בסופו של דבר זה השוק - מצד אחד הרוכשים ומצד שני הרגולטור. אני לא יודע מה יהיה המשחק בין הצרכן לרגולטור, אבל אלו שני השחקנים הגדולים בשוק".
שוק הרכב הישראלי הפך לאחד הצפופים בעולם, עם כ־80 מותגים ועשרות יבואנים מקבילים. למרות זאת הרגולטור טוען שאין בשוק מספיק תחרות. איך שני הדברים הללו מסתדרים לדעתך? יש מקום בשוק לכל עשרות המותגים?
"80 המותגים מחולקים בין 18 יבואני רכב, לא באופן שווה. חמישה יבואנים גדולים, עוד 6־7 בינוניים והיתר קטנים. אם זה לא שוק תחרותי, אני לא יודע איך מגדירים שוק תחרותי. אין שוק כזה לא בביטוח, לא בבנקאות, לא במזון ובאנרגיה. אני לא רואה סקטור תחרותי כמו שוק הרכב. שואלים גם 'האם אתם מסבסדים מותג אחד בשביל להצליח במותג שני', והתשובה היא שאנחנו לא מתעסקים בסבסוד. מאחורי כל מותג שיש לנו עומד יצרן, זה לא נכס של היבואן. אם לא עושים את העבודה כמו שהיצרן רוצה, הוא יכול לקחת את המותג ולהעביר אותו ליבואן אחר. יש עבודה קשה, חלוקה ארגונית בכל מותג, וכל מותג עומד בפני עצמו. זה שוק הרכב, וזו התחרות".
קבוצת כלמוביל, כמו קבוצות ייבוא רכב גדולות אחרות, החלה לשווק כלי רכב בחו"ל. האם הפעילות החדשה של הקבוצה באוסטריה היא תחילתו של מהלך אסטרטגי להפיכתה לשחקנית גלובלית? האם לשחקנים ישראלים יש יתרונות בסביבה תחרותית שונה כמו אירופה?
"זו יוזמה של ההנהלה הקיימת בכלמוביל, בהובלת המנכ"ל יניב שיראזי ובני אסף (המכהן כדירקטור בקבוצה - ש"ס). לא הייתי שותף לה. הם החליטו לעשות זאת ואני מברך על כך ומאחל להם הרבה הצלחה. אני היום בעורף, לא בחזית. אבי המנוח היה נוהג לומר 'כשאני בחזית, החזית היא חזית. כשאני בעורף, העורף הוא חזית'. אבל זה אינו מדויק כל כך", הוא צוחק ומבהיר: "אני סתם אומר את זה בבדיחותא. האמת, כלמוביל היום לא זקוקה לי. יש בה שכבה ניהולית טובה מאוד. הם יודעים לעשות את העבודה".
"מודל לעושר": כל הסיבות לאהוב את וורן באפט
האם אתם מתכננים, כמו וורן באפט וביל גייטס, לתרום אחוז מסוים מההון כחלק מההעברה לדור הבא?
"אני מאוד אוהב את וורן באפט, כי כאשר שאלו אותו למה הוא תורם, הוא אמר, להבדיל אלף אלפי הבדלות בינינו, שהוא לא רוצה להיות האיש הכי עשיר בקבר. זו תשובה טובה לפילנתרופיה, נכון? אני אוהב אותו בגלל המשפט הזה.
"בכל שנה הוא כותב מכתב לבעלי המניות שלו, ומה שכל כך אהבתי אצלו זה שהוא תמיד מתחיל בפאשלות שלו. הוא אומר 'השנה היה יותר טוב אם הייתי הולך לקולנוע ולא עושה עסקים, כי עשיתי את הפאשלה הזו והזו'. יש לו המון ביטחון, הוא יודע שהוא גם מועד לכישלון. אני אוהב אותו גם כי הוא גר כל השנים באותו בית, אין לו יאכטות, יש לו מטוס פרטי ששייך לחברה לצורכי עבודה, אבל אין בו שום נהנתנות. אפילו קצת סגפנות. אני אוהב את סגנון החיים הזה. הוא מודל ראוי לאיך צריך להתנהל עם עושר".
וורן באפט / צילום: Shutterstock
"ללא תקווה אתה קמל": האכזבה מאוסלו וההנהגה שישראל צריכה עכשיו
חרל"פ שואב השראה מבאפט גם כשמדברים על פוליטיקה. "איך וורן באפט אומר? יש מספיק כסף במרכז המגרש. לא צריך לרדת לשוליים. הוא מתכוון לקטע הכלכלי, אבל זה גם ישים לקטע הפוליטי", הוא אומר.
"אני עדיין בעד חלוקת הארץ והסכמי שלום, הרחבת הסכמי אברהם לערב הסעודית ולכל האזור. אני רוצה שמדינת ישראל תהיה מדינה שקטה שלא מתבססת על חרבה. שנצא מעזה. אני גם מסכים עם פרופ' יובל נח הררי, אנחנו צריכים להשתדל להיות עם סגולה. לא 'אתה בחרתנו', אלא עם סגולה. שיהיה בנו מרכיב רעיוני תרבותי דומיננטי של העם היהודי, ושזו תהיה תרומתנו לעולם, שהולכת קצת לאיבוד ככל שאנחנו יותר ויותר לאומיים ולאומנים. לכן אני דואג מהפנייה החדה ימינה של הממשלה. הייתי רוצה שנלך בדרך האמצע".
איפה הייתם רוצים לראות את המדינה בעוד חמש שנים?
ענת: "במקום אחר, כמו שהיתה ממשלת בנט, לחזור לתקופה הזאת".
שמואל: "אני לא רוצה לחזור לשום ממשלה אחורה, אבל כמו שאמר מארק טוויין, ההיסטוריה לא חוזרת, אבל היא מהדהדת. אני חושב שצריך ללמוד מההיסטוריה, אבל לא לחזור אליה. ללמוד מההיסטוריה זה במפורש לנסות למנוע חיכוכים ומלחמות. המשימה שלנו היא למנוע מלחמות, לא לנצח בהן. וכדי לעשות זאת, צריך מדינאות יצירתית, להיות מדינה שהעולם רוצה אותה.
"אני זוכר את אוסלו היטב. ב־1994, כאיש צעיר, קיבלתי טלפון משמעון שבס, שהיה ראש הלשכה של יצחק רבין. הוא הזמין אותי להצטרף לביקור של ראש הממשלה ביפן ובקוריאה, ומובן שזינקתי. טסתי לשם, וגם ביפן ובייחוד בקוריאה ראיתי איך בעולם שמחים כל כך על סיום הסכסוך בינינו לפלסטינים. זה מילא אותי גאווה.
"לצערי הרב, התברר אחר כך שזאת הייתה הונאה של הפלסטינים, שאסור היה להחזיר את ערפאת מתוניס לעזה ומעזה לירושלים. הוא היה דמות נכלולית, ופשוט עבד עלינו. אני מבין אותו, כך הוא חשב לנהל את הסכסוך מהצד שלו, אבל אני זוכר איזו התרוממות רוח הייתה אז".
אנשים צריכים תקווה, מסכם חרל"פ. "אי־אפשר לחיות בלעדיה. אם אין תקווה, אתה קמל, במובן האישי, הקולקטיבי והלאומי. וזו הסיבה שקראנו למגדל האשפוז מגדל התקווה. התקווה היא העתיד".
כתבות
ני"ע
